"כשאני יודע עכשיו את מה שלא ידעתי אז, ליגת המכללות היא בולשיט".
דמרקוס קאזנס, הסנטר של גולדן סטייט ווריורס, היה הבוטה מבין שחקני ה-NBA שהתייחסו לנושא בשבוע האחרון, אבל הוא לא היה לבד. אייזיאה תומאס, למשל, פגע בול בנקודה עם קריאה בטוויטר: "תנו לילדים האלה לצאת ל-NBA ישר מהתיכון! אם יש לך סיכוי אמיתי להצליח כמקצוען, יותר מדי מונח על הכף בשביל להתחיל להתעסק עם מכללות. פציעה אחת יכולה לשנות למישהו את הקריירה. זאיון, שב בצד ואנחנו נהיה מוכנים אליך".
נושא שחקני כדורסל המכללות – השנה לפרוטוקול שהם מעבירים בקולג', הכסף שהם לא רואים בתעשייה שמגלגלת מיליונים – עולה ויורד בארה"ב ללא הרף. אבל השבוע, במחי פיצוץ נעל אחד, הדיון הפך להיסטריה לאומית. זאיון וויליאמסון מדיוק, האיש שאמור להיות הסופרסטאר הגדול הבא של ה-NBA, מישהו במונחים של לברון ג'יימס והגדולים ביותר, סבל מנקע קל בברך אחרי שהנעל שלו לא החזיקה מעמד במהלך המשחק מול צפון קרוליינה. החששות (שהתבדו לאחר מכן) שמא מדובר בפציעה חמורה הספיקו כדי להלחיץ אוהדים ואנשי מקצוע ששאלו שוב: בשביל מה וויליאמסון צריך להעביר שנה בקולג'ים – וכולם יודעים שכמו כל כוכב, הוא לא מתכוון להישאר יותר משנה – ולהסתכן בפציעות כאלה? למה צריך חוק שמחייב אותו לחכות אחרי התיכון?
כולם מפסידים. רגע הפציעה של וויליאמסון
פגע בול. תומאס יוצא נגד החוק המיותר לדעתו
או, זו שאלה שקורעת את ארה"ב. מצד אחד, המכללות אינן פיתוי אמיתי עבור שחקנים שמסומנים מגיל צעיר ככוכבים, והמצב המגוחך שנותר הוא שהם מעבירים בהן כמה חודשים בלית ברירה, כדי לעמוד בחוק הקובע ששחקן יכול להיבחר בדראפט רק שנה אחרי סיום התיכון. המכללות רודפות בכל הכוח אחרי כישרונות צעירים רק בשביל עונה אחת.
מצד שני, דייוויד סטרן, הקומישנר לשעבר של ה-NBA, דיבר על נקודה חשובה בזמנו. בתחילת שנות האלפיים, כאשר החוק לא מנע מתיכוניסטים לעשות קפיצה מיידית לליגה הטובה בעולם, התחיל גל של ילדים שבחרו באופציה הזו. השמות הבולטים היו לברון, דווייט האוורד ואמארה סטודמאייר. סטרן לחץ והוביל להעלאת גיל המינימום לכניסה לליגה ל-19 (המטרה הראשונה שלו הייתה 20), שנה אחרי התיכון, וטען שהוא לא רוצה לראות יותר סקאוטים ובכירים בקבוצות NBA מסתובבים באולמות של תיכונים. סטרן גם הרבה לדבר על כך שמדובר במצג שווא, ויותר מדי צעירים ממעמד נמוך רוצים לעשות קיצורי דרך לכסף ולתהילה, על אף שרק מעטים מגיעים לטופ.
היה משהו בדבריו של סטרן, אבל כאמור, המצב שנוצר לא היה טוב יותר, וקיבע בספורט המכללות את תופעת "One and Done" – שנה אחת וגמרנו. וכעת, עוד לפני המקרה של וויליאמסון, ישנה הרגשה שבקרוב נראה שוב מעבר לדרך אחרת.
לפני עשרה חודשים פירסמה ועדת כדורסל המכללות דו"ח אחרי שחקרה את הנושא, והמליצה על שינויים משמעותיים. לפני הכל, הוועדה קראה למחוק את התופעה ולאפשר שוב לתיכוניסטים להגיע מיד ל-NBA, כשגיל המינימום יחזור ל-18. מובן שרק ב-NBA יכולים להחליט על כך, אך בכוחה של הוועדה למנוע בעתיד, אם הדברים לא ישתנו, את בחירתם בדראפט של שחקנים שעברו רק שנה אחת בקולג', או לאמץ שיטה הדומה לבייסבול מכללות, שם השחקן מחויב למינימום של שלוש עונות בקולג'. בוועדה גם המליצו ששחקן שייצא לדראפט יוכל לחזור לשחק באותה המכללה אם לא נבחר, ונראה שהלחץ הציבורי בכיוון הוביל את ה-NBA לשם.
במכתב רשמי שנשלח לארגון השחקנים ביום חמישי, הציע הקומישנר הנוכחי אדם סילבר את הורדת הגיל ל-18 החל מדראפט 2022, אחרי שהבין כי המודל הנוכחי פוגע במכללות. לפני מספר חודשים הוא אמר: "אנחנו מוכנים לשינוי הזה. לקחנו בחשבון את המלצות הוועדה, ובעיקרון אנחנו מבינים שקהילת המכללות לא רוצה את השחקנים האלה יותר". ישנן מספר נקודות הנוגעות למעקב אחרי התיכוניסטים ואחרי האימונים והבדיקות שייאלצו לעבור, אבל ההערכה היא כי ארגון השחקנים יתמוך בהצעה.
אפילו מאמני המכללות הבכירים, שצריכים להתחיל מאפס בכל שנה, נמצאים בצד של השינוי. קחו למשל את קנטאקי, שבתשע העונות האחרונות הובילה את ליגת המכללות עם 23 שחקנים שעזבו ל-NBA אחרי שנה בלבד. המאמן ג'ון קליפארי היה נחרץ: "אם מישהו יכול לצאת מהתיכון ישירות ל-NBA ולהרוויח מיליונים, אני בעד זה במאה אחוז". עם זאת, קליפארי התנגד באופן נחרץ לקביעת מגבלה שתאפשר לשחקנים לעזוב את המכללות רק אחרי שנתיים או שלוש. המשמעות של הדברים הללו שמגיעים דווקא מקליפארי גדולה, כי הוא היה אחד הבכירים שגוננו על השיטה לאורך השנים. כעת גם הוא מבין שהיא פשוט עושה עוול למפעל המפואר של כדורסל המכללות.
וכמובן, עוד לא דיברנו על הכסף. זה לא רק שהשחקנים הטובים ביותר נאלצים לוותר על חוזי ענק ב-NBA בשנה הזו, אלא שחוקי המכללות – וראשי הארגון נחרצים מאוד בנוגע לכך שהדבר לא ישתנה – אוסרים בפירוש על מתן שכר כלשהו לספורטאים. זה בדיוק הפתח שיצר את התרבות המלוכלכת של סוכנים וחברות גדולות שמסדרים בונוסים והבטחות לשחקנים מסוימים כדי שיבחרו במכללה כלשהי, נושא שהתפוצץ עם חקירת אף.בי.איי נרחבת וחשף את עומק השחיתות. את השחקנים, ברוב המקרים, קשה להאשים. חלקם מגיעים מרקע קשה, ומנפנפים להם מול העיניים בהבטחות לטיפול במשפחה ולפתרון כל הבעיות.
בכתבה של מגזין "פורצ'ן" בשנה שעברה נחשפו המספרים הגדולים שמאחורי כדורסל המכללות, ונטען כי תוכנית הכדורסל של קנטאקי, למשל, מובילה את ארה"ב עם שווי משוער של 350 מיליון דולר. מדובר בתרנגולות שמטילות ביצי זהב עבור האוניברסיטאות, בזכות הפופולריות העצומה בקרב צופי הטלוויזיה והנאמנות של התלמידים הבוגרים, שממשיכים לעודד ואפילו לתרום כסף. אבל נראה שישנה הסכמה גורפת בנוגע לכך שביטול One and Done ימחק לפחות חלק קטן מהעוול שנגרם כרגע: השחקנים, הכוכבים הראשיים בהצגה, הם היחידים שלא מרוויחים סנט מכך, ואם לא יחייבו אותם לעבור בקולג' הם יוכלו לקבל את מה שמגיע להם.
אי אפשר להתעלם מכך שלא כל אחד הוא וויליאמסון. תזכרו שמדובר בילדים בני 18, גיל שבו אף שחקן או אדם לא סיים להתפתח. מדובר בכניסה למערכת לחצים מקצוענית שלא קל להסתדר בה. מאמן לואיוויל כריס מק דיבר על כך: "על כל זאיון ישנם ילדים רבים שזקוקים לקולג', ולא רק בשביל ההתפתחות המקצועית שלהם. ישנם זאיון ולברון, וגם כאלו שחוגגים במסיבת הדראפט, ופתאום מוצאים את עצמם בליגת הפיתוח ואחרי שנתיים בחו"ל. ישנם כאלו שהמסלול המיידי מתאים להם, אבל טיפשי לחשוב שהקולג' לא יכול לעזור לך להפוך לשחקן טוב יותר, להתבגר כאדם ולהתכונן לעולם האמיתי".
יש פה רבדים מסובכים שנוגעים לטיפול הנכון בשחקן צעיר, שצריך לראות אותו גם כאדם ולא רק כספורטאי. למשל: מהי הדרך הנכונה להבטיח שהוא יהיה מוכן לעולם המקצועני, אבל גם לא יהיה הכלי שדרכו אחרים מרוויחים כסף? צריך לחשוב גם על כדורסל המכללות: איך מחזירים את הכבוד לקולג'ים ויוצרים מפעל שהוא יותר מתחנת מעבר? לא כל הבעיות הללו ייפתרו עם הורדת גיל המינימום, שרק תאפשר לטובים ביותר לזנק ישירות לליגה, ויכול להיות שכל אלו שדנים עכשיו בכובד ראש בעניין לא ממש חושבים כל כך רחוק – הם פשוט מפחדים שזאיון וויליאמסון ייפצע.