אי־אפשר להתעלם מחנה מיננקו, סגנית אלופת העולם לשעבר בקפיצה משולשת, כשהיא נכנסת לחדר. זה אולי לא נשמע כמו הדבר הכי מעצים שהייתם מצפים לקרוא במוסף לכבוד יום האישה, אבל זו האמת, ובעיניי זו מחמאה ענקית.
בהזדמנות הראשונה שאלתי אותה אם מתעסקים יותר מדי במראה שלה ואיך היא מרגישה עם זה. היא מחייכת בביישנות ואומרת שזה מחמיא לה, "אבל יופי הוא לא רק מראה חיצוני, הכל בגישה". והאמת, אלה לא רק הגובה, הבלונד והטוטאל-לוק של סופר-מודל, אלא השילוב עם המבט העדין, החיוך הביישני והיעדר מניירות של דיווה.
צפו: חנה מיננקו ולונה צ'מטאי בראיון מיוחד
לפני שהתחלנו לצלם, המפיקה לחשה לי באוזן שאין לנו מאפרת, והלב שלי נפל לתחתונים. מניסיוני הדל עם נשים באולפני טלוויזיה, כבר דמיינתי איזו סצנה היא הולכת לעשות. ניגשתי אליה בהססנות, שאלתי אם זה בסדר שננסה למצוא קצת איפור והיא תפדר את עצמה לבד. היא פשוט הסכימה.
ככה מצאנו את עצמנו, חנה מיננקו, יפית המפיקה ואנוכי - שלוש נשים בשנות העשרים המאוחרות - יושבות בחדר קטן מול מראה ענקית, מדברות על גברים וגוונים של סומק והפחד מגיל 30. אבל הרגע הקסום הזה נגמר די מהר. חנה החליפה לטייץ וגופייה והתיישבה לדבר על קפיצה משולשת, משטר אימונים נוקשה וחלומות על האולימפיאדה בטוקיו. מגיל קטן ידעה שתעסוק בספורט. "הייתי ילדה היפראקטיבית. שיחקתי כדורגל וכדורסל, אבל באתלטיקה הייתי הכי טובה, אז נשארתי".
לונה צ'מטאי, אלופת אירופה בריצת 10,000 מטר, בכלל חלמה לעסוק בהוראה. "ריצה הייתה רק תחביב. תמיד חשבתי שאעמוד מול כיתה ואלמד. רציתי להיות מורה למתמטיקה". וזה לא כל כך מפתיע, בהתחשב בסיפור הסינדרלה שהוביל אותה להיות האתלטית המדהימה שהיא היום. לונה הגיעה לישראל לפני 11 שנה כדי לעבוד בביתו של הקונסול הקנייתי, והתגלתה במקרה. אבל עם כל הכבוד לרגע שבו פגשה את דן סלפטר, הבעל/מאמן שלה, הדמות של לונה עצמה הרבה יותר סיקרנה. בניגוד לחנה, היא הייתה מופנמת מאוד. לא רצתה להתאפר, החביאה את הגוף הדקיק מתחת לבגדי אימון רחבים וכמעט לא יצרה קשר עין.
הייתה קצת מובכת מהסיטואציה, אבל מהר מאוד הצלם הכריח אותה לרוץ מול המצלמה, ובתוך דקות היא השתחררה, חייכה חיוך ענק ובוהק וכולנו התחלנו לצחוק ביחד.
חנה נולדה באוקראינה לפני 29 שנים. "גם שם קראו לי חנה. משום מה, בישראל כולם חושבים שזה שם של זקנה. השנים הראשונות בארץ היו קשות. בלי שפה. מנטליות שונה, אבל עכשיו אני מרגישה ישראלית לכל דבר". לונה גדלה בקניה במשפחה מרובת ילדים. שתיהן הגיעו ארצה בגיל מאוחר יחסית. "בגיל 20 לא מפחדים מכלום", מתייחסת חנה להחלטה לעבור לישראל בעקבות האהבה ולהשאיר הכל מאחור.
אף אחת מהן מעולם לא חוותה גזענות מצד הישראלים. "להפך. הם גורמים לי להרגיש הכי שייכת", מצהירה לונה, "לפעמים עוצרים אותי ברחוב ומאחלים לי בהצלחה, אומרים לי שאני מעוררת השראה. גם גברים". וחנה ממשיכה: "אני אוהבת את האנשים כאן. הם חמים. הרבה פחות קשוחים מהאוקראינים".
אם יש משהו שכנראה לא ידעתם על חנה, זה שהיא מאוד אוהבת לשיר. "כל הזמן התאמנתי, אז לא היה לי זמן ללמוד את השפה בצורה מסודרת. אריק איינשטיין הוא הזמר האהוב עליי, למדתי עברית בזכות השירים שלו". כשביקשתי ממנה לשיר משהו, היא לא היססה והתחילה לפזם בשטף את "יושב על הגדר".
את לונה היה קצת יותר קשה לשכנע לשיר. עד היום קשה לה עם העברית, ואת רוב הראיון ניהלנו באנגלית. "גם עם בעלי דן אני מדברת אנגלית, אבל רוי, הבן שלי, יודע עברית ממש טוב". לפני ארבע שנים היא הפכה לאמא, בעיצומה של הקריירה הספורטיבית. "לחזור לרוץ אחרי הלידה היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי. הגוף משתנה. את משמינה ומלאה בהורמונים וחלב והכל כבד וכואב".
אחד הרגעים הקשים בקריירה של לונה בכלל לא קשור לספורט. "זה היה בהכנות לאולימפיאדה בריו", היא משחזרת. "אמרו לי שאסור לי לטוס עם התינוק בגלל נגיף הזיקה, ודן נאלץ להישאר איתו בארץ. הגעגועים היו קשים. עדיין הנקתי אותו ופתאום הייתי רחוקה".
חנה הייתה קצת פחות רגשנית כשדיברנו על ילדים. היא ובעלה אנטולי נשואים כבר שנים, חיים יחד בת"א, אבל לא חושבים להרחיב את המשפחה כרגע. "באוקראינה, אם את מגיעה לגיל 20 ואין לך ילדים, את מוזרה. כאן זה אחרת. אני לא מוכנה לזה עדיין, אולי אחרי האולימפיאדה".
לא רק היריון מקשה על נשים ספורטאיות. "אנחנו מקבלות מחזור פעם בחודש וסובלות מכאבים ותחושות שאנחנו לא מסוגלות להסביר למאמנים גברים, והם גם לא תמיד מסוגלים להבין", אומרת חנה. הייתי קצת המומה כשהיא אמרה את זה. בתמימותי הייתי בטוחה שספורטאית היא סופר-וומן, שכלום לא יכול לעצור אותה. "לפעמים אני מוותרת על אימון כי מאוד כואב לי, וזה בסדר", מצטרפת לונה, "אבל פעם קיבלתי מחזור בבוקר של תחרות. זה היה קשה והייתי עייפה. בסוף, איכשהו, הצלחתי לסיים את הריצה".
ואני רק תהיתי מה עובר לה בראש במהלך ריצות ארוכות כל כך. הרי לנו, הרצים החובבים, יש את האוזניות לברוח אליהן. "למה כולם פה עם הטלפונים כל הזמן?", תוהה לונה. "כשאני רצה אני לא חושבת על כלום, פשוט מקשיבה ללב, מתרכזת בנשימות. לפעמים כשאני בתחרות אני מדברת לעצמי, חושבת שאם זו שלפניי יכולה אז גם אני, ומנסה יותר חזק".
שתיהן חולמות על מדליה בטוקיו. "אנחנו עובדות שנים רק בשביל לעמוד דקה על הפודיום", מסבירה חנה. "זה מטורף, אבל שווה כל רגע, כי זה גם הישג שלי, אבל גם כבוד גדול למדינה. כשאני מפסידה אני מרגישה שאיכזבתי את כולם". מדהים כמה ישראליות הן, הרבה יותר מרבים שנולדו כאן.
בינתיים הן מתמקדות באליפות העולם שתיערך השנה בקטאר. חנה התחילה לעבוד עם מאמן צרפתי קשוח כדי לשפר את הביצועים, אבל הספורט הוא לא העיסוק היחיד בחייה. "יש לי תואר שני בתקשורת. אני לומדת בשביל היום שאחרי". היא מספרת כמה חשוב לה לעשות משהו שהיא אוהבת: "אני לא מצליחה להבין אנשים שקמים כל בוקר לעבודה שהם שונאים".
לונה (שעדיין לא החליטה אם להתמקד במרתון או ב-10,000 מטר) אמנם לא חיה על קו תל-אביב-פריז, אבל סדר היום שלה עמוס לא פחות. היא אמא קרייריסטית לכל דבר. "אני קמה להתאמן לפני השמש, שמה את הילד בגן, מתאמנת עוד, ומשתדלת גם לבשל כשיש לי זמן". הן באמת מעוררות השראה.
ומה לגבי ההבדל בין המינים בתחום התחרותי? "לנשים לא קשה יותר להיות ספורטאיות. לגברים קשה יותר להתמודד עם אישה ספורטאית", טוענת חנה. "לדוגמה, אני טסה הרבה לתחרויות ויש לחץ. אין לי זמן לשום דבר בבית, כמו לבשל. לא פשוט".
על קמפיין MeToo היא אומרת: "טוב שנשים מדברות על זה, אבל יש דברים שאני חושבת שלא כל כך רלוונטי להגיד אחרי 20 שנה. תמיד מאמנים וספורטאים גברים התייחסו אליי בכבוד, אבל אני יודעת שיש גם מקרים אחרים".
לפני שנפרדנו, שאלתי אותן מי תנצח אם חנה תצטרך לרוץ עשרה קילומטרים ולונה לקפוץ משולשת. חנה מודה שהיא שונאת לרוץ ולונה, בלי להסס, אומרת שהיא לוקחת בהליכה.
