איאקס, קבוצה מהאגדות / טור
הכל היה כמו לקוח מסרט של דיסני: האוהדים המדוושים בנחת בדרך לאצטדיון, השמש המלטפת ואפילו ערימות פחיות הבירה על הרצפה נראו מתאימות. אבל יותר מהכל, הכדורגל של איאקס הוא זה ששבה את ליבו של דביר רויטמן באמסטרדם - וגם שתי טעויות של ילד שעשה לא הצליחו לקלקל
"היה זה בערב סגריר, ירד אז הגשם ברחובות העיר". הערב עליו מדובר בשיר, מן הסתם לא היה באביב בהולנד. באמצע חודש אפריל בלב אמסטרדם, השמש עובדת שעות נוספות ושוקעת רק בסביבות 21:10 בערב פסטורלי לחלוטין, כמעט מהאגדות. מזג האוויר מושלם ואיאקס אמסטרדם, כהרגלה העונה, מפרקת כל מה שזז.
המסע שלי לאמסטרדם התחיל חודשיים אחרי השחרור מצה"ל, אי שם בשנת 2005. מאז הייתי על הקו נתב"ג-סחיפול עוד שלוש פעמים, אבל רק הפעם עשיתי בשכל והחלטתי להיכנס סוף סוף ליוהאן קרויף ארינה ולצפות בהצגה הכי טובה בעיר.
את הטיסה להולנד אשתי ואני סגרנו אי שם בחודש נובמבר, עוד לפני שידענו שאיאקס תהיה הדבר הכי חם על מסכי הטלוויזיה שלכם ותרגש כל הדרך לחצי גמר הצ'מפיונס. יצא לנו טוב מה שנקרא. הייתי צריך להפעיל קצת לחץ, בסוף גם היא הסכימה – וכך מצאנו את עצמנו בדרך למשחק הביתי מול ויטסה ארנהיים בנסיעת רכבת נעימה וקצרה, 20 דקות מהמלון עד להיכל הכדורגל של אמסטרדם. בכל זאת, לא כל יום אפשר לצפות באחת מארבע הקבוצות הטובות באירופה בגודל טבעי.
גם שם הכל המשיך להרגיש קצת כמו בתוך סרט של דיסני. עוד מהרכבת ראינו אוהדים הולנדים מדוושים בנחת באופניים למשחק (פייר, ממש מקנא בהם, הלוואי עלינו). בינתיים, חבורה חביבה של מקומיים הסבירו לקבוצה ישראלית באיזו תחנה בדיוק יורדים והאם מותר לשתות בירה באצטדיון. התשובה, אם תהיתם, היא כן.
ירדנו בתחנה, זורמים ביחד עם הנחיל ההולנדי השקט והמנומנם הישר אל ערימות של פחיות הייניקן ריקות שמכסות כל פינת רצפה אפשרית ועוד אינסוף פחיות מלאות שעדיין מונחות בידיהם של ההולנדים החביבים. למנקים תהיה כנראה הרבה עבודה אחרי המשחק – אבל אף אחד לא מוטרד. כולם בסוג של אופוריה.
רגע לפני שנכנסים, חטפנו איזה המבורגר שימלא את הקיבה - ויאללה ליציע. אחרי צעידה לא קצרה מסביב לאצטדיון הצטרפנו לתור ארוך-ארוך של הולנדים ענקיים (או שאנחנו הגמדים?) שכמובן, למרות שהוא ארוך הרבה יותר מאשר בארץ, מצליח להיות מסודר יותר ומהיר יותר.
תוך רבע שעה נכנסנו. עולים שתי קומות במדרגות נעות ישר ליציע שלנו ומגלים את הטעות הראשונה שעשינו (שאני עשיתי): הכרטיסים שקניתי לי ולאשתי הם לשתי שורות שונות. אמנם צמודות זו לזו, אבל עדיין, מביך. את האיחוד המרגש יכולנו להגשים רק במושבים הפנויים שהיו כמה שורות מאחורינו.
כאחד שהיה בכמה משחקים בליגת האלופות ובעקבות הטירוף סביב איאקס, ציפיתי לאווירה מאוד מסוימת, לטירוף, אבל כבר כמה דקות לאחר תחילת המשחק אנחנו מבינים שזה לא זה, זה ליד. כולם כאן מתפקדים בספרה אחרת. האווירה באצטדיון נעימה, אירופאית משהו – כמעט רגועה מדי ביחס למשחק כדורגל. אולי כי הם מרגישים שהליגה שוב שלהם (בלי לבאס - זהירות מ-פ.ס.וו). הייתי במשחקים בקאמפ נואו ובאנפילד, בהייבורי, במראקאנה ובישראל כמובן, והאווירה בארינה נמצאת במקום טוב באמצע. לא מפוצצת בתיירים ומרגישה כמו קונצרט בסגנון ברצלונה, אבל בטח לא מחשמלת כמו אנפילד.
לאוהדים באדום-לבן אין הרבה שירים – אפשר מיד לקלוט בערך ארבעה שונים שנתקעים בראש (זה תמיד אותו לחן, בכל העולם) – כן, עדיין מרגיש כמו סרט של דיסני. האולטראס ("הסופר ג'וז") של איאקס יושבים מולנו ומקפידים לשיר ולנופף בצעיפים - אבל קולם לא נשמע עד לצד השני של האצטדיון. דווקא אוהדי האורחת ביציע לידנו עושים לא מעט רעש ולא מוותרים.
המשחק נפתח בצורה מאוד מגומגמת אבל בסוף המחצית הראשונה איאקס עושה את זה ועולה ל-0:1. בהפסקה אני יורד לקנות בירה ומגלה את טעות מספר שתיים, הקריטית מאוד מאוד – אפשר לשלם במזנון רק באשראי. בדיוק כשהחלטנו להביא רק מזומן ולהגיע בלי הארנק.
העובדה שכולם מסביבי עם בירה לא עוזרת ואני מתהלך בין אלפי האוהדים והדוכנים בתקווה למצוא מקום שכן ימכור במזומן, אבל מבין שזה לא יקרה. כיאה למי שעשה טעות של ילד, אני מסתפק בלקנות M&M במכונה שכן מקבלת מזומן (אבל מוכרת רק ממתקים).
אני חוזר ליציע מבואס – מגלה לאשתי שבירה לא תהיה לנו הערב, כשבינתיים אוהדים חוזרים למקומות שלהם ליציע עם שישיות (כן כן, שש כוסות בירה במנשא מיוחד). אלכוהול אין, אבל מה זה משנה כשהכדורגל של איאקס כל כך משכר? הקוסם על הדשא, דושאן טאדיץ', כובש בפנדל ומתיאס דה ליכט, עדיין ילד אבל כבר קפטן, מוסיף עוד אחד.
באותם רגעים התחושה הייתה שאיאקס יכולה לכתוש כל קבוצה בעולם. הכדורגל שלה התקפי ושובה עין, יוהאן הגדול היה מתגאה. בעודי מתמוגג, ויטסה צימקה את התוצאה, רק כדי להעיר שוב את המפלצת שנקראת איאקס. בסיום האורחים יוצאים עם הפסד 4:2 מכובד לקבוצה ההתקפית הטובה ביותר באירופה (מעל 100 שערי ליגה).
ועכשיו - הפנים לטוטנהאם. אותה מפלצת, שאוכלת קבוצות בהולנד לארוחת בוקר, משנה את צורתה לסינדרלה היפה של הצ'מפיונס, שרק רוצה להמשיך לחלום, ושהשעון לא יגיע אף פעם לחצות.
לפנייה לכתב/ת 
