מהמדבר לטוקיו? סיפורו המדהים של מלקה תחלואיני
הפליט האריתראי הגיע לישראל אחרי מסע ארוך ("הייתי מוכן שיהרגו אותי"), ישב בכלא תקופה, אותר על ידי נציגי האו"ם ועשה היסטוריה במרתון טבריה. באיגוד חולמים לאזרחו, אבל זה לא יהיה קל. מאמנו: "הוא ירוץ 2:10 שעות בקרוב"
כששואלים את פאלורו אלמאיו, מאמנו של מלקה תחלואיני, אלוף מרתון טבריה, מדוע החליט שהרץ שלו יתחיל קריירה כמרתוניסט כבר בגיל 21, תופעה לא שכיחה, הוא משיב: "הסיבה שלואי (כינויו של הרץ הצעיר) מתמקד כבר עכשיו במרתון היא היכולת המנטלית שלו. אחרי מה שעבר בחיים שלו הוא כבר לא מפחד מכלום. יש בו כישרון והיצמדות לכל תכנית ריצה, ככה שאין צורך להמתין איתו".
תחלואיני, שהגיע לישראל בגיל 13 אחרי מסע תלאות במדבר במשך חודשים, היה מוכן ועוד איך במרתון טבריה. "כשסגרנו עם אשטו וורקו, רץ צעיר אחר, שיהיה המושך של לואי, המזניק גיחך ואמר 'בשביל מה אתם צריכים מושך, הרי אף אחד פה לא יירד מ-2:30 שעות', והתכוון לכך שכל הכוכבים הגדולים של המרתון בישראל נעדרו מהריצה. אמרתי לו 'אתה תראה, תהיה פה תוצאה של 2:15 שעות'. לואי אפילו ירד מה-2:15", מספר אלמאיו.
בהיעדר רצי המרתון הבכירים שהעדיפו להשתתף באותו אירוע בריצה ל-10 ק"מ, תחלואיני הקדים ביותר מ-10 דקות את סגנו אמיר רמון - וקבע 2:14.55 שעות - הזמן הטוב ביותר לרץ המשתייך לאגודה ישראלית (הפועל עמק חפר) במרתון הבכורה שלו. השיא הקודם היה שייך לגרמה אמארה שקבע 2:17.20 שעות לפני שלוש שנים, גם כן בטבריה.
"התנפלו על אנשים ברחובות"
אין ספק, הבחור שמתגורר ולומד בפנימיית הדסה נעורים, וכבר השתתף באליפות העולם בדוחא בריצת 5,000 מ' כשייצג את נבחרת הפליטים (עוד נחזור לסיפור הזה), הוא פשוט כישרון מבטיח.
הסיפור המטלטל שלו מתחיל בגיל 12, עוד לפני שסיים בית ספר יסודי. "היינו משפחה של שמונה נפשות וגרנו בכפר קטן באריתראה", הוא משחזר. "באותו זמן אנשים התנפלו אחד על השני ברחובות ללא סיבה, אנסו ואפילו הרגו. התייעצתי עם המשפחה ועם חברים והחלטתי שאני לא נשאר באריתראה. יצאתי יחד עם חברים שלי למסע".
תחלואיני מוסיף: "בהתחלה עברנו לאתיופיה, נשארנו שם במחנה פליטים ומשם המשכנו לסודן. שם כבר היה יותר מסוכן כי חבורות של בדואים חיכו לנו. אנשים סיפרו שאם לא נותנים לבדואים 40 אלף דולר על כל אחד הם יהרגו אותך. שלחו אותי לחדר עם ארבעה צעירים נוספים. פתאום כל אחד חוץ ממני שלף סכינים חדות. מיהרתי לעזוב את החדר וברחתי מהמחנה".
בדרך לא דרך הגיעה החבורה, או מה שנשאר ממנה, לסיני. שוב נתקלה בחוליות בדואים שדרשו כופר גדול תמורת עזרה במעבר לישראל, כשהאפשרות האחרת הייתה איומים על החיים. "יום אחד הייתי צמא מאוד, אבל המים היו רק בידי הבדואים. מה עשיתי? ניגשתי אליהם, הייתי מוכן שיהרגו אותי, זה היה המצב שלי. הלכתי לבדואי חירש, דיברנו בסימנים ולהפתעתי הוא הביא לי בקבוק קטן ולא דרש כסף", מספר הרץ.
"כשרציתי לפתוח את הבקבוק ניגשה אליי אישה אריתראית עם בנה הפעוט והתחננה אם אפשר להתחלק בבקבוק. פחדתי שזה יגרום לכך שיתפסו אותי, אבל מצד שני אי אפשר להפקיר את האישה ואת בנה בלי מים בחום כבד. בסוף מצאתי דרך להעביר לה מבלי שיתפסו אותנו. לאישה הזו יש קרובת משפחה שהיא פליטה בישראל, ובעלה התקשר אליי כשהגעתי לארץ להודות לי".
המסע הקשה הסתיים בסוף כשהוא וחבריו ראו את "האורות המנצנצים של ישראל. עצרו אותנו והכניסו אותי לבית הסוהר 'סהרונים'. הייתה לי הקלה, לפחות לא הייתי יותר בסכנת מוות. אחרי זה העבירו אותי בין מתקני פליטים ובסוף מצאתי את עצמי בחדרה. אנשי האו"ם בישראל חיפשו פליטים עם כישורים מיוחדים, ולקחו אותי לקבוצת ריצה, היינו שלושה בנים ושש בנות. שם פגשתי את המאמן פאלורו אלמאיו, שהגיע בתקווה למצוא רצים מוכשרים עבור פנימיית חרב לאת בחדרה בה עבד. למרות שהוא אתיופי ואני אריתראי, עדיין היינו צריכים מתורגמן".
אלמאיו: "התרשמתי ממנו, ושאלתי 'ילד, אתה תהיה מוכן לשמוע כל הוראה שאתן לך? אם כן אעשה ממך רץ'. הוא השיב בחיוב ומאז לא נפרדנו. בהמשך עברתי לעבוד בכפר הנוער הדסה נעורים, שבו שיכנו אותו".
אותר ע"י ההתאחדות הבינלאומית לאתלטיקה
תחלואיני הצטרף להפועל עמק חפר ולקח את הריצה ברצינות. כבר בגילאי הנוער הותיר רושם שהוא מתבשל להיות אתלט איכותי. הוא התרכז ב-5,000 וב-10,000 מ'. במקביל משפחת פילוסוף, איילת ואורן, המתגוררת בנעורים, אימצו אותו. הוא אוכל אצלם בבית לפחות שלוש פעמים בשבוע, מצטרף לאירועים משפחתיים והפך לבן בית. הוא אפילו קורא לאיילת אמא. "בהתחלה הוא קצת חשד, אבל אחר כך נקלט יפה. לואי בחור נהדר שיודע איך להתנהל, נחוש להצליח, ולפעמים אני רואה שהוא יוצא לאימון כבר בשש בבוקר", מספרת איילת.
התאחדות האתלטיקה הבינלאומית, שהחליטה על הקמת מחלקה מיוחדת לפליטים שלא ניתנה להם אפשרות הוגנת בארצותיהם להתחרות, החליטה לאתר מועמדים. בארץ היו אלו ג'מאל עבדולמג'יד ממועדון הסימטה ותחלואיני שענו לקריטריונים. בקיץ האחרון הגשימו השניים חלום כשהשתתפו בנבחרת הפליטים באליפות העולם בדוחא. למרות שרצו בקבוצת המאסף במוקדמות ה-5,000 מ', זו הייתה חוויית חיים. "רצנו עם הרצים הכי גדולים בעולם, אלה שראינו בטלוויזיה כמו סלומון בראגה בעל הזמן הרביעי בהיסטוריה, והוא רק בן 19. אני משתדל ללמוד מכל אחד בטלוויזיה, ומשפר את הריצה שלי. ברור שלרוץ עם רצים כאלה זה מרגש. פתאום אני, שברחתי בגיל 12 מאריתריאה כפליט ולומד בהדסה נעורים בישראל, מגיע לתחרות כזאת", מספר תחלואיני.
עוד לפני דוחא, תחלואיני ידע שהתחרות החשובה באמת שלו תהיה מרתון טבריה. "הריצה של לואי הייתה מדהימה. יש לו כישרון גדול, עכשיו רק נותר לקוות שבעתיד הוא יוכל לייצג את ישראל, אבל קודם לכן עליו לקבל אזרחות, וזה לא יהיה פשוט", מספר המנהל המקצועי של איגוד האתלטיקה, איתי מגידי.
בינתיים יש סיכויים טובים שתחלואיני ישתתף באולימפיאדת טוקיו 2020, שוב בנבחרת הפליטים. "אתה שואל אם יהיה זה הפעם בריצת המרתון? לשם אני מכוון, אבל עדיין לא ברור מה יקרה. אולי הוועדה המארגנת תחליט שהפליטים ירוצו 5,000 מ'. ובכלל, קודם שנקבל את ההזמנה הסופית מההתאחדות, זה אמור לקרות בחודשים הבאים", מוסיף הרץ הכישרוני.
באיגוד האתלטיקה מאמינים כי למרות הקשיים אפשר יהיה לאזרחו. כבר תקופה ארוכה אנשים מטעמו משגרים מכתבי בקשה למטרה זו בנימוק שמדובר בכישרון חד פעמי. "אני מאמין שכמו שאזרחו ספורטאים מוכשרים במיוחד בעבר, כך יאזרחו גם את לואי", אומר יו"ר האיגוד עמי ברן. אחרים טוענים כי אם לא תתקבל הבקשה, יהיו לא מעט מדינות, במיוחד בסקנדינביה, שישמחו לאזרח רץ של פחות מ-2:15 שעות במרתון בגיל 21. "הוא לא חושב על ארץ אחרת. לואי נקלט כאן מצוין, מדבר עברית טובה וכל חבריו הם ישראלים", מרגיעה האם המאמצת איילת פילוסוף.
מאמנו משוכנע: "הוא יהיה רץ של פחות מ-2:10 שעות במרתון". לואי לא מתלהב לצאת בהצהרות: "בטוקיו אייצג כנראה את נבחרת הפליטים. החלום שלי הוא להביא כבוד לישראל באולימפיאדת 2024". תחלואיני סיפר על הגופייה שלבש באליפות העולם עליה היה כתוב 'גבריסוס'. "זה שמו של סבי ולהתאחדות הבינלאומית יש ברישומים את השם הזה". הוא גם ציין את מי הוא מעריץ: "ביטי דויטש. אישה עם חמישה ילדים שהיא אלופה. השראה".
לפנייה לכתב/ת 
