שחר צוברי כבר דמיין את עצמו צועד עם המשלחת הישראלית בטקס הפתיחה באולימפיאדת טוקיו. המקום הרביעי שהשיג באליפות העולם באוסטרליה הוכיח לכל אלה שייעצו לו לאפסן בארון את חליפת הלייקרה שההספדים היו מוקדמים, והחזיר לחיים את החלום להביא הביתה מדליית זהב. רק שאז הוא גילה שהמלחמה האמיתית מתנהלת מחוץ למים והיריב האמיתי שלו הוא נגיף הקורונה, שמסכן את קיום המשחקים.
"כשסיימנו את האליפות היינו אמורים לחזור לישראל דרך תאילנד, אבל זה היה מחייב את כולנו — כל נבחרת הגלישה הישראלית — להיכנס לבידוד", הוא מספר, "אז החלטנו לעשות סיבוב ארוך דרך יוהנסבורג, דרום־אפריקה. העסק הזה גדול מאיתנו, נגיף הקורונה הוא איום עולמי. פתאום, 'אפוקליפסה עכשיו' הוא לא רק שם של סרט. זה קורה עכשיו וזה אמיתי".
בימים האחרונים הודיעו ראשי הוועד האולימפי הבינלאומי שהמשחקים ייפתחו כמתוכנן ב־24 ביולי, אבל קשה לסמוך על זה כשבמקומות רבים על פני הגלובוס תחרויות קדם-אולימפיות נדחות ומחנות אימון מתבטלים. "כמו כולם שמעתי על דיבורים שהאולימפיאדה עלולה להתבטל", מגלה צוברי, "אבל אני לא יודע מה יקרה בסופו של דבר. המגפה מתגברת בכל מקום בעולם, וקשה לדעת איך היא תשפיע על כולנו בעוד ארבעה חודשים".
עד כמה אתה מפחד שטוקיו תתבטל?
"אני מבין שזה המצב. ככל שהדברים בשליטתי אני אעשה כל מה שאני יכול כדי לגרום להם לקרות, אבל הקורונה ממש לא בשליטתי, אז בעצם אין לי מה לדאוג".
בכל זאת, לא קל לשמור על שלווה כאשר טוקיו היא האולימפיאדה האחרונה שלך.
"מי אמר? מי החליט שזו ההזדמנות האחרונה שלי? אני בריא, לא פצוע, מרגיש טוב, ומתרגש מהעובדה שאנחנו עוברים לדגם גלשן אחר, שונה ממה שהכרנו עד עכשיו — דגם מרחף מעל המים. זה אתגר חדש, הכל פתוח, ויש מצב שאחרי האולימפיאדה אני אגיד: 'איזה כיף, בוא נמשיך, מה רע לי?' אף פעם לא הייתי בן אדם שמתפלל, אבל בלי שום קשר לאולימפיאדה אני מתפלל שהקורונה תחלוף ונחזור למסלול חיים רגיל. המחשבות האלה נובעות מהדאגה לעתיד של בתי, ניב, שהולכת לפעוטון בתל־אביב. אשתי, ליאת, חוזרת ביום ראשון לעבודתה בחברת נדל"ן אחרי עשרה חודשים בבית. מי יודע למה הן עלולות להיחשף".
אתה תגיע לטוקיו כמעט בן 34, אחד הגולשים הכי ותיקים בסבב. זה מלחיץ?
"רק בארץ יש את הקטע הזה שכאשר אתה מגיע לגיל מבוגר יחסית, מצפים ממך לפרוש, לפנות מקום לצעירים. אבל אתה רואה מה קורה בעולם עם ספורטאים ותיקים בענפים כמו כדורגל, כדורסל או טניס. רונאלדו, מסי, פדרר או ג'וקוביץ' הם בגילים שלי ועדיין נמצאים בטופ, אז למה שאני לא אעשה את זה?"
מאיפה באה האמונה בעצמך?
"הסיבה שאני ממשיך לגלוש היא כי אני עדיין מסוגל. השבוע המדהים שלי באוסטרליה היה מבחן גדול. אנשים הספידו אותי, אמרו שאני רגל וחצי בחוץ, ולמרות החלודה הצלחתי להפיק שיוט אחרי שיוט בהצלחה ועוד תחת רוח חזקה שבה אני פחות טוב ואחרי שחוויתי אימונים גרועים שגרמו לי לפקפק ביכולות שלי. נוצר אצלי חוסר ביטחון, חשש שעברתי את השיא. אבל בתחרות אתה מנסה להיאחז בדברים שמחזקים אותך. אמרתי לעצמי, 'אני פה גם עבור הילדה שלי בת התשעה חודשים'".
מאז ילדותו באילת צוברי הפגין כישרון מיוחד לגלישת רוח, אבל הקריירה המפוארת שלו ידעה עליות וגם מורדות. ב־2008 הוא זכה במדליית הארד באולימפיאדת בייג'ינג. ב־2012, בלונדון, הוא סיים במקום ה־19 המאכזב ונכשל גם לפני ארבע שנים בריו, כשנחשב לאחד המועמדים למדליה אבל הגיע רק למקום ה־17. אחרי המשחקים הוא לקח פסק זמן, סיים תואר ראשון בממשל ודיפלומטיה בבינתחומי, השלים את המעבר מאילת לתל־אביב, נסע לירח דבש עם אשתו הטרייה ליאת ויחד איתה הביא לעולם את ניב, בתם הבכורה.
איך שרדת את הכישלון בריו?
"עם הרבה תסכול, שהוא חלק מהספורט. התסכול לא נבע רק מהתוצאה, אלא מעצם ההופעה שלי. בריו, כמו בלונדון ארבע שנים קודם, הרגשתי כמו תלמיד שהמורה אומרת להוריו: 'יש לו פוטנציאל והוא לא מממש אותו'. ידעתי שאני גולש טוב, שאני יכול להתחרות בטופ העולמי, אבל לא הצלחתי להביא את זה לידי ביטוי, הייתי רחוק מזה".
הרגשת שאתה מאכזב את כל המדינה?
"כן, אבל זה לא היה המרכז. הרגשתי שיכולתי יותר ושאיכזבתי את עצמי. בשורה התחתונה, אני זה שהולך עם התסכול ומתמודד עם הרגשות וחושב אם להמשיך בדרך שלי עוד ארבע שנים ואיך לתעל את האכזבה למקומות חיוביים".
כבר חשבת לפרוש?
"אחרי לונדון לא חשבתי על פרישה כי אמרתי לעצמי: 'אני צעיר, עוד יש לי מה לתת'. אבל אחרי הכישלון בריו הסביבה גרמה לי להרהר באפשרות לפרוש. ככל שאני מתקדם, מאולימפיאדה לאולימפיאדה, גובר השיח של 'הוא כבר מבוגר', שלא תואם את איך שאני מרגיש. גם עכשיו אני מחכה עד אחרי טוקיו ורק אז אציג לעצמי את השאלות הקשות באמת".
בטח שמעת את ההספדים שנאמרו עליך.
"מתחרים שיש להם ניסיון מולי כבר צריכים היו ללמוד מזמן שלא כדאי להספיד אותי אף פעם. תום ראובני, גולש שנלחם מולי עד הסוף באליפות העולם האחרונה, סיפר לי שהרבה אנשים כבר אמרו מאחורי הגב שלי ששחר צוברי כבר מת, שהוא לא יצליח לעשות עוד אולימפיאדה, אבל הוא אמר לכולם שאני תמיד נופל על הרגליים. במאני־טיים נשארתי השחר של הפעם".
אז בהנחה שתגלוש בעוד ארבעה חודשים בטוקיו. אפשר לפנטז על פודיום?
"יש סיכוי גבוה שאקח מדליה בטוקיו. בפעמים האחרונות זה נגמר בהתרסקויות, הפעם יש נבחרת טובה ומאמן שעברנו איתו דרך. הפעם אני יכול לסמוך על המערכת, אז התסריט חיובי. היו לי שתי מטרות השנה, להיות אלוף עולם — ואת זה כבר לא אשיג — ולהיות אלוף אולימפי כי אני חושב שפיספסתי את זה במשחקים בבייג'ינג לפני 12 שנה, כשלקחתי רק מדליית ארד".
אתה לא פוחד להתחייב על מדליה? לא פוחד להתאכזב?
"ודאי שאני פוחד, אבל פחד הוא חלק מהספורט. לא התחייבתי, לא הבטחתי לאף אחד שאני נוסע וחוזר עם מדליה, רק אמרתי שיש סיכוי. ברגע שענן הקורונה יחלוף אטוס לאליפות אירופה שתתקיים בעוד חודש וחצי ביוון ושם אני מקווה לעמוד על הפודיום ולהוכיח לעצמי, ולכולם, שאני באמת מועמד למדליה".
אם אכן יזכה במדליה בטוקיו, צוברי יצטרך למצוא דרך חדשה לציין את ההישג. השייטים והגולשים נוהגים לחגוג את סיום התחרויות האולימפיות במסיבות סוערות מלאות מוזיקה, הורמונים ואלכוהול. יש הרבה רומנים, או סתם סטוצים ללילה, בין הספורטאים, דרמות וקנאות שרק מוסיפות ליריבות הספורטיבית. תקופה מסוימת הוא היה בזוגיות עם הגולשת האיטלקייה פלביה טרטליני. "אבל זה היה לפני יותר מעשור", הוא מדגיש. "הייתי בגיל אחר, ומאז לא היה לי קשר רציני כי תמיד שמתי את הספורט בעדיפות הראשונה. מאז שהכרתי את ליאת הכל השתנה".
מספרים שהיית אחד הכוכבים הבולטים במסיבות האלה.
"זו הסטיגמה שיש לגולשים. אני לא מאשר ולא מכחיש כדי שהסטיגמה הנחמדה הזאת תישאר. אנשים אומרים, 'מי יודע מה קורה שם במסיבות בכפר האולימפי', אז למה להרוס סיפור טוב עם האמת?"
6 צפייה בגלריה
עם המדליה האולימפית בבייג'ינג. ''יש לי סיכוי טוב לזכות בטוקיו בעוד מדליה''
(צילום: EPA)
אבל עכשיו כל זה מאחוריו. לפני שנתיים הוא התחתן עם ליאת אלבץ, שאותה הכיר בלימודים בבינתחומי, ולפני תשעה חודשים נולדה בתם ניב. "כשהכרתי את ליאת הבנתי די מהר שזה זה, אבל חיכיתי לעיתוי המתאים לחתונה", הוא מספר. "התחתנו לפני שנתיים, כשהיה לי קצת יותר זמן להתעסק בהכנות. האמת, היא עשתה הכל. החתונה הייתה בפברואר, וחודש לפני כן הייתי בתחרות במיאמי ואז נסעתי למסיבת רווקים עם החבר'ה באלפים הצרפתיים. מאז שאנחנו יחד עשינו ארבעה מעברי דירה ורק באחד מהם הייתי בארץ, וגם בו שכבתי עם רגל שבורה. תמיכה מורלית, זה כל מה שיכולתי לתת לה".
איך אתה מתמרן בין המשפחה והדרישות ממך כספורטאי אולימפי?
"הנישואים והאבהות הם שינוי מהותי בסגנון החיים שלי, אבל זה משהו שבחרתי בו ועושה לי טוב. אני כבר לא ילד, כיף לי שיש לי עם מי לחלוק את כל החוויות והדרך, כיף לי שאני מגדל דור המשך, ולרגע לא חושב שמפסיד משהו. בכלל, מה שנותן לי את הביטחון והיכולת להאמין בעצמי זו המשפחה שלי, אשתי והמעגל הקרוב, העובדה שהם מאחוריי. ברור שיותר קשה כשיש לך ילדה. אם בעבר הייתי חוזר הביתה ויכולתי לנוח, אז היום אין לי את זה. פתאום מחנות אימונים שבעבר היו הכי מאיימים, הופכים לחופשה".
העובדה שאתה אבא גרמה לך לקבל יותר פרופורציות על המקום של הספורט בחייך?
"אני מבלה כמה שיותר זמן איכות עם המשפחה שלי, אבל אני עדיין לא יודע להגדיר איך בדיוק זה השפיע או כמה זה ביגר אותי. אולי אני לא מעכל את הכל במאה אחוז. אשתי כל הזמן אומרת, 'אם אתה כבר יוצא להתאמן, תתאמן כמו שצריך, אחרת אתה מפסיד פעמיים, גם את האימונים וגם את המשפחה. חבל שמההקרבה שלך שנינו נפסיד'".
היית צריך לעשות הכנה נפשית לקראת האבהות?
"הגעתי לאבהות מאוד בשל ומוכן, יש לי אחייניות ואחיינים וממש רציתי להיות אבא. סמוך למועד הלידה של ניב הייתי אמור לטוס לתחרות בהולנד וליאת החליטה שאני לא נוסע. לא התווכחתי. נשארתי איתה ובסוף זה יצא טוב גם מבחינה מקצועית. עשיתי לעצמי לו"ז של מחנה אימונים אישי ועבדתי על הדברים שאני צריך לחזק, מה שלרוב קשה לעשות באימוני הנבחרת".
איך היה בלידה?
"זו הייתה לידה של 27 שעות. ניב פשוט לא רצתה לצאת. הייתי לצד ליאת כל הזמן הזה חוץ מכמה הפסקות שינה קצרות במסדרון, וכשהתינוקת הגיחה חטפתי צמרמורות. נכנסנו שניים ויצאנו שלושה. זה הזוי ומוזר ונהדר. חיפשנו לה שם קצר, יוניסקס, שיהיה קל לבטא אותו גם בחו"ל. ליאת ואני סבלנו מהשמות שלנו, בחו"ל לא ידעו להגות אותם, ועד לרגע האחרון התלבטנו בין ניב לבין דין".
ניב תהיה דור שלישי?
"אני לא יודע. נזרום. כשיגיע הקיץ, וכבר אהיה אחרי האולימפיאדה, והיא תהיה בת שנה וקצת, אשים אותה על הגלשן ונשחק. בגיל שלושה חודשים לקחנו אותה לשיעורי שחייה בבריכה, אבל בבריכה יש 30 מעלות ובים 20 מעלות. זה לא כזה חכם. עדיף לחכות".
אתה ידעת כילד שהספורט יהפוך לקריירה?
"לא היה לי שמץ. כששאלו אותי, 'מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?' עניתי שאני לא רוצה להיות גדול. אני עדיין רוצה להישאר ילד. גם בגיל 15, אילו מישהו היה אומר לי: 'תחתום כאן שאתה מתחייב לגלוש ב־20 השנים הקרובות', כנראה שלא הייתי חותם".
למה?
"כילד אהבתי לגלוש, אבל לא הייתי חובב ספורט ולא סימנתי לי כמטרה להגיע לאולימפיאדה. נהגתי לומר, 'אני לא ספורטאי, אני גולש', ומבחינתי זה היה הבדל מאוד מהותי. סליחה שאני קצת מתפלסף, אבל אצל ספורטאים הכל מאוד מתוכנן, מחושב ומדויק ואילו אצלנו, בענף הגלישה, הכל מתבסס על אינטואיציות והרגשה, על החיבור עם הים ועם הרוח, דברים שהם לא מדידים. המגרש שלנו משתנה מדי יום ולכן אתה חייב להיות דינמי ופתוח לשינויים ולתהפוכות. רצה הגורל ונשארתי בענף".
ואם הגורל לא היה רוצה?
"אולי הייתי הולך ללמוד פסיכולוגיה ועובד כפסיכולוג ספורט. אחת החוזקות שלי כספורטאי היא הצד המנטלי וזה תחום שגם מעניין אותי. אני חושב שיש לי הרבה מה לתרום מהניסיון ומהתובנות שהגעתי אליהן. יש הרבה כסף בספורט הישראלי ואפשר לעשות כאן דברים גדולים. מרבית אלו שיושבים בתפקידים הבכירים לא היו בעצמם ספורטאים ובטח שלא ברמה גבוהה, ואני חושב שהניסיון שלי נותן לי איזשהו יתרון בתחום הזה".
מה אתה חושב על התפקוד של שרת התרבות והספורט, מירי רגב?
"נראה לי שהיא פועלת מאחורי הקלעים לטובת הספורט. לים היא לא הגיעה, לג'ודו היא מגיעה יותר, כנראה שיש להם יותר הצלחות, לפחות בינתיים".
הכרטיס האולימפי שצוברי השיג בפעם הרביעית ברציפות הוא הישג ספורטיבי ענק. אבל מה לעשות שאליפות העולם האחרונה סיפקה דרמת ענק שאמנם עשתה הרבה גלים, אבל התנהלה בחלקה מחוץ למים.
זה התחיל בחשיפה ב"ידיעות אחרונות" של הרומן בין מנהל הנבחרת פייר לוקווה לגולשת קטי ספיצ'קוב, שגרמה לסערה בעולם השיט והביאה לפיטוריו. שאר חברות הנבחרת, שבהן נוי דריהן, טענו שספיצ'קוב נהנתה מיתרון לא צודק בשל העובדה שהמאמן של כולן היה בן הזוג שלה, ודרשו לאפס את הנקודות שנצברו עד אליפות העולם באוסטרליה לצורך השגת הכרטיס לטוקיו.
איגוד השיט הקים ועדה שדחתה את דרישת הגולשות. במצב זה דריהן יכלה לקבל את הכרטיס האולימפי על חשבונה של ספיצ'קוב רק אם תזכה באליפות העולם. דריהן הובילה לאורך כל התחרות, אפילו הגיעה לשיוט המדליות המכריע מהמקום הראשון. ספיצ'קוב מצידה הגיעה לשיוט הזה ללא שום אפשרות לעקוף את דריהן בדירוג הסופי. על קו הזינוק נוצר עימות בין השתיים, ודריהן התלוננה שספיצ'קוב ביצעה חסימה לא ספורטיבית שמטרתה היחידה הייתה למנוע ממנה לזכות בתחרות. דריהן סיימה את האליפות עם מדליית הארד בלבד וסללה את דרכה של יריבתה לטוקיו.
המקרה ניקז את תשומת הלב ליצרים העזים ששולטים בעולם השיט. צוברי עצמו עבר אירוע דומה כשנמרוד משיח, שהתחרה מולו על הכרטיס לאולימפיאדת לונדון ב־2012, חסם אותו באחד השיוטים באליפות אירופה, ומנע ממנו זכייה במדליה. צוברי התנקם בו כמה חודשים אחר כך בתחרות מבחן בהולנד, חסם את משיח והגיע ללונדון.
"אני לא ממש ראיתי מה שקרה על קו הזינוק בין ספיצ'קוב לדריהן, רק שמעתי על זה ולא התעסקתי בזה", הוא אומר עכשיו. "אבל מה שקרה לי עם נמרוד משיח היה דומה. גם אז לא עניין אותו המקום שלו, הוא רק רצה לפגוע בי, למנוע ממני לקחת מדליה, ועשה זאת בצורה לא חוקית. יש פה הרבה טקטיקה שנועדה לבלבל את היריב, אלה דקויות שרק גולשים מודעים להן".
איך הרגשת כשהוא חסם אותך?
"הייתי מאוד רציונלי וקר. בבת אחת הבנתי את חוקי המשחק. זה לא שהסתכלתי על נמרוד והתאכזבתי ממנו. אמרתי, 'אוקיי, הוא ספורטאי, הוא מוציא את הנשקים הכי כבדים שלו ולא לוקח שבויים, אז יאללה, קדימה'. הבנתי שאני חייב לעלות מדרגה ועשיתי את זה".
יש משהו בעולם השיט שגורם למאבקים יצריים כאלה?
"לא נראה לי שיש תחרות יותר יצרית דווקא בשיט, זה משהו שקורה גם בענפים אולימפיים אחרים שבהם רק ספורטאי אחד מייצג את המדינה בענף מסוים. זה מה שמייצר את כל הסיפורים והדרמות".
דריהן טוענת שהיא צריכה לצאת לטוקיו.
"נוי וקטי היו בערך באותה רמה, ופתאום הגיעה הקפיצה הגדולה של קטי. כשהבנות האחרות יצאו לתקשורת, תקפו את הרומן עם המאמן וטענו שנפלו קורבן לאפליה מקצועית, כולם קראו להן בכייניות, אמרו שילמדו להפסיד בכבוד, כי קטי נמצאת כמה רמות מעליהן, אבל זה לא נכון. הן לא באמת בכייניות, עובדה שנוי כמעט הפכה לאלופת עולם וזה היה קורה אם לא החסימה של קטי. אני לא חושב שלנוי יש סיבה להיות מתוסכלת. היא עשתה תחרות מדהימה, היא צריכה להסתכל על הצד החיובי, ובשיוט הקובע, גם אם בפיפס, היא הפסידה לקטי".
צוברי החליט לנקוט עמדה ברורה בנוגע להמשך העסקתו של לוקווה, שעל אף שסולק מאימון הנבחרת נשאר המאמן האישי של ספיצ'קוב, האיש שאמור להוליך אותה — במימון איגוד השיט — למדליה בטוקיו. "אני חושב שמה שפייר עשה הוא לא ממש אתי ולכן אסור לו לחזור בתקופה הקרובה לאמן במסגרת ישראלית. איגוד השיט והוועד האולימפי יצטרכו לקבל החלטה קשה, מזל שאני לא צריך לקבל את ההחלטה הזאת".
עד כמה זה שכיח, רומנים בין מאמנים לגולשות?
"בעולם שלנו יש רומנים בין מאמנים לגולשים או לגולשות. זה קורה גם בענפי ספורט אחרים, שחייה למשל. הבעיה שבמקרה של פייר לוקווה, הוא גילה חוסר אמינות גדול וזו בעיה".
בעקבות הכישלונות הקודמים הוחלט להכניס את הגולשים לעבודה בנבחרת במקום לבד כמו עד אז. איך זה השפיע עליך?
"כל הקריירה שלי עבדתי לבד עם מאמן אישי, אבל בגלל התוצאות הפחות טובות בריו הוחלט לשנות את המתכונת. חשבתי שזה רעיון מצוין, אבל זה לא היה כל כך פשוט. באתי ואמרתי: 'אני בפנים, מוריד מהאגו ולא משנה איזה מאמן יבחרו — אני במאה אחוז בתוכנית'. הבעיה הייתה שהגעתי לתוצאות פחות טובות בעקבות המעבר למתכונת חדשה".
אז איפה הגיע השינוי?
"נפל לי האסימון באליפות אירופה האחרונה שבה סיימתי רק במקום ה־38. הבנתי שהתקשיתי למצוא את המקום שלי והאיזון שלי. התרגלתי שהמאמן שלי נמצא שם מאה אחוז עבורי, שאם צצה בעיה, הוא פנוי לפתור לי אותה, ופתאום יש לו עוד ארבעה ספורטאים שהוא צריך לפתור את הבעיות שלהם. בשנה החולפת התקשורת ביני לבין מאמן הנבחרת גור שטיינברג השתפרה. למרות שהוא אמר לי שהוא מעריך אותי וחשוב לו שאשמיע את מה שאני חושב, לא פעם מצאנו את עצמנו בחילוקי דעות וזה הוביל לחיכוכים מיותרים. הרגשתי כל הזמן מסר כפול. הבנתי שלא משנה מה אני חושב, עדיף לי לשמור את זה לעצמי, כי בכל מקרה לא מתייחסים לזה".
זה הוביל למתיחות עם שטיינברג?
"אני לא בן אדם של ריבים, לא אחד של כסאח, אני אחד שתמיד רוצה לפתור בעיות. היו מקרים ששטיינברג אמר לי שהוא לא יודע איך לעזור לי ושאעשה מה שאני רוצה. הסברתי לו שברגע שהוא אומר לי דבר כזה, מבחינתי זה כאילו הוא מוותר עליי. אבל שטיינברג הסביר לי שנהפוך הוא — בניגוד לצעירים, הוא נותן לי לעשות מה שאני חושב שנכון לי. החלטנו שאהיה חלק מהנבחרת וגם אעבוד לבד. אחרי אליפות אירופה, לא טסתי עם הנבחרת לכל התחרויות ולאליפות באוסטרליה הגעתי שלושה שבועות אחרי הצעירים בנבחרת. פתאום הכל הסתדר לי, התקשורת השתפרה עם המאמן, אימוני הכושר חיזקו אותי".
אולימפיאדה רביעית שלך — אתה מגיע עם יותר או פחות לחץ?
"הלחץ הוא אותו לחץ. אחת השייטות הגדולות אמרה לי באולימפיאדה הראשונה שלי בבייג'ינג, שאם אני חושב שהאולימפיאדות הבאות יהיו לי קלות יותר, אז אני טועה, כי הלחץ רק גובר. בפעם הראשונה הייתי חסר מעצורים וגם חסר פחד. הפעם אני מגיע עם הרבה יותר ניסיון אבל גם עם יותר פחד. פחד שלא אגלוש טוב, שלא אממש את הפוטנציאל שאני מאמין שיש בי".
פורסם לראשונה: 08:27, 13.03.20
