המסירה האחרונה של טום בריידי כקווטרבק של ניו אינגלנד היא בדיוק לא מה שאמריקנים רוצים לראות כשורה תחתונה במסע אגדי. הפטריוטס נחנקו בבית מול טנסי בסיבוב הראשון של הפלייאוף האחרון, ובריידי הנחית כדור בידיים של לוגן ראיין – פעם חבר לקבוצה, באותו משחק ממש לא – שרץ איתו לטאצ'דאון. אז כן, הקריירה שלו כפטריוט נחתמה במסירה לטאצ'דאון, אבל לא מהסוג שרצה.
את התחושה הזו משקף גם מכתב הפרידה מבריידי שפרסם ביל בליצ'ק. מאמן הפטריוטס, שהיה עם בריידי לאורך כל הדרך, סיפר כמה הוא אוהב אותו – אבל גם אמר כי קיווה שהיום הזה לא יגיע, וכי אם יבוא בכל זאת, שהפרידה תהיה אחרי עוד זכייה בסופרבול. גם בטוויטר אפשר היה לראות את ההמשך לכך – הקהל הרחב ממש רצה לראות את טום בריידי מסיים את הקריירה בניו אינגלנד, פשוט כי אפשר אחרת. הוא ובליצ'ק הם תאומים סיאמיים, והקסדה של הפטריוטס היא היחידה שעולה לו על הראש. אבל בריידי הרגיש שנתן מספיק בשביל שיוכל לעזוב בלי מרירות – והוא צודק.
אחרי 20 עונות, תשעה סופרבולים ושש אליפויות, בריידי הרוויח את הזכות לעשות בדיוק מה שבא לו. הוא רוצה לשחק עד גיל 45, מה שיקרה באוגוסט 2022, ועד אז לא מתחשק לקווטרבק הגדול בהיסטוריה לראות מקרוב את הסגל מתפרק, מה שכבר התחיל לקרות השנה. מי שאוהב סיומת דיסני מושלמת התאכזב קצת, אבל לא יכול לכעוס באמת על ווינר ענק שמכוון להשיג חוזה ענק בקבוצה טובה, שצריכה מנהיג שיכוון אותה לסופרבול (הדיבורים האחרונים הם על חוזה רב-שנתי של 30 מיליון דולר לעונה, שהציעו לו כבר טמפה ביי והצ'ארג'רס). רק תחשבו על בריידי חותם בטמפה ביי, ומסיים את העונה בזכייה בסופרבול שייערך במגרשה הביתי בפברואר 2021. הוא יהפוך ממיתוס למשהו בסגנון ציור מערות מונומנטלי, שאותו ינתחו לעומק גם בעוד מאות אלפי שנים.
הקריירה של בריידי עד כה מדהימה מכל היבט, אבל לא מדברים מספיק על ההיבט הבריאותי. במשחק הראשון של 2008 הוא קרע רצועה בברך וגמר את העונה, אבל פרט לכך אי אפשר היה להוריד אותו מהמגרש. אם מוציאים מהמשוואה את הפציעה הבודדת, את עונת הרוקי שבה ערך הופעה אחת ואת ארבעת המשחקים שפספס ב-2016, בגלל ההשעיה שספג כתוצאה מפרשת הוצאת האוויר מהכדורים, בריידי היה שם כל הזמן, וזה מדהים עבור קווטרבק בן 42 שעבר את כל סוגי ההפלות והתיקולים שאפשר. סביר להניח שמדובר בחלק גדול מהסיבה לכך שקבוצות עדיין מעוניינות בו – מבחינה פיזית הוא פלא מהלך. אולי לא מהיר, זריז או אתלטי כמו צעירים ממנו, אבל יציב מספיק כדי לנהל התקפה בצורה הכי טובה שיש.
העוצמה הפיזית הזו שווה גם לעוצמה המנטלית. אחד הדברים שכל אחד מעיד מיד על בריידי נוגע למנהיגות שלו, והיא באה לידי ביטוי ברגעים הקשים ביותר. הוא הצליח לשכנע כל שחקן שהופיע לצידו שאין פיגור בלתי מחיק, והוביל מהפכים בלתי אפשריים. הוא מוביל את השחקנים הפעילים עם 36 קאמבקים ברבע האחרון (שני בכל הזמנים רק לפייטון מאנינג עם 43), אבל זה נהיה מטורף יותר כאשר מביטים על אותו נתון בפלייאוף: ברגעי ההכרעה של העונה הוא עשה את זה תשע פעמים, מה ששם אותו במקום הראשון בהיסטוריה בקטגוריה הזו, בהפרש גדול מהאחרים. ג'ו מונטנה הענק, שמדורג שני, עשה זאת חמש פעמים, רק כדי להבין את משמעות הנתון.
בריידי נפרד
ולא היה גדול מאותו קאמבק מול אטלנטה לפני שלוש שנים, כשניו אינגלנד מצאה את עצמה בבור של 25 נקודות ובריידי שיגר אותה לאם כל הקאמבקים עד לניצחון בהארכה. זו הייתה שעתו היפה, וגם ההוכחה הטובה ביותר למשהו ערטילאי שאי אפשר להוכיח עד שהוא קורה: האימה שבריידי מטיל כשהוא על המגרש, זו שגורמת ליריבה לשחק מתוך פחד שבכל רגע הכול עלול להתהפך.
אף צמד של מאמן/שחקן לא זכה בשש אליפויות פרט לבריידי ולבליצ'ק. הנה עוד כמה שיאים שבריידי השיג כשבליצ'ק משגיח עליו מהצד: ארבע זכיות ב-MVP של הסופרבול, שלוש זכיות ב-MVP של העונה הסדירה, 219 ניצחונות כקווטרבק פותח בעונה הסדירה, 18 מסירות לטאצ'דאון בסופרבול, 2,838 יארד במסירה בסופרבול, 13 הופעות בגמר ה-AFC, תשע זכיות ב-AFC ו-17 זכיות בבית ה-AFC מזרח, שהפך להופעה של איש אחד. הוא גם צבר כמויות עצומות של 74,571 יארדים ו-541 טאצ'דאונים במסירה בעונה הסדירה, והשיא עדיין תלוי בו – דרו בריז מניו אורלינס עדיין מוביל עליו בקטנה בשתי הקטגוריות, וייתכנו עוד שינויים בהובלה בזמן ששני הטיטאנים הוותיקים ממשיכים לשלוט בליגה.
אבל האם השיאים הם מה שעושים את בריידי? לא, הם רק חלק מהמארג. הוא גם האול-אמריקן בוי עם הלוק המושלם, האישה המושלמת (ג'יזל, אם שכחתם, ולא ברור איך שכחתם) והמשפחה המושלמת. היה קל מאוד לארה"ב להתאהב בו, לעקוב אחריו במסע עם העליות והירידות, הפציעה הקשה והקאמבק כאילו לא קרה כלום, הזכייה באליפויות בגיל מבוגר, וכמובן, הדרך שבה הכול התחיל.
הביטחון העצמי המידבק, קצת מופרז אבל בעיקר חביב, הוא חומר קלאסי לסיפור של שחקן שמגיע מעמדת נחיתות והופך ל-GOAT, הגדול בכל הזמנים. ביום הראשון שבו ראה את הבעלים רוברט קראפט הוא ניגש אליו עם מגש פיצה ביד, בלי בושה, ואמר לו: "אני ההחלטה הטובה ביותר שהארגון שלך קיבל אי-פעם" - מילים גדולות עבור שחקן שנבחר במקום ה-199, אי-שם בסיבוב השישי של דראפט 2000, והיה אמור לשמש בסך הכול גיבוי איכותי לדרו בלדסו. שחקן שבעונתו הראשונה השלים מסירה אחת משלושה ניסיונות, בסך הכל שישה יארד.
את המשך הסיפור כולם כבר מכירים: בלדסו נפצע בתחילת העונה השנייה, בריידי תפס את מקומו והתגלה כפנומן, ואת העונה סיים בניצחון נגד כל הסיכויים בסופרבול מול סנט לואיס, כשהוא מפגין המון ממה שכבר הזכרנו – ביטחון עצמי, חוצפה חיובית וכישרון שלא ניתן להסביר.
אבל למרות אווירת סוף הקורס, הסיפור הזה ממש לא מסתיים. בריידי רק עוזב את ניו אינגלנד, אבל לא מתכוון להעביר את העונות הבאות בדוכן לימונדה באחד האצטדיונים בעיר חמה יותר מאשר בוסטון. הסיפור הזה עוד יכול להתפתח לאלף כיוונים שונים: ההתמודדות הראשונה של בריידי עם מאמן שאינו בליצ'ק – ולכו תדעו אם הקבוצה שתחתים את בריידי לא תנסה לפתות גם את המאמן; המשחק הראשון שלו נגד ניו אינגלנד, מתי שזה לא יקרה; ההתמודדות שלו עם הציפיות במועדון החדש, שיהיו מוגזמות ללא ספק, על אף שהוא עצמו נתן סיבות מוגזמות לפתח אותן.
אז כן, וולט דיסני באמת היה כותב את זה אחרת. הוא היה מוסיף חיות מדברות, נסיכה כמו שהוא אוהב (טוב, ג'יזל חסכה לו את העבודה), ומשחק אחד אחרון ומנצח במדי הפטריוטס, שבו הוא ובליצ'ק רוכבים אל עבר השקיעה בזמן שבלונים לא מנופחים מספיק נוחתים מהתקרה יחד עם קונפטי. אבל זה הסיפור של טום בריידי, והוא יכתוב לעצמו איזה סוף שבא לו, בלי שיחליטו עבורו. בגיל 42 הוא יוצא מהחממה כדי לאתגר את עצמו עוד קצת – וזה יפהפה.
