אלונה ברקת, מה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלת ב־14 השנים האחרונות שלך?
"לקחת את הפועל באר־שבע".
ומה ההחלטה הקשה ביותר?
"לעזוב את הקבוצה".
באותו יום, כשהבינה שהשחקנים שלה פועלים נגדה, משהו אצל אלונה ברקת נשבר. 14 שנה עברו מאז רכשה את המועדון, והפכה את הקבוצה הדרומית לאימפריית כדורגל, כולל רצף של שלוש אליפויות בין 2015 ל־2018. בשנים האלו, הסיפור של ברקת לא היה רק של האישה החזקה של הספורט הישראלי, אלא של משהו שגדל הרבה מעבר לגבולות הטריבונה. אישה בענף סופר־גברי, שלוקחת קבוצת פריפריה מהליגה הלאומית, שופכת עליה מיליונים ומזניקה אותה גבוה־גבוה לצמרת, תוך שהיא מביסה קבוצות עשירות ומבוססות בהרבה. אלו החומרים שמהם נוצרים תסריטים הוליוודיים ואגדות עממיות שקרו באמת.
אבל אז באה הקורונה ועצרה הכל. אין כדורגל, אין קהל, אין כסף, וגם אגדות עממיות נכנסו לסגר. ברקת ביקשה לחתוך הוצאות במועדון והודיעה על תוכנית חירום, שבשיאה קיצוץ של 30 אחוז בשכר השחקנים. היו כמה שהסכימו, אבל אחרים התאגדו כדי להיאבק בה, כולל הפעלת עורך דין נגדה. מבחינתה, זו הייתה הנקודה שבה "האישה החזקה של הספורט הישראלי" הרגישה נבגדת. אז הֵיו שלום, ותודה על הגולים. אלונה ברקת והפועל באר־שבע כבר לא.
איך נראה הרגע שבו הבנת שזהו, נגמר?
"קיבלתי למטה בסלון את ההודעה (שהשחקנים פנו לעורך דין - א"ל), ועליתי עם דמעות לחדר השינה. נשכבתי על המיטה, הבנתי שזהו, שכבר אין דרך חזרה. זה היה רגע כואב, כי זה להיקרע ממשפחה שלא רציתי להתנתק ממנה. הרגשתי כמו מפקד בזמן מלחמה, שפתאום מפנה את הראש, ומגלה שהחיילים שלו בכלל לא מאחוריו. בהתחלה חשבתי שנצופף שורות, ובמקום זה קיבלתי מכתב מעורך דין".
אבל זה לא משהו שאפשר להבין? שחקנים מתנגדים לקיצוץ בשכרם. טבעי. הרי זמן הקריירה שלהם מדוד.
"תראי, המועדון הזה הוא בשבילי משפחה, ובמשפחה, כשיש משבר, אז קודם מתגייסים ורואים איך עוברים אותו, אחר כך שואלים שאלות. בעיניי, כשמישהו בא אליי עם עורך דין בתקופה שהיא כל כך קשה - זו התנהגות לא משפחתית בעליל. ופה היה השבר. ברגעים האלו בחדר השינה, אמרתי לבעלי אלי שזה נגמר, שלי אין כבר לאן לחזור, כי מה שהם עשו זה משהו שמבחינתי אי-אפשר לתקן. אין לי כבר בית לחזור אליו".
את כועסת על השחקנים שלא קיבלו את תוכנית החירום שהצעת?
"אני בעיקר פגועה מהם. במשך כל כך הרבה שנים נתתי בהם כל כך הרבה אמון. היו שחקנים שנפצעו, שחקנים שנקלעו לבעיות אישיות. ואני חיכיתי להם, תמכתי בהם, העליתי את שכרם. אבל בפעם האחת שבה אני הייתי צריכה את האמון הזה - הם לא היו שם בשבילי".
למחרת היה ניסיון ליישב את ההדורים. כמה משחקני הקבוצה הבולטים הגיעו לבית משפחת ברקת בצהלה לפגישה. "היו שם מרואן קבהא, בן שהר, בן ביטון, מיגל ויטור, ארנסט שטקוס, שיר צדק, אוהד לויטה, מאור מליקסון ולואי טהא. ישבנו בסלון, הייתי בטוחה שיבואו ויגידו: 'אלונה אנחנו מצטערים, תגידי, איפה אנחנו צריכים לחתום, עשינו טעות'. אבל הם לא אמרו. כל שפת הגוף שלהם הייתה מנוכרת, היה ברור שמה שהיה חשוב להם זה רק תלוש השכר, לא שום דבר מהמחויבות לקבוצה, מהאווירה המשפחתית. הרגשתי שכשהם באו, הם אמרו לעצמם: נשחק לאלונה על המצפון, כי אולי יהיה יותר גרוע בעתיד, אז אולי עדיף שאלונה תישאר".
היו ברקע שטענו שרק חיפשת דרך לצאת, שהקורונה היא התירוץ. ידעת שהשחקנים לא יסכימו לקיצוץ, ומינפת את זה.
"זו שטות מוחלטת. התכוונתי להביא מהבית 20 מיליון שקל בתקופה מטורפת של משבר כלכלי. בנינו תוכנית התייעלות עם חברת ייעוץ. זה לא מה שעושה בן אדם שרוצה לעזוב. ראינו שבגלל הקורונה, ההכנסות שלנו עלולות לרדת בכ־50 אחוז. ההפסדים היו בפתח, היה ברור שלא יהיה קהל וגם לא ספונסרים. אבל הם שמו בצד את החברות והמשפחתיות, והתייחסו בחוסר הבנה מוחלט לסיטואציה של המשבר שהקורונה הביאה".
מה, כולם?
"לא. ישבתי עם אליניב ברדה ומאור מליקסון, שתי אגדות באר־שבעיות. מיד אמרו לנו: אלונה, כל מה שצריך - תקצצו. איפה צריך לחתום? נחתום. ישבתי גם עם המאמן, אבוקסיס, שאולי לא אהב את המצב, אבל קיבל את זה".
ולשאר מה אמרת?
"עוד בהתחלה אמרתי להם: חברים, יש פה משבר שלא קשור לא בניהול שלנו, לא באלונה ברקת. זה משבר עולמי. תקשיבו, אנחנו צריכים את הסיוע שלכם. תקצצו 30 אחוז למשך 15 חודש. והוספתי ואמרתי: ‘אני נותנת לכם רשת ביטחון ל־20 מיליון שקל. שתבינו, היום 20 מיליון שקל שווים פי ארבעה משנה רגילה. אני עושה את זה למרות הפגיעה הקשה במצב הכלכלי, כדי להבטיח קודם כל את התעסוקה שלכם ואת השכר שלכם. אני מבטיחה לכם 70 אחוז מהשכר’.
"יצאתי בתחושה שהייתה פגישה מאוד כנה. ואז הגיע המכתב ההוא מעורך הדין. אני עושה מאמץ עילאי, מביאה 20 מיליון שקל מהבית בתקופה כזאת, ואז מקבלת דבר כזה. מבחינתי, זה היה משבר אמון קשה. משבר שאין ממנו דרך חזרה".
אנחנו יושבות בבית המשפחה בצהלה. בעלה, איש העסקים אלי ברקת, הוא בין היתר בעל השליטה בבית ההשקעות מיטב דש. אחיו הוא ראש עיריית ירושלים לשעבר ובכיר הליכוד, ניר ברקת. השניים, יחד עם חברים נוספים (ומאוחר יותר גם האח השלישי, ערן), עשו את הונם בסוף שנות ה־90, כשזיהו שהדבר הגדול הבא יהיה אבטחת מערכות מחשוב. אז הם השקיעו בחברה שהייתה באותה עת קטנה ואלמונית, יחסית. קוראים לה צ'ק פוינט, והשאר היסטוריה. "אבל", מבהירה ברקת, "זה בית שכמעט לא מדברים בו עסקים".
אז על מה?
"על שני דברים: פוליטיקה וכדורגל".
אלו גם שני דברים שמעסיקים אותה. ברקת כבר עשתה ניסיון להיכנס למערכת הפוליטית בבחירות הראשונות ב־2019, כשהוצבה במקום השלישי ברשימת הימין החדש, מיד אחרי נפתלי בנט ושקד. באותן בחירות, כזכור, המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.
היו שטענו שמאז שהחלטת להצטרף לפוליטיקה, בעצם לא היית כל כך קיימת במועדון ממילא.
"אם רק היו יודעים כמה כסף השקעתי מאז אותה חזרה מהפוליטיקה בקבוצה. להגיד עליי שנעלמתי? שלא הייתה לי אנרגיה? זה פשוט מצחיק אותי".
ובכל זאת, אחרי שלוש האליפויות נדמה שנוצרה דעיכה.
"אחרי שלוש אליפויות באופן טבעי יש גם עייפות החומר. תחשבי, זה ריצה וריצה־וריצה ואת צריכה להביא אנרגיות אחרות וטירוף אחר. התחלנו בזה, חיפשנו להביא את אותם צעירים מוכשרים אנרגטיים, שיביאו את אותה חדוות יצירה. השקענו בזה הרבה כסף. בגלל זה מצחיק אותי שאומרים מה שאומרים".
אולי חלק מתחושת הדעיכה הזו קשורה לכך שהמאמן ברק בכר, שהביא את הקבוצה להצלחות שלה, עזב השנה בטונים צורמים. מה בעצם קרה בינך לבינו? ההרגשה הייתה שזה שיתוף פעולה שהולך להרבה שנים והוא פשוט התפורר.
"קודם כל, ברק מאמן מצוין ואיש מדהים ויש לו חלק גדול בכל המסע של הפועל באר־שבע. אבל אני חושבת ששנינו הבנו שצריך שינוי. ולשנינו היה גם את האומץ להודות בזה וגם לעשות את זה. אני בטוחה שהוא יצליח. אגב, הוא עדיין מקבל שכר מהמועדון, וכשעלה עניין הקיצוץ ב־30 אחוז הוא מיד הסכים".
אולי, אבל בטקס המחווה בטרנר הוא סירב ללחוץ את ידך והמצלמות תיעדו רגע מביך.
"ברק הוא אדם ערכי ולא מגיע לו שיציירו אותו אחרת. הוא מאוד התרגש מהטקס ואשתו דמעה. הוא הודה לי בסיומו על האירוע המרגש וגם שלח תודה בכתב. הוא פשוט לא הבחין בי כשהושטתי לו יד. אנחנו בקשר מצוין גם היום".
ההערכות שרצות הן שהשקעת בקבוצה הון עצמי של 200 מליון שקל. זה נכון?
“כן, אפילו קצת יותר. אבל כל מה שהשקענו, השקענו באהבה”.
כן, השאלה היא אם זה היה נכון לשפוך ככה את כל הכסף הזה. אלי טביב, הבעלים לשעבר של בית"ר ירושלים, אמר למשל שהטעות שלך הייתה כששילמת משכורות של 400־500 אלף דולר לשחקנים שקיבלו בקבוצות אחרות 100 אלף דולר.
"אני אענה על זה בשלוש מילים: אז הוא אמר".
ובכל זאת, באמת שילמת משכורות יחסית גבוהות.
"זה היה נכון לתחילת הדרך. כשהגעתי לבאר־שבע, אף אחד לא רצה לבוא. היום, אף אחד לא רוצה ללכת. אבל אז, בשנים הראשונות, המועדון נתפס כסוף העולם שמאלה, לכן היינו צריכים לשלם מה שאני קוראת לו 'מס פריפריה'. אז לשחקן שהיה שווה נגיד 80 אלף דולר, היינו צריכים לשלם 110 אלף דולר, כדי להביא אותו. היום התקציב של באר־שבע הוא הנמוך מבין שלוש קבוצות הצמרת".
היו גם כל מיני מקרים כמו הברזילאי פאוליניו, שחתם לעונה וחצי תמורת 400 אלף יורו, נפצע והלך.
"בכל מועדון שתיקחי את תמצאי שחקנים שתצליחי איתם יותר וכאלו שתצליחי פחות. זה כדורגל. זה ניסוי וטעייה, ויש גם פספוסים. צריך לזכור שהיו גם הרבה רכישות טובות לאורך השנים".
והטובה ביותר?
"היו הרבה, אבל אם את שואלת אותי, מאור מליקסון זו הרכישה הכי טובה".
פה ושם היו גם מיני שערוריות בקבוצה בתקופתך. כמו למשל פרשת הממריצים של השחקן שיר צדק. מה באמת קרה שם? שחקנים נוספים רמזו שהיה שימוש נוסף בממריצים.
"שיר צדק נבדק בבדיקות שגרתיות שעושה ההתאחדות האירופית לשחקנים, והתגלו בדמו עקבות של תוסף ממריץ בשם אוקטופמין. המועדון בדק את האירוע, והתברר ששיר צדק נטל ברשות חומר ממריץ, תוסף שגם שחקנים אחרים בקבוצה לקחו. התברר שהממריץ יוצַּר בארה"ב בשתי סדרות, אחת שמכילה אוקטופמין ומיועדת לשוק לא תחרותי; והשנייה שאיננה מכילה אוקטופמין, והיא משווקת בישראל. זה מה שגילינו. בגלל טעות של המפעל האמריקאי הודבקו תוויות של הסדרה ללא אוקטופמין על בקבוקים שכן מכילים, וזה מה שצדק לקח. לכן אופ"א פסקו לו עונש קל של השהייה לשמונה חודשים, בזמן שעונשי המינימום על שימוש בחומרים ממריצים זה שנתיים. זו הייתה טעות בתום לב של המועדון".
השמועות בבאר־שבע גם טענו שגיא הבן שלך עוזר בסקאוטינג וממליץ אילו שחקנים לרכוש. האם זה נכון?
"לא. אחרי שחרורו מהצבא ולפני שהתחיל בלימודיו, התנדב גיא כמה חודשים בבניית מערכת המידע של המועדון שמשמשת גם למעקב אחר ביצועי שחקנים".
אז אחרי כל אלו, ואחרי הסירוב של השחקנים לקיצוץ והעזיבה שלך, את רואה את עצמך חוזרת לאצטדיון טרנר מתישהו?
"לטרנר? כן. ברור שכן. אני אוהדת מס' אחת של הקבוצה. אני אוהבת את המועדון. אני אוהבת את האוהדים. אבל לנהל את הקבוצה - לא. המועדון למכירה".
אפרופו אוהדים, היו שם גילויי כעס כשהודעת שאת עוזבת.
"האוהדים היו השותפים שלי לדרך וגם הסיבה שבמשך השנים נתתי את כל כולי למועדון. אני רוצה להעביר להם מסר פשוט: בעידן הקורונה, מועדונים יהיו תלויים הרבה יותר באוהדים שלהם מאשר בבעלים שלהם. תמלאו את טרנר כמו שתמיד ידעתם לעשות, ואני מבטיחה לכם שתוכלו להמשיך את המורשת".
יש תוכניות להפגין נגדך.
"זה טבעי שהאוהדים חרדים לעתיד המועדון, אחרת הם לא היו אוהדים. אם יבואו להפגין, אגיש להם קפה ועוגה. אבל גם אומר להם שאם במקום להפגין הם יעשו קמפיין שימלא את טרנר במנויים, המועדון יידע להמשיך את המורשת המופלאה שבנינו יחד".
למה הכי תתגעגעי כמנהלת הקבוצה?
"היה רגע במלחה. זה היה בערך שעה לפני המשחק הראשון שלנו בליגה האירופית ב־2015. ישבתי עם אלי בבית קפה, ומלחה כולה הייתה צבועה אדום. הגיעו לדעתי משהו כמו 10,000 איש למשחק הזה. זה היה בדיוק מה שחלמתי עליו: סבים וסבתות, ילדים בני חמש ונשים. אמרתי לאלי: זה בדיוק היה החלום. מועדון קהילתי, מועדון משפחתי. ולזה אני אתגעגע. אני אתגעגע לאנשים. אני אתגעגע לאוהדים. ואני אתגעגע גם לאדרנלין המטורף".
ולמה ממש לא תתגעגעי?
"לכיסוס הציפורניים ולזה שלא נשמתי 90 דקות בכל משחק, למתח הנוראי הזה. פרט לכך, זה היה רולר־קוסטר מטורף".
רולר־קוסטר שעכשיו נעצר. את יכולה לדמיין איך ייראה הכדורגל בעידן הקורונה?
"אני לא יודעת כמה זמן זה יימשך. מה שאני כן יודעת, זה שהקורונה מאיימת על חיי הקהילה שלנו, ומה זה כדורגל? כדורגל זה סוג של קהילה, וברגע שאומרים כדורגל ללא קהל, זה מאבד את הטעם. הקהל זה היחד, זה החיבור, זה האוהדים, הם אלה שדוחפים את הקבוצה. משחקים ללא קהל זה פתרון לתקופה קצרה בלבד, לאורך זמן אי־אפשר לשחק כדורגל ללא קהל. ויש גם את הפגיעה העצומה בהכנסות, הפן הכלכלי: כרטיסים, מינויים, ספונסרים. ברור שהכל ישתנה. בסוף הכדורגל יחזור, אבל כלכלת הכדורגל תשתנה מקצה לקצה למשך זמן רב. היא תייצר הרבה פחות כסף וכולם יצטרכו לחשב מסלול מחדש".
שחקנים יצטרכו ללמוד להסתפק בפחות.
"בהחלט".
וכשיימצא חיסון לקורונה והכל יחזור למסלולו, תיקחי עוד קבוצה?
"לא, לא. פניי עכשיו לעתיד".
ומבחינת ברקת, העתיד הוא פוליטי. "אני אחזור לפוליטיקה", היא מכריזה, "באיזו פלטפורמה? אני עוד לא יודעת". אף שבפעם הקודמת לא עברו את אחוז החסימה, ההתנסות הפוליטית הקצרה שלה בימין החדש דווקא זכורה לה לחיוב. היא מספרת שאהבה את האקשן, את חוגי הבית, את המפגש עם האנשים. "זה התחיל כשקיבלתי פנייה מנפתלי (בנט - א"ל). הוא אמר לי שהוא עקב אחרי העשייה החברתית שלי בבאר־שבע והציע לי להצטרף. הסכמתי, כי יש להם מפלגה שבדיוק מדברת על הערכים האלה של חיבור בין דתיים לחילונים. הסכמתי. לצערי זה לא צלח".
בבחירות שבהן התמודדת ב־2019, הקהל לא גמל לך. רק 4.5 אחוזים מכלל הבוחרים בבאר־שבע הצביעו לימין החדש. זה פחות מיציע אחד בטרנר.
"לא ציפיתי שיצביעו בעדי בגלל שהשקעתי בבאר־שבע. דפוסי ההצבעה בבאר־שבע כמו בכל ישראל, לא משתנים מבחירות לבחירות".
אז למה לא נתת לזה עוד צ'אנס? הרי היו מאז עוד שני סבבים נוספים, וימינה בסופו של דבר עברו את אחוז החסימה.
"כן, אבל זה כבר לא היה הימין החדש. זאת הייתה פלטפורמה אחרת. בימין החדש הלכתי למפלגה שמזוהה עם דברים מאוד-מאוד ברורים. חיבור בין דתיים לחילונים, מפלגה שהיא מאוד־מאוד מאחדת. הם אחר כך התחברו לבית היהודי. וזה כבר פחות התאים לי".
המפגש עם התככים של הפוליטיקה הפתיע אותך?
"ומה, בכדורגל אין תככים? שם כולם תמימים, טהורים וקדושים?"
מה שבוער בה עכשיו הוא השסעים בחברה. לכן ברקת גם עוסקת כרגע בהקמת מיזם שיאפשר לכל צעיר או צעירה בני 18 - גם חרדים, גם ערבים - להשתלב בשירות לאומי. "הכוונה היא להקים פלטפורמה שבה כל צעיר או צעירה יוכל לשרת בשירות לאומי. יש לנו כל מיני חלקים באוכלוסייה שיש להם תרבויות שונות, יש לנו סטיגמות על כל מיני אנשים, שאנחנו לא באמת מכירים אותם. נוח לנו לצבוע אותם, אלה בצבע הזה ואלה בצבע הזה, להגיד המתנחלים הם ככה, והחרדים הם ככה, והערבים הם ככה, ושחומי העור הם ככה".
כן, אבל כדורגל, בלשון המעטה, הוא לא תחום חף מגזענות.
"אני אספר לך סיפור: לפני ארבע שנים, כששיחקנו בסקוטלנד, אז ה־BDS הפגינו נגדנו. הפגנות מאוד־מאוד קשות. ואז הזמינו אותי לנאום באו"ם בכנס נגד ה־BDS. אמרתי שם: תקשיבו, אני אתאר לכם רק מהלך אחד של כדורגל, שתבינו מי זו הפועל באר־שבע. סיפרתי להם על המהלך של הגול האחרון בניצחון שהיה לנו במשחק בית מול אינטר: בן ביטון, מגן ימני מוסר לג'ון אוגו, קשר אחורי מניגריה, נוצרי; שמוסר למוחמד גדיר, ישראלי־מוסלמי; שמוסר אחורה עם העקב לבן שהר, יהודי־ישראלי, שמבקיע את הגול השלישי. אמרתי להם: תסתכלו כמה דתות, כמה תרבויות, כמה מדינות משחקות בהפועל באר־שבע. אז תסבירו לי, על מה בדיוק מוחים נגדנו?
"אגב, היה לנו מחנה אימונים בפולין, ושיחקנו מול קבוצה פולנית. היה לנו שחקן ערבי בשם סיראז' נסאר. הקבוצה הפולנית קראה לו 'יהודי מטונף'. אז חיבקתי אותו ואמרתי לו, טוב, נו, ברוך הבא לחוויה של להיות יהודי מטונף".
גם מערכת הבחירות שבה השתתפת, ואלו שאחריה, כללו הרבה מאוד שיסויים נגד הערבים, אלו שאת כל כך גאה שהצלחת לשלב בקבוצה.
"אני לא חושבת שההסתה והשיסוי באים רק ממקום אחד. הם באים מכל המקומות. את רואה לצערי שיסוי בכל מקום, ולצערי הפוליטיקה הישראלית רק מרחיבה את הניכור ולא מאחדת. אם את שואלת אותי, בשבוע של יום העצמאות, לְמה אני אומרת 'די' בחברה הישראלית, אז אני אומרת די לפלגנות. ופה, בנקודה הזאת, אולי הגיע הזמן לחשבון נפש. ומהבחינה הזאת הקורונה היא הזדמנות".
גם לברקת, שמנסה להיות "מיסיס־קלִין", היו פה ושם החלקות. הזכורה שבהן הייתה כשבראיון טלוויזיוני נשאלה על היחס לקהילת הלהט"ב. "זה נושא כבד עליי", השיבה. "צריך למצוא את המקום שכולם ירגישו נוח". ההתבטאות עוררה ביקורת: איך מי שמדברת על הזכויות של כולם, מתחמקת מדיון על זכויות של להט"בים? "לי היה הרושם שהייתי ברורה", היא מסבירה. "אבל אם לא, אני מתנצלת על כך. ולכן זה המקום להדגיש את זה שוב: הלהט"בים זכאים לזכויות מלאות. נקודה, סוף. בלי הסתייגויות או כוכביות".
לא מעטים גם זכרו לה את הנגיעה הראשונה שלה בפוליטיקה. זה לא היה בימין החדש, אלא למעשה בקוטב השני: בתחילת שנות האלפיים ברקת תרמה כספים לתנועת 'שובי', תנועת נשים שקידמה את ההתנתקות מעזה.
איך זה מסתדר עם זה שהלכת אחר כך לימין החדש?
"לגבי 'שובי' אני רוצה להבהיר: המעורבות שלי לא הייתה בעניין ההתנתקות. הם ביקשו תרומה לשיח בין נשים יהודיות וערביות. ואני בעד שיח, אני תמיד בעד שיח. אז זאת הייתה התרומה. זה לא היה קשור בכלל להתנתקות, זה היה הרבה לפני. לימים, כאשר 'שובי' החליטה להפוך לתנועה פוליטית ולהיות בעד ההתנתקות, כבר לא הייתי שם".
ובדיעבד, ההתנתקות הייתה טעות בעינייך?
"בדיעבד, אנחנו יודעים שזה היה צעד לא טוב. כולנו רואים שאין לנו פרטנר. ומה קיבלנו בתמורה? כלום. קיבלנו מדינת טרור. זה מה שקיבלנו".
ולך יש מוצא?
"קודם כל, תמיד יש פתרון. אבל בתפיסת עולמי, אתה לא יכול לעזור למישהו שלא רוצה לעזור לעצמו".
איך את מגדירה את עצמך? את שמאלנית? ימנית?
"הייתי מגדירה את עצמי ימינה מהמרכז".
במי, למשל, בחרת בבחירות האחרונות?
“אני חושבת שזה די ברור לך במי בחרתי”.
למשפחת ברקת יש כאמור כבר נציג בכיר בפוליטיקה - הגיס ניר ברקת, מי שהכריז כי יתמודד על ראשות הליכוד עם תום עידן נתניהו.
אז מה, היו עימותים פוליטיים בארוחות השבת בין הליכודניק הבכיר לבין אשת הימין החדש?
"אנחנו מדברים הרבה, ניר ואני. הוא גיסי, אני מאוד אוהבת אותו. הוא מאוד אוהב אותי. בואי נגיד שהעימות המשפחתי היותר־חמור הוא בין בית"ר ירושלים להפועל באר־שבע".
ההודעה שלו שיתמודד אבל רק ביום שאחרי נתניהו, היא לא קצת פחדנית? לא קיווית שיעשה מעשה גדעון סער ויהווה ממש אלטרנטיבה?
"למה? ההפך. זה ממקום של לכבד את המנהיג".
ויש סיכוי שאת וגיסך תמצאו את עצמכם באותה מפלגה?
"זה כרגע לא על הפרק".
מה שכן על הפרק זה שמסתמן ששר האוצר הבא הוא ישראל כץ, וזאת בניגוד להבטחה שניתנה לגיסך, שהוא יקבל את התפקיד. מה את חושבת על זה?
“בעיניי ניר ברקת הוא האדם המתאים ביותר לתפקיד שר האוצר. עד היום האוצר נכשל בניהול המשבר הכלכלי, ואני מקווה שהשר החדש ישנה כיוון ויתחיל לשקם את הכלכלה הישראלית. אני מאחלת לו בהצלחה לטובת כולנו”.
גיסך אמר שיש כשל מנהיגותי של האוצר במשבר הקורונה.
“אני מסכימה איתו ב־100 אחוז. יש פה לדעתי כשל בכל נושא המנהיגות הכלכלית. אני חושבת שהטיפול בכל המצב הבריאותי הוא מצוין, אבל כשזה מגיע לפרק הכלכלי, פשוט אין טיפול. אנחנו פה במלחמה על הפרנסה של האנשים יש פה מצוקות אמיתיות, ומתעסקים בטופסולוגיה, בביורוקרטיה, לכו תביאו, לכו תחזרו”.
ומה את חושבת שצריך לעשות?
“צריך לטפל עכשיו באנשים. להזרים להם כספים. לתת איזו הלוואה או משהו ולתת לאדם למלא טפסים מפה עד להונלולו, לא יעזור. על מה אתם מדברים בכלל? קודם תפתרו את הבעיות. אחר כך תתעסקו איתי בכספים ובביורוקרטיה. האם הם מבינים שלאנשים אין כסף לקנות אוכל?”
מה צריכה להיות אסטרטגיית היציאה?
“אני אגיד לך משהו: אני חושבת שלקרוא לזה ‘אסטרטגיית יציאה’ זו מכבסת מילים. אנשים צריכים להבין שזו מלחמה על החיים. יש את החיים בצד הבריאותי, אבל יש את החיים בצד הכלכלי. צריך אסטרטגיית חילוץ. צריך לחלץ את אותם עסקים מפשיטת רגל וצריך לחלץ אותם מהר. האנשים האלה מפרנסים, וצריכים להמשיך להתקיים. זה לא משנה אם זה בית קפה או מספרה או ירקן. זה אנשים שמפרנסים אנשים. הם אנשים שעובדים. צריך לתת להם כסף שימשיכו לחיות. ועכשיו. ולא עושים את זה”.
ומה הדבר הראשון ששר התרבות והספורט הטרי צריך לעשות?
“לסייע לספורט לצלוח את המשבר הכלכלי, שיימשך תקופה ארוכה אחרי שהמשבר הבריאותי יחלוף”.
ואם לא?
“לא יהיה ספורט בישראל”.
"פורבס" העריך את הונך בשנה שעברה ב־460 מיליון שקל. את אישית נפגעת מהמשבר הכלכלי כתוצאה מהקורונה? יכולה להעריך בכמה?
"את מכירה מישהו שלא נפגע מהמשבר? לא, אם את מכירה מישהו, תגידי לי. כולם נפגעו מהמשבר".
פוחדת מהמגפה?
“על עצמי? פחות. באופן טבעי אני יותר חוששת להוריי, להורים של בעלי, לאנשים היותר מבוגרים במשפחה. דואגת יותר לבריאות שלהם”.
היית פעם בסכנת חיים?
“סבלתי בעבר מתופעה שנקראת חזה אוויר ספונטני: הריאה קורסת, ואם לא מטפלים בזה מיד, יש סכנת חיים. זה בדרך כלל קורה לחיילים שנפגעים בחזה מכדור, למשל, אבל זה מאוד נדיר שזה קורה כך סתם. ולי זה קרה פעמיים”.
מתי?
“זה תפס אותי פעם ראשונה אחרי הלידה של הבן הבכור. הרגשתי שקשה לי מאוד מאוד לנשום והגעתי לבית חולים. זו תופעה שקשה לאבחן אותה, אבל במקרה בדק אותי סטאז’ר שאבא שלו מומחה ריאות. הוא איבחן את זה והכניסו אותי לחדר ניתוח דחוף, להכניס סטנט”.
והפעם השנייה?
“היינו בגן החיות בסן־פרנסיסקו, והרגשתי את זה שוב, שאין לי אוויר. אמרתי לבעלי: אנחנו חייבים לנסוע לבית חולים. שם, בכניסה לחדר מיון, אמרתי להם מיד: יש לי חזה אוויר ספונטני. זה לא נראה להם הגיוני, אבל התברר שצדקתי”.
ומה? נכנסת שוב לחדר ניתוח?
“מכיוון שזה קרה פעמיים, אז עשו לי ניתוח בריאה, ומאז זה לא קרה”.
אז עם כזה דבר בריאות, את לא בסיכון בגלל הקורונה?
“לא, אני לא חוששת”.
מה השתנה פה בבית מאז הקורונה, מעבר למסכות ושטיפת ידיים?
“הדבר שהכי בלט זה שהבנים חזרו לגור בבית. שני הגדולים, חזרו מהדירות בתל־אביב, כשהתחיל הסגר. זה היה בדיוק לפני שהבן הקטן התגייס וזכינו להיות כל החמישה בבית. הצטרפו עוד: החברה של הבן הקטן ואחותי שעברה לגור איתנו עם הבן שלה, בן הארבע. היא אם יחידנית, ובמקום שתעשה את כל הבידוד לבד בבית, היא באה להיות איתנו. אז היינו בית מלא. תקופה קשה, אבל באווירה טובה ומשפחתית. ואני פתאום צריכה לעשות משהו שבחיים לא עשיתי: לבשל”.
לא בישלת קודם?
“מה ידעתי? פסטה, שניצל. כאלו. אבל יש ברירה? יש לי פול־האוס. אני צריכה לבשל שתי ארוחות ביום. אז תודה רבה לחן מזרחי (בלוגרית בישול - א”ל) שהצילה לי את חיי”.
אז מה היה קודם? שף בבית? טייקאווי?
“בואי נגיד שהילדים לא היו רעבים. היינו אוכלים די הרבה בחוץ. פה ושם טייק־אווי”.
וזה משהו שחסר לך? הרי זה בטח מאוד שונה מאיך שאמא שלך גידלה אותך.
“אמא שלי בשלנית מאוד־מאוד טובה, אבל תראי, משהו קרה אצלי בחודש האחרון. יצאו כל מיני דברים. כל התקופה הזאת נותנת גם איזו הסתכלות פנימית, כל אחד לאיפה הוא רוצה לקחת את עצמו. זה גם מרתק”.
במה עוד את שונה מאמא שלך?
“אני לא מאוד שונה מאמא שלי, אני מקווה שיש יותר דברים משותפים משונים, כי יש לי אמא מדהימה עם לב עצום וענק. זו אישה שאני מעריצה”.
הרגשת מחסור בילדות? יש איזה חלום שיכולת להגשים בזכות הכסף?
“הייתה לי ילדות נהדרת, ולרגע לא חשבתי שחסר לי משהו. זו הייתה ילדות שמחה, בתוך שכונה שמחה. בארבע היינו יורדים לשחק כולם יחד. ההורים שלי השקיעו בחינוך שלנו ובנו. אבל כן, החיים היו יותר צנועים, זה גם היה דור אחר”.
אז איך הכסף שינה אותך לדעתך?
“הכסף מבחינתנו הוא אמצעי, הוא לא שינה אותנו, לא אותי ולא את אלי. אני מרגישה שאני אותה אלונה שהייתי בגיל 16”.
רק שלמדת לבשל מאז! ומה חוץ מזה עושים בסגר? זום ונטפליקס?
“כן, הרבה שיחות זום, וכן, קצת סדרות פה ושם”.
כמו מה? מה הגילטי פלז’ר הנוכחי?
“עכשיו? אני רואה את ‘הומלנד’”.
יש מישהו שאת מכירה שחלה בקורונה?
“יש, חבר טוב, אבל הוא מחלים”.
ומהשחקנים?
“לא. תודה לאל. כולם בריאים”.
את בעלה אלי היא הכירה כשלמדה באוניברסיטה העברית בירושלים. אלי אמר לחבר שלו, "תשמע, אני חייב שתכיר לי איזו מישהי תימנייה". אותו חבר עבד בביטוח הלאומי, והיה הבוס של בת דודה של אלונה, אז עדיין אלונה אקווע. "הייתה לו איזו דודא לתימניות", נזכרת ברקת. "אני לא יודעת למה".
אז איך נוצר הקשר?
"יום אחד הוא מקיש בדלת של המעונות. ואומר: שלום, קוראים לי אלי. הייתי המומה, אבל התלבשתי ויצאנו לאחד הפאבים בירושלים, ככה הכרנו".
הרומן התלהט והשניים נישאו. בינתיים החבְרה של האחים ברקת והשותפים הנוספים, BRM, הפכה לבוננזת היי־טק, והזוג הצעיר, עם פעוט בן שלוש ועוד אחד בן חצי שנה, ארזו הכל ונסעו לסן־פרנסיסקו. "למדתי מהאמריקאים הרבה מה זה להיות פוליטיקלי־קורקט, שזה לא רע בכלל. לא חייבים הכל להגיד באופן ישיר ובוטה כל כך, כמו שאנחנו רגילים. בתרבות שלנו, כל אחד אומר את מה שהוא מרגיש, והיום זה כבר הגיע למקומות מאוד קיצוניים ומתלהמים, בעיקר ברשתות החברתיות. קשה לי עם הדברים הקשים שנכתבים בטוקבקים, לא רק אלו שנכתבים עליי, גם על באר־שבע".
מה הדבר הכי מעליב שנכתב עלייך?
"אני לא מתייחסת לדברים שנאמרים עליי ולא נעלבת".
כשניהלת את המועדון, הופנו הערות סקסיסטיות כלפייך?
"היו. אני לא רוצה להיכנס לזה. אבל זה לא הרתיע אותי. אני מקווה מאוד שאני סללתי את הדרך להרבה נשים אחרות".
החיים באמריקה גם גיבשו את הזוגיות של הברקתים. "אני לא אשכח איך בדיוק כששברתי קרסול ועברתי ניתוח, לאלי הייתה פגישה חשובה באריזונה. הוא היה צריך לנאום אחרי מנכ"ל "יאהו". חיכינו להזדמנות הזאת הרבה זמן, אבל הוא לא רצה ללכת, כי נשארתי עם הילדים ובלי יכולת ללכת. אמרתי לו: תקשיב, ימות העולם, לא מעניין אותי מה. גם אם אני צריכה לזחול, אתה הולך".
נו? הלך?
"הלך, הלך. תחת מחאה, אבל הלך. ובדיעבד זה היה באמת חשוב. אבל גם פה, בעסקים היו עליות, היו מורדות. כמו בכדורגל".
היום יש להם שלושה ילדים, גיא (27), תומר (24) והמגויס הטרי יהונתן (19). כולם חולי כדורגל בכלל והפועל באר־שבע בפרט, מה שהופך את העזיבה של המועדון לעוד יותר קשה. "אני לא יודעת אם אנשים מבינים מה זה השינוי הזה שאנחנו עוברים עכשיו. הרי כל המשפחה שלי הייתה איתי בתוך העניין הזה: כל משחק הם היו איתי, מצב הרוח המשפחתי שלנו בסופי שבוע נמדד לפי התוצאות של הפועל באר־שבע. אני תמיד אומרת לילדים שלי שאני מאחלת להם שיהיה להם את הפאשן ואת הרצון המטורף הזה לא לוותר".
והיית מאחלת למישהו מהילדים שלך לנהל קבוצת כדורגל?
“אני מאחלת להם פשוט שיעשו דברים שיגרמו להם אושר וסיפוק. הרי את אף פעם לא יודעת לאן החיים ייקחו אותך. ואני דוגמה נהדרת לזה”.
