בעונה שעברה התפזרו 61 שחקנים אירופים ב-30 הסגלים של קבוצות ה-NBA. קרוב לשישית מכלל שחקני הליגה. רוב תחזיות הדראפט מצביעות על כך שלפחות שישה מתוך 60 השחקנים שעומדים להיבחר בדראפט הקרוב יגיעו מאירופה, כולל שניים מישראל. מדהים לחשוב שרק לפני כמה עשורים הנתונים האלו היו נשמעים מופרכים. היחס האמריקני כלפי השחקנים מאירופה היה אז מתנשא ומלא בוז וזלזול. ביכולותיהם, בכישרונם, בכוחם המנטלי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- מה חושב פיני גרשון על הסיכויים של אבדיה ב-NBA?
איך התרחש המהפך הזה? איך הגענו מאפס נוכחות אירופית בליגה הטובה בעולם למקום שבו שורה של שחקנים מהיבשת הפכו לסופר סטארים ב-NBA ואירופה היא ה-מקום שבו סקאוטים מחפשים כישרונות צעירים? מה ההבדלים בין שחקנים אירופים לאמריקאים? אילו שחקנים מעדיפה הליגה לבחור? ומה כל זה אומר על הסיכויים של דני אבדיה להצליח ב-NBA?
נהוג לחשוב שהאולימפיאדה החשובה ביותר עבור ה-NBA הייתה המשחקים בברצלונה 1992. זה נכון ברמה השיווקית. בפעם הראשונה ייצגו שחקנים מקצוענים את ארה"ב, הדרים-טים נבנתה, ולא רק ששייטה למדליית זהב בקלות, אלא שהפכה את הליגה למוצר גלובלי עם חוזי טלוויזיה ומרצ'נדייז בכל פינה בעולם. מייקל ג'ורדן היה יותר פופולרי מישו.
אבדיה בדרך ל-NBA - עוד כתבות:
אבל האמת היא שברמה המקצועית, מבחינת הכדורסל שמשוחק כיום בליגה, האולימפיאדה החשובה ביותר היא דווקא זו של 1988 בסיאול. נבחרת המכללות של ארה"ב בהנהגת הכוכבים דייויד רובינסון ודני מנינג מפסידה בחצי הגמר לברית המועצות, שממשיכה לניצחון על יוגוסלביה בקרב על מדליית הזהב. מאמנים וסקאוטים אמריקנים יושבים ביציעים ומול המרקעים, ורואים שלא מדובר בטעות שיפוט או במשחק רע של האמריקנים, אלא בעליונות רוסית ויוגוסלבית על פני הכישרונות הצעירים מאמריקה.
אצל הסובייטים מככבים בין היתר אלכסנדר וולקוב, ארווידאס סאבוניס ושרונאס מרצ'ולוניס. ביוגוסלביה מלהטטים דראזן פטרוביץ', טוני קוקוץ', ולאדה דיבאץ', דינו ראדג'ה וז'רקו פספאלי. קבוצות ה-NBA מתחילות להבין שיש מגרש משחקים חדש, אולי אפילו איכותי יותר מהקולג' האמריקני. עוד מעט ייפול מסך הברזל, וגל של שחקנים אירופים ישטוף את הליגה. אבל זה לא יקרה בבת אחת.
פורצי הדרך הראשונים בליגה של הגדולים היו שני גארדים, מרצ'ולוניס ופטרוביץ' (האמת שהקדים אותם גיורגי גלוצ'קוב הבולגרי שנבחר על ידי פיניקס בסיבוב השביעי ב-1985, אבל בילה את השנה שלו באמריקה בעיקר בלילות בודדים עם בקבוק וודקה, לא הסתגל ועזב). מרצ'ולוניס לא רק פורח תחת המאמן האגדי דון נלסון בגולדן סטייט, אלא מביא איתו לליגה צעד מהפכני. היורו-סטפ המפורסם – מהלך קטלני שמאפשר להשתחרר מהשומר (צעד וחצי שכולל שינוי כיוון) – הוא פעולה פופולרית ב-NBA של היום, שאומצה על-ידי שחקני ענק כמו דוויין ווייד וג'יימס הארדן, אך מי שהביא אותה לארה"ב הוא מרצ'ולוניס. עם זאת, אחרי שלוש שנים מרשימות מרצ'ולוניס כורע תחת הנטל של משחקי הליגה, עם פציעה אחרי פציעה (גורל דומה חיכה גם לוולקוב שהגיע באותה שנה).
פטרוביץ' הרבה יותר אמביציוזי. כבר אין לו מה להוכיח באירופה. הוא בא לאמריקה כדי להראות שהוא יכול להסתכל לגדולים ביותר בלבן של העיניים. פטרוביץ' מגיע לפורטלנד ונעלם בצילו של קלייד דרקסלר. הוא לא מקבל הזדמנויות ונשאר מתוסכל, עד שמגיע הטרייד לניו ג'רזי נטס. כמו רוב האירופים, פטרוביץ' מתקשה בהגנה, אבל בהתקפה הוא קסם. רק טרגדיה נוראית קוטעת את הקריירה שלו. אחרי מרצ'ולוניס ופטרוביץ', עד היום אירופה לא מצליחה לייצר שוטינג גארד ברמה כזאת.
ולאדה דיבאץ', שמגיע גם הוא לליגה ב-1989, וסאבוניס שנבחר בדראפט כבר ב-1986 אבל נוחת בפורטלנד רק כעשור לאחר מכן, כבר שמים את אב-הטיפוס לשחקן האירופי, שישנה את סגנון המשחק של הליגה ויהפוך את האירופים משחקנים משלימים (אפילו טוני קוקוץ' היה כוכב-משנה בקריירת ה-NBA) לסופרסטארים שאפשר לבנות סביבם קבוצה ולקחת איתם אליפות. דיבאץ' וסאבוניס עצמם עדיין לא היו כאלה, אבל הם הניחו את התשתית: גבוהים שיכולים לשחק עם הגב לסל, אבל מעדיפים לשחק עם הפנים אליו; שולטים בכדור כמו גארדים; קולעים מחצי מרחק כמו פורוורדים; לוקחים ריבאונדים כמו סנטר. "לא היה ואני לא בטוח שיהיה סנטר מוסר כמו סאבוניס בליגה", אמר פעם המאמן האגדי ג'ק רמזי, "ואפשר לספור על אצבעות של יד אחת את מספר הגארדים שיכולים למסור כמוהו".
תופעות כמו דיבאץ', דינו ראדז'ה ויותר מאוחר גם האחים פאו ומארק גאסול הביאו לשינוי גם במסגרות הכדורסל בשלבים המוקדמים יותר בשרשרת הכדורסל האמריקנית. הכדורסל בבית הספר בארה"ב הוא תחרותי מאוד. באים לשם כדי לנצח. נער גבוה בן 13 מתופקד כסנטר, ושם הוא ישחק כדי להוביל את הקבוצה לניצחונות. אין זמן ואין מקום להתפתחות אמיתית ככדורסלן.
לעומת זאת, שיטת המועדונים באירופה מאפשרת למאמנים לפתח שחקנים, לתת להם סט של כישרונות לכל תפקיד על המגרש. השחקנים לא מרימים משקולות ולא עובדים על כוח עד גיל מאוחר יחסית, ולמאזן הניצחונות-הפסדים חשיבות מועטה עד שהם מגיעים לקבוצת הבוגרים. מהרגע שה-NBA פתחה את הדלתות שלה לשחקנים מאירופה, התבררו מהר מאוד הבדלי האיכות ביניהם. שחקנים אמריקנים החלו לאבד מקומות בסיבוב הראשון בדראפט. פתאום להיות רק גבוה כבר לא היה מספיק.
חוץ מהרצון לנצח בכל מחיר, כדורסלנים אמריקנים נתקלים במגבלה נוספת כשהם עוברים לקולג', שם מותר להם להתאמן רק עשרים שעות בשבוע כדי שיוכלו להתרכז בלימודים. זו מגבלה שלא קיימת אצל שחקנים אירופים באותו גיל. המגבלה על האמריקנים מאלצת אותם להתאמן בעיקר בתרגילים קבוצתיים, וכמעט שלא ניתן דגש על לימוד ושינון של יסודות כדורסל.
הבדל נוסף הוא הצניעות. שחקנים אמריקנים צעירים זוכים להערצה מגיל אפס, יש סביבם להקה שמקדשת אותם ומספקת להם כל דרישה. שחקן אירופי לא רק שאינו זוכה ליחס כזה, אלא שהוא מסתכל על המשחקים מעבר ליבשת ומבין שאין לו האתלטיות שיש לשחקנים אמריקנים. אז הוא מתאמן אפילו יותר.
גם ברמת המאמנים קיים הבדל גדול. המאמנים האמריקנים הם יותר מנהלים, שיודעים לתמרן צוות ואגו. הם משאירים חלקים ניכרים מעבודת האימון לעוזרים ולסקאוטים. מאמנים אירופים הם יותר תלמידים של המשחק. הם בקיאים בצד הטכני שלו, משתתפים בסמינרים. יש סיבה לכך שדייויד בלאט לא הצליח בליגה, ואטורה מסינה הגדול אפילו לא קיבל משרת אימון בכירה.
בקיצור, כל עוד העניינים עדיין מתנהלים כפי שהם מתנהלים, קשה לראות מתי האמריקנים יגדלו את הדירק נוביצקי שלהם. רגע, עוד לא דיברנו על נוביצקי עד עכשיו? זה כמו לכתוב על תולדות המוזיקה בלי לכתוב על הביטלס.
נוביצקי נכנס בקלות לוויכוח על "מיהם חמשת הפאוור-פורוורדים הכי טובים בהיסטוריה של הליגה". הוא זוכה בפער עצום בתואר השחקן האירופי הגדול בתולדות ה-NBA - ועדיין הוא אפילו לא הפאוור-פורוורד הכי טוב של זמנו. התואר הזה הולך בקלות לטים דאנקן, שהיה שחקן עצום. הוא לקח את הז'אנר שלו לקצה, בהתקפה ובהגנה. הוא עשה הכול, והוא עשה את זה טוב מאוד עד יוצא מהכלל.
אבל איפה הוא ואיפה נוביצקי ברמת ההשפעה על המשחק והשינוי בו. נוביצקי נכנס להיכל קונצרטים, הוציא את הגיטרה מהתרמיל ונתן שם ריף של איירון מיידן. הוא שינה את הגיאוגרפיה של הכדורסל, את כל התבניות. מעולם לא דרך על המגרשים שחקן בגובה שלו שזרק בכזה דיוק מכל מרחק. הוא הרחיב את ההגנה לחדירות, והכריח גבוהים לשמור עליו במקומות שהם לא רגילים להיות בהם.
נוביצקי הגיע לליגה, כמו מרצ'ולוניס בזמנו, בזכות דון נלסון, הפרופסור המשוגע. נלסון אהב שחקנים בינלאומיים, ובעיקר שחקנים כמו נוביצקי. גבוהים שקולעים כמו נמוכים, שמש שנותנת צל. נלסון היה מאוהב בנוסחאות הללו, אבל הוא דווקא לא העז מספיק כדי להעניק את הקבוצה לנוביצקי. תמיד היו סביבו עוד סופרסטארים. ריק קרלייל, שהחליף את נלסון בתפקיד, נתן לנוביצקי את המפתחות, בנה סביבו סגל די בינוני ואמר לנוביצקי: נלך עד לאן שתיקח אותנו. נוביצקי היה האירופי הראשון שקבוצה נבנתה סביבו ועבורו. האליפות שלו, כולל הניצחון בגמר הפלייאוף מול מיאמי של לברון, ווייד וכריס בוש, הייתה רגע מונומנטלי בהיסטוריה של ה-NBA בפרט ושל הכדורסל העולמי בכלל.
אחרי נוביצקי המשיכו להגיע עוד שחקנים דומים. לחלקם, כמו יאניס אנדטוקומבו וניקולה יוקיץ', אפילו ניתנו הקבוצות להובלה. אבל בשנה האחרונה של נוביצקי בדאלאס, שם בילה את כל הקריירה שלו, הגיע רגע המשיחה הראשון בין אירופים, העברת שרביט מסודרת. הדור הקודם הלך הביתה, ועכשיו צריך רק לראות כמה רחוק יכול לוקה דונצ'יץ' לקחת את המהפכה האירופית לשלב הבא.
