כשאתה מחליט לפרוש, ההחלטה באה ממקום חזק, כביכול. אתה אומר, "זהו, הגיע הזמן, אני הולך בשיא". אבל אתה לא לוקח בחשבון שבו ברגע, כל מה שאתה רגיל אליו מאז שאתה ילד - נגמר. אין לזה הדרגתיות, זה קורה בבת אחת וזה מכָּה. פתאום אתה קם בבוקר בגיל 35 ולא יודע לאיזה עולם אתה מתעורר. אני רגיל לאכול ארוחת בוקר, ללכת לאימון, לנוח, אימון אחרי הצהריים. בשבת זו ארוחה לפני משחק, אתה מתכונן נפשית, מגיע המשחק, מפסידים, מנצחים, לא משנה. כל החיים שלי היו סביב זה. פתאום, אחרי הפרישה, יש אינספור ימי חופש. מצד שני, אתה לא יכול להגיד, "סליחה, טעיתי. אני רוצה לחזור", זה לא ריאלי.
ספורטאים נקלעים לבעיה גדולה אם הם לא עוברים מיד למשהו אחר שהופך להיות מרכז החיים. אתה יכול ללכת לאיבוד. אני הרגשתי ככה תקופה. כל השנים אתה מתעסק אך ורק בכדורגל. פתאום אתה צריך להתעסק בדברים אחרים ולכולם יש פור של 15 שנה עליך. השנה הראשונה הייתה מאוד קשה. היו ימים של דיכאון, בעיקר בשבתות, כשאני לא שם, מחפש מה לעשות ולא יודע. היו פעמים שבאינסטינקט הייתי מתחיל לנסוע למגרש האימונים של מכבי תל־אביב בקריית שלום. זה נשמע קצת לא אמיתי אבל זה היה באמת ככה. התחלתי לחפש את עצמי, ולנסות לבדוק כל מיני דברים.
עוד כתבות למנויים:
לשמחתי, עברתי לטלוויזיה ולרדיו ואז שוב הרגשתי חלק מהכדורגל, מה שעזר לי להזדכות על המחשבות המדכדכות. פתאום אני שוב משפיע, זה נותן תחושה של עשייה שקשורה למקצוע הקודם. לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי, אבל עבדתי לא מעט על עצמי כדי להתקדם הלאה במחשבות. הפרסום שלי המשיך אחרי הכדורגל, ובהמשך לקחתי את זה גם לריאליטי. אבל יש ספורטאים שנבלעים לעולם שבו אף אחד לא רואה אותם וזה קשה. גם לי האהדה של הקהל הייתה מאוד חסרה. לא הלכתי למשחק כדורגל עשר שנים אחרי שפרשתי. פחדתי להגיע לבלומפילד או לטדי, ידעתי שמבחינה גופנית אני יכול לתרום ואז אני אראה את השחקנים ואגיד לעצמי למה הפסקתי. לוקח זמן להשלים עם ההחלטה הזו. המשחק בער בי. רק אחרי שנתיים־שלוש השלמתי עם זה שאני לא חוזר. עד אז חשבתי שזו אולי איזושהי הפסקה, הייתי בהדחקה, לא יכולתי לחשוב שלא אהיה יותר בנבחרת ישראל ולא אשחק בדרבי. אמא שלי בטוחה גם עכשיו שאני עוד אחזור לשחק. עבורי, ללכת למגרש כדורגל ולראות משחק מבחוץ - זה היה סיוט.
כשפרשתי מכדורגל, כסף לא הייתה הבעיה אלא חוסר המעש. הייתי קם בשבתות באותה שעה ואוכל את מה שהייתי אוכל לפני משחקים - קצת פסטה, עוף, בננות - ואז אין משחק. אלה הרגעים הכי קשים. המוח והנפש מסרבים להאמין שהגוף לא ישחק יותר. הריגוש הזה חסר, התשוקה הזו. להבקעת גול אין אח ורע בשום מצב בעולם, כשאתה רץ לקהל והוא קורא בשם שלך.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
העצה שלי לספורטאי שפורש היא להרגיע את הנפש. אני הלכתי לשחק טניס. זה פיקס אותי. חשוב להשתדל להיות כמה שפחות חסר מעש ביום־יום, כל הזמן להעסיק את עצמך ולהיות בתנועה. וחשוב גם לבחור את האנשים הנכונים מסביבך שירימו אותך ולא ייתנו לך לשקוע בדיכאון. אגב, אני לא רואה אף משחק שלי מהעבר. מדי פעם אוהדים שולחים לי סרטונים של גולים שהבקעתי. אני נהנה מהרגע ומזפזפ את זה מהמוח.
מאז ומתמיד אבא שלי היה לוקח אותי ומחזיר אותי לשדה התעופה לקראת תחרויות בחו"ל. אני זוכרת איך בשנה האחרונה בטניס הייתי יושבת לידו באוטו, מסתכלת על המטוסים כשאנחנו מתקרבים לטרמינל ועוד לפני שהוא מוריד אותי ואומר לי ביי אני מתחילה לבכות. אומרת לו שאני רוצה להישאר בבית. וזה לא שהכריחו אותי, כבר הייתי מבוגרת, אבל התרגלתי לעשות דברים כי צריך. ובמקום שאשנא להפסיד, כמו שתמיד היה, התחלתי לפחד להפסיד. וכשאת מפחדת לעלות על המגרש כי את מפחדת להפסיד, את יודעת שאת בבעיה.
סיימתי את 2015 והחלטתי להתחיל את השנה הבאה, אבל הפסקתי להילחם. הנפש שלי הייתה יותר חשובה לי. זו סיטואציה קשה, כי אף אחד לא מחליט בשבילי, אבל אני לא בטוחה בלשים בצד את כל הקריירה. ואני מסתובבת בתחרויות עצובה, לא טוב לי, לא רוצה לשחק. אבל לא בטוחה במאה אחוז שאני צריכה לפרוש. מנסה ומנסה להמשיך אבל מידרדרת בדירוג, נוסעת לתחרויות יותר קטנות, מנהלת מלחמה יום־יומית מול עצמי. היו לי פתרונות קטנים, טסה לתחרויות במקומות שמעניינים אותי, בטיסות ארוכות לוקחת ביזנס. מנסה למצוא את כל הדברים מבחוץ שימשכו אותי. דבר שבחיים לא הייתי צריכה לעשות קודם כי שום דבר לא עניין אותי חוץ מהטניס. התחלתי להפסיד כסף, ואני תוהה אם אולי בכלל כדאי להפסיק לטוס במקום לשלם על ביזנס.
המשחק האחרון שלי היה במקסיקו. הגעתי חולה, שבוע לפני זה העין התנפחה לי מהסינוסיטיס. סבלתי מכאבים מטורפים ושיחקתי בלי ליהנות. נפלתי בסיבוב הראשון. כבר לא יכולתי לקרוא לזה תסכול בשלב הזה. הייתי אמורה לטוס לעוד תחרויות, אבל במקום זה הלכתי להתארח אצל חברים במיאמי ומשם ישר לארץ. שנה שלמה לקח לי להגיע להחלטה אם לפרוש או לא. עשיתי טיולים בעולם בלי המחבט בתיק, אכלתי מה שבא לי, עשיתי מרתון ואני קולטת שאני לא מתגעגעת לטניס. רק מתקשה לפרוש. התייעצתי עם יעל ארד, היא המליצה לי לתכנן את החיים החדשים מראש כדי שלא אמצא את עצמי בלי שום דבר לעשות ביום שאחרי.
הודעתי לעולם שאני פורשת בכתבת טלוויזיה. אחרי זה המון זמן הייתי מתעוררת בבוקר, מסתכלת על השעה ואומרת, "שיט, אני מאחרת לאימון", ואז אני נזכרת שאין לי אימון ומתמלאת הקלה. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לעשות יותר שום דבר כי צריך לעשות אותו, אלא רק כי אני רוצה.
את אילון בעלי הכרתי שלושה חודשים לפני הפרישה. הוא היה בשנה הראשונה של ההתמחות כמנתח לב ופתאום היה צריך את התמיכה ואני הייתי המכילה, זאת שמחכה בבית ומתחשבת בלו"ז שלו, אחרי שכל החיים כמעט אנשים מסביבי תיכננו חתונות ואירועים לפי הלו"ז שלי. הבנתי כמה הייתי עסוקה בעצמי בשנים האלה של הטניס. בירח דבש שלנו שיחקתי עם אילון קצת טניס ולא נהניתי, הפעם כי הייתי עם בחילות של היריון. היום נפתי בן שנה וחמישה חודשים ויש עוד אחת בדרך. תמיד ידעתי שאני רוצה ילדים ומשפחה. איפה הטניס נוכח בחיים שלי היום? הוא לא נוכח. אולי רק בפרפקציוניזם שנכנס לי לפעמים לאימהות.
לפני הפרישה, החופש הכי ארוך שלקחתי מגיל תשע היה חודש אחד שבו לא התאמנתי. בגיל 35 השגתי את הקריטריון לאליפות העולם אבל החלטתי לבטל את ההשתתפות בעצמי. אמרתי שדי, אני פורש. כן, יכולתי לעשות את זה גם אחרי האליפות, אבל הבנתי שהגעתי כאן לאיזה גבול של יכולת. הצעירים עוקפים אותי וסחבתי פציעה שלא נתנה לי להתאמן כמו שצריך ולנצח אותם בחזרה.
עליתי לארץ בסוף שנות ה־90, בגיל 25, והתחלתי ישר לייצג את ישראל באליפויות עולם. החיבור לפה היה מיידי. אלו היו השנים הכי טובות שלי. אפילו נבחרתי להדליק משואה בהר הרצל. הייתה לי עברית ככה-ככה ולא הבנתי בכלל מה זה אומר וכמה כבוד קיבלתי שם. היום אני לא יודע מה עוד צריך לעשות בחיים כדי לזכות בכבוד הזה שוב.
לפני הפרישה חשבתי שאני יודע מה מחכה לי בחוץ אבל גיליתי שבדיוק ההפך. פרשתי באמצע העונה, וחודש אחרי כבר לקחו ממני את מלגת הספורטאים שקיבלתי ממשרד העלייה הקליטה. פרשת? אז אתה כבר לא ספורטאי ולא משלמים לך עד סוף העונה. הג'וב הראשון שלי היה באיגוד האתלטיקה, כמאמן ומנהל פרויקט. שנתיים אחר כך נעצרו התקציבים לפרויקט ופיטרו אותי. הייתי מתוסכל, הרגשתי כמו כוס מלאה שלא משתמשים בה, הרגשתי שיש לי הרבה לתת לדור הצעיר. הלכתי ללשכת האבטלה וזה היה המקום הכי גרוע. מה פתאום לחפש עבודה שלא קשורה אליי? רציתי לאמן. אני נזכר בזה בחיוך. אחרי זה הפכתי לחבר מועצת העיר נתניה ולפרזנטור.
במשך השנים פיספסתי בגלל התחרויות והאימונים הרבה נשיקות לילה טוב, שבתות עם המשפחה. הבנות שלי כבר היו גדולות כשפרשתי, הרגשתי שאני צריך להשלים פערים איתן, לתת יותר חיבוקים, יותר פינוקים, אבל גיליתי שאי־אפשר באמת להשלים משהו.
הזמינו אותי לעונה הראשונה של 'נינג'ה ישראל VIP' ולקחתי את המקום הראשון, ועוד התחריתי מול חבר׳ה צעירים, סטפן לגר, דין מירושניקוב. היום שאחרי השידור החזיר אותי לימי האולימפיאדות, פתאום כולם מסתכלים עליך שוב. אבל בקרב על תשומת הלב, הבת שלי אנסטסיה מנצחת אותי היום. היא בת 11 ומדגמנת מגיל שלוש. כל הילדים שלי נכנסו לספורט, טטיאנה הבכורה הייתה בהתעמלות אמנותית, דיאנה אלופת ישראל לקדטיות בריצת 200 מטר ואנסטסיה בריקודים סלוניים.
הקושי העיקרי שאתה מתמודד מולו לקראת הפרישה הוא קודם כל השאלה "וואו, מה אני עושה ביום שאחרי". זו שאלה כפולה - במה אני הולך לעסוק ומה אני עושה עם כל הזמן שיש לי. פתאום אתה צריך להתמודד עם מציאות שאתה לא מכיר. המציאות שעד עכשיו הכרת זה לקום בבוקר, להתאמן, לסיים, לחזור הביתה, ואז משחק. סדר היום שלך מאוד קבוע. אתה כל יום בפעילות, כל העולם שלך סביב זה, זה הג'וב שלך. זה גם אומר שדואגים לך להכל. אתה רק צריך להיות טוב, המעטפת כבר מטפלת בך, גם אם הקבוצה פחות טובה.
הקושי העיקרי הוא שפתאום אתה מבין שאתה כבר לא מספיק טוב במגרש ואתה חושש מה יקרה אם לא תצליח במה שאתה מייעד לעצמך לאחר כך. חלק מהשחקנים שהכרתי ופרשו פחות או יותר במקביל אליי, נפלו בקטע הזה. המעבר מחשיפה מטורפת לחוסר רלוונטיות הוא מטלטל ולא פשוט, ודיכאונות בספורט הם תופעה שחייבים לטפל בה. אצלי, החששות האלה לא הכניסו אותי לדכדוך אלא איתגרו אותי. אתה מבין שעם הפרישה אתה צריך לבטל את האגו שעד כה הניע אותך. להבין שאתה לא קיים יותר במובנים שהתרגלת אליהם. זה קשה, אבל אם אתה מצליח, אתה לומד לחיות עם זה טוב.
11 צפייה בגלריה
בוני גינצבורג. ''המעבר מחשיפה מטורפת לחוסר רלוונטיות הוא מטלטל''
(צילום: איליה מלינקוב)
אם אתה מספיק ערני אתה מבין כבר בשלב מוקדם שיש חיים אחרי הספורט. עוד לפני שפרשתי ידעתי שלא כל חיי אהיה שוער נבחרת ישראל ונערכתי גם מנטלית. ידעתי שיש לי שתי אופציות, להיות מאמן או ללכת לטלוויזיה. אז עשיתי קורס מאמנים בכירים בווינגייט, אבל גם הלכתי ללמוד משחק מול מצלמה וניתבתי את עצמי לשם. הבחירה בתקשורת הוכיחה את עצמה כי היא לא ניתקה אותי מהעולם שכל כך אהבתי. נשארתי באותו יקום, אבל במיקום שונה. החשיפה, משהו שלספורטאים רבים נעלם אחרי הפרישה, נשארה וגם החיכוך עם הקהל והעניין של להיות רלוונטי נשארו במקרה שלי.
מבחינה כלכלית, כבר בגיל 26 הבנתי שאני צריך לדאוג ליום שבו לא אהיה במקצוע ושאני חייב לדעת להשאיר כסף בצד, לחסוך. בשנים היפות שלך אתה משתכר כסף יפה כך שאתה יכול לשים שני שלישים מהשכר בצד ולחיות טוב גם משליש משכורת. ידעתי שאת הסכומים שאני מרוויח כשחקן, יהיה לי קשה מאוד לעשות מחוץ לעולם הכדורגל ועדיף כבר עכשיו להשקיע אותם. אז השקעתי ובהיבט הכלכלי, הגעתי מוכן ליום שאחרי. המוכנות הזאת נתנה לי ביטחון שאני יכול להרשות לעצמי לא להיות פעיל תקופה מסוימת. סרט הדוקו על מייקל פלפס מתייחס לספורטאים אולימפיים, שחלק גדול מהם לא עושה כסף בשנות השיא שלהם. זה פחות דומה לספורט קבוצתי פופולרי. מה שכן דומה זה שכל עולמך ממוקד בעשייה שלך וכשאתה יוצא ממנה, אתה מגיע לריק.
הפרישה היא בור גדול מאוד שנפער לך בחיים, ואני לא אגזים אם אומר שזה תהליך של שנים להתרגל, לעכל. אם מישהו שפרש אומר משהו אחר, הוא לדעתי לא אומר את האמת. גם פרשתי בגיל 40, והרי כולם מדברים על משבר גיל ה־40. אז אצלי זה בא בהפוך על הפוך פעמיים.
גם כשאתה מדבר עם אנשים על היום שאחרי, השיחות לא עוזרות, כי כולם אומרים לך את מה שבלאו הכי אתה מבין, שזהו, נגמר. שום דבר לא יכול לשנות את זה. הדבר היחיד שאתה צריך זה זמן שבו תוכל למצוא משהו שמזין אותך. אני פחות התגעגעתי למגרש וגם היום אני לא מתגעגע כי כשחקן פעיל עשיתי את זה בהמון אינטנסיביות, אז בפן הזה אפשר היה לתת ברקס לקצב ההוא.
קשה לצייר רגע קשה אחד אחרי הפרישה, זו הייתה תקופה של עליות וירידות. בסוף, בנתיב של החיים נכנסים כל מיני משתנים. הבנתי שהחוכמה היא פשוט להיות מאוד עסוק. הלכתי לענף הביטוח, כדי לקבל דברים חדשים לחיים. ואז כבר קיבלתי הצעה ממכבי להשתלב במנהלה ושם הייתי און־אנד־אוף, בשלב מסוים מוניתי למנהל קשרי לקוחות וקהילה, תפקיד שכלל את הקמת מחלקת VIP, והיום אני סמנכ"ל שיווק ומכירות. אני לא יודע אם זו חזרה לאזור הנוחות, אבל כן חזרתי להיות מאותגר ברמה כזו שאני יכול להקביל כמעט־כמעט לרמת האדרנלין שהייתה לי אז, כששיחקתי. זה המדד הכי חשוב בעיניי. היום אני יכול לומר שהפרישה מאחוריי לגמרי, אבל אני לא בורח מזה שהיה תהליך ארוך. שואלים אותי הרבה אם לא בא לי לקפוץ למגרש. אז לא, זה לא עושה לי משהו. אני גם לא חוזר לצפות בקלטות של משחקים מפעם. אולי זה עוד יקרה.
בגיל 15 גילו שיש לי מוטציה במח עצם. המשכתי להתאמן גם בגיל 23 כשהמצב החמיר וקיבלתי טיפול כימותרפי ששרף לי את שלפוחית השתן. לאולימפיאדת לונדון ב־2012 הלכתי עם חיתול. הייתי עומדת על סקייטבורד והמאמן שלי היה גורר אותי איתו כדי שלא יכאב לי בהליכה. התבודדתי במתחם של הגולשים ובקושי יצאתי משם. התמקדתי רק בלהביא את המדליה האולימפית ובסוף פיספסתי אותה בשנייה האחרונה. ברגע שהמדליה חמקה, הבועה שהקמתי מסביבי התפוצצה. התעלפתי מכאב.
שנה אחר כך החלטתי שאני נוסעת לאליפות העולם בברזיל. רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה לנצח, ובאמת ניצחתי שם, אבל דירדרתי את המצב הרפואי שלי עוד יותר. הייתי כל כך עיוורת כי הייתה לי מטרה מול העיניים. איך אף אחד לא אמר לי שמתישהו את יוצאת מהקריירה אחרי 23 שנה בים ומתחילה מאפס? מאליפות העולם ישר נכנסתי לניתוח מסובך שבו כרתו לי את שלפוחית השתן. חצי שנה הייתי מאושפזת, למדתי ללכת ולהתרגל לגוף שלי מחדש. שכבתי בבית חולים ופחדתי שלא אוכל לחזור לים לעולם, כי אני מחוברת לשקית שתן לכל החיים. חמש שנים הייתי בטיפולים בלי להכריז על פרישה כי הייתי עסוקה בהישרדות.
ב־2018 פנו אליי מהוועד האולימפי ואמרו שצריך להסדיר את העניינים ולהודיע על פרישה. אז הודעתי. העובדה שבסוף לא השגתי מדליה אולימפית היא אחד החורים השחורים הגדולים בחיי. קשה לי אפילו לראות פודיומים באולימפיאדה, ישר עולות לי הדמעות. אני יודעת שהגיע לי להיות שם. במשך שלוש שנים הייתי בטיפול פסיכולוגי במימון הוועד האולימפי, לא ננטשתי. תרופות נגד דיכאון לא לקחתי, לא הסכמתי לברוח מעצמי. שנים התרגלתי לקחת את הגוף שלי לקצה, להרוג את עצמי, הלקיתי את עצמי בכל פעם שנכשלתי. בדיעבד, אם היה לאנשים מסביבי את הידע המנטלי הנכון, הייתי יכולה לממש את הפוטנציאל שלי בלי להרוס ככה את הגוף והבריאות הנפשית. הפכתי לכלי במערכת שמביאה מדליות.
אחרי הפרישה איבדתי לגמרי את הכלי הפיזי שלי, לגלוש. הייתי ילדה עם הפרעות קשב שלא קיבלו אותה בשום מסגרת והדרך היחידה שלה לקבל הכרה ולבוא לידי ביטוי היא הספורט, אז אפשר להבין מה הרגשתי כשפרשתי. התחלתי לתת הרצאות, ויוצא לי לפתוח דברים שעוד לא פתחתי עם עצמי, וככה זה מעלה אותי שלבים בהחלמה. התחלתי לבנות לספורטאים אחרים תוכניות אימון, ללמד איך לכוון את הגוף לפי עומסים.
אבל אז הגיעה הקורונה שקטעה את ההרצאות ונוצר מצב שבשנה האחרונה התקשיתי להחזיק את עצמי כלכלית. היום אני הולכת לבשל בבתים כדי שיהיה כסף לאוכל במקרר. קשה לי להתחייב לעבודה רצינית בגלל המצב הבריאותי שלי. הגעתי למצב שאני צריכה לסבלט את הבית שלי ולחזור להורים לכמה ימים. היום המשברים הכי גדולים שלי באים בימים שיש ים מושלם ואני לא יכולה לצאת לגלוש. במצבים כאלה אני פשוט לא מסתכלת על הים. שמתי לי על היבשה את כל מה שהרגיע אותי בים. אם יש דבר שאני מעריכה את עצמי עליו בחיים, יותר מהמדליות, הוא היכולת שלי לקום מכל מה שעברתי.
לאולימפיאדת לונדון הגעתי כשבתוך תוכי ידעתי שזו תהיה התחרות האחרונה בקריירה שלי. הייתי בן 36, גיל מבוגר, אבל ניסיתי לא לחשוב על זה, לא רציתי שיעשו פסטיבל בתקשורת ושיגידו, "זו ההזדמנות האחרונה שלו". לפני הטיסה הגעתי לפגישה בבית קפה וכשאני קם לצאת מישהו ניגש ואומר לי בהצלחה אריק, ואז עוד אחד ניגש ופתאום כל בית הקפה נעמד על הרגליים ומתחיל למחוא לי כפיים. הרגשתי כמו בסרט "גלדיאטור", הולך להילחם בשביל כל המדינה.
ואז בלונדון הודחתי בסיבוב הראשון. התחושות היו כל כך קשות, לא יכולתי לשאת את העובדה שזה יהיה הזיכרון האחרון של אנשים ממני. טסתי מהאולימפיאדה לחופשה בתאילנד עם הילדים והאישה. הזמנו ושילמנו מראש, זו הייתה אמורה להיות חופשת שחרור כזאת שנשתולל ונחגוג בה את המדליה. בסוף מצאתי את עצמי שם בלילות קשוחים, בג'ט לג, ומתחיל להעלות זיכרונות מהקרב. בבקרים הייתי משחק עם הילדים בחוף, המחשבות התרחקו, אבל בלילות אני לא מצליח להירדם. בלילה הרביעי החלטתי שאני ממשיך וסימסתי את זה למאמן שלי. התמלאתי באדרנלין שהנה אני חוזר והפעם חזק יותר, ואני אפרק את כולם, אבל אז עצרתי וחשבתי, "למה בכלל אתה חוזר? לאן אתה רוצה להגיע?" זה רק האגו שדיבר. ואני מבין שאני לא רוצה להמשיך להתאמן רק מפני שהאגו שלי נפגע. קל לרתום את הוועד האולימפי ואת אשתך כשיש אולימפיאדה נוספת באופק, אבל כשאתה רוצה להמשיך רק כדי שלא יזכרו לך את הקרב האחרון? זה לא סיבה מספיק טובה. הבנתי שזה כבר ביני לביני.
חזרתי לארץ והודעתי שאני פורש. האסימון נפל רק חודשים אחר כך - הרגשתי שאני עדיין ספורטאי ואולי זאת רק הפסקה. הקריירה שלי נראתה כמו סיפור הוליוודי - אבא לילדים שאמרו לו לפרוש מזמן והיה אמור לזכות באולימפיאדה, ובמקום זה התרסקתי. לקח לי זמן להבין שזה בסדר, גם סרטים עם סוף עצוב הם סרטים טובים.
יצאתי החוצה וההמציאות מכה בפנייך בעוצמה גדולה. אין ספונסר יותר, אין מלגה של הוועד האולימפי ואני אבא לילדים שצריך לשלם משכנתה. רגע מלחיץ. אני זוכר את עצמי יושב עם מחשבון ועושה חישובי הוצאות־הכנסות. מינו אותי למאמן נבחרת הקדטים, 6,000 שקל. לקחו אותי אותי לקמפיין וזה תשלום שנתי של עוד כמה אלפי שקלים בחודש. התחלתי להשקיע מאמץ בהרצאה שלי והיא הלכה וגדלה, ברמה שנהיו לי עשרות הרצאות בחודש, ובמקביל גם הקמתי עמותה למצוינות בספורט. מפני שהייתה לי משפחה, לא היה לי מקום ליפול לבלבלות, ישר הייתי צריך לפעול.
הקושי האמיתי הוא שפתאום אתה תלוי רק בעצמך. כספורטאי החיים היו ברורים, יש אליפות באופק ואתה מתכונן אליה. לא ראיתי בחיים הספורטיביים חיים קשים בכלל, זה אפילו היה קל. שני אימונים ביום, מתאמן ארבע שעות, ביג־דיל. אנשים רגילים עובדים עשר שעות ביום. ומעבר לזה כולם דואגים לך, עושים לך טיפולי פיזיותרפיה, אתה טס לחו"ל, נהיה קונצנזוס. ופתאום אני לא עטוף יותר בצמר גפן. שנים לפני הפרישה הכנתי את עצמי ליום שבו אנשים יתעניינו בצעירים שבאו אחריי, בירדן ג'רבי ובאורי ששון, כי דרכו של עולם היא שילדים הולכים עם חולצה של מסי ולא חולצה של מראדונה. לפני שנתיים היה ב־Ynet מצעד לבחירת הספורטאי הטוב ביותר ב־70 שנות המדינה, והגעתי לחמישייה הראשונה. אבל אני יודע שבבחירות ל־80 שנות המדינה, יכול להיות שלא אכנס אפילו לעשירייה הראשונה. ככה זה, אתה צריך להביא ערך עכשיו, לא להתרפק על הישגי העבר. אולי רק מראדונה היה יכול.
בגיל חמש וחצי הגעתי בפעם הראשונה לאולם התעמלות, ולא תיארתי לעצמי שאשאר שם 20 שנה. כל הבסיס שלי כנערה ואישה בוגרת נבנה במסגרת הזאת. עד היום אין בן אדם בעולם שביליתי איתו יותר שעות משהעברתי עם אלה המאמנת שלי. בחיי הבוגרים הייתי מתאמנת עשר שעות ביום, שישה ימים בשבוע, ובנוסף עוברת עיסויים ופיזיותרפיות, פגישות עם פסיכולוג, שומרת על שעות שינה גם אם זה אומר לוותר על אירוע. ככה נראו החיים שלי במשך שנים. לא הייתי בטיולי בית ספר, לא בנשף סיום, זאת שבאה פעם ב- לעשות מבחן. החברות שלי היו מעולם ההתעמלות, אבל היינו מתחרות אחת בשנייה. הרבה בדידות. וגם כשיש מאמנת צמודה וצוות, במאני־טיים זה את מול עצמך.
המשקל תמיד היה אישיו. את צריכה להיראות יפה על המשטח, ולדאוג לא להיפצע. לא אכלתי חסות ולא החסרתי מעצמי, אבל כל הזמן הייתה מודעות לכמה, למה ומתי כל דבר נכנס לי פה. שום דבר לא נאכל כי בא לך, אלא כי את צריכה אותו. כמתעמלת הייתי נחשבת לאחת שאין לה בעיות משקל, בזכות משמעת עצמית וחילוף חומרים מוצלח. היינו נשקלות ונמדדות כל יום, ולדעת מה המשקל שלי בכל רגע נתון הפך להפרעה שאני סוחבת עד עכשיו. בכל בוקר אני נשקלת כשאני מצחצחת שיניים ואם לא, אני פחות רגועה במשך היום.
לא דיברתי על זה עדיין מעולם, אבל זה היה אחד הקשיים הכי גדולים שחוויתי בפרישה. מנערה ספורטאית אולימפית שהיא רזה ברמה של 9.5 אחוזי שומן, נטו שריר בגוף, התחילה אצלי עלייה גדולה במשקל. אני לא זוכרת את עצמי יושבת על הספה ובולסת כל מה שאני רואה, עד אז הגוף שלי פעל כמו מכונה שיודעת שבכל יום מתאמנים ושורפים מה שנכנס. ככה זה היה במשך שנים. ופתאום אני לא מתאמנת, בשמונת החודשים הראשונים היה לי אנטי לספורט, הימנעות טוטאלית, ותוך כדי אני אוכלת יותר משהייתי רגילה. הגוף השתגע ואני עולה ועולה. נכנסתי לפינות מאוד לא טובות עם עצמי. למקומות שלא הכרתי, של שנאה עצמית. הסתכלתי על עצמי במראה ולא זיהיתי. את עומדת מול הארון שלך ולא עולה עלייך שום דבר ממה שיש שם. לא ידעתי איך להתמודד, לא הרגשתי דבר כזה קודם מעולם. ובכל המהפך הדרסטי הזה שעברתי ידעתי שאני יוצאת החוצה ומסתכלים עליי, שאני דמות, והרגשתי בושה.
זה לא היה מרד בחוקים ששנים הייתי כפופה אליהם ולא רצון לפרוק עול, שנאתי את המצב הזה ואת איך שנראיתי. בקושי הייתי מצטלמת, כי אחרי זה ישבתי לראות את התמונות של עצמי ובוכה־ובוכה, לילות שלמים. זה נמשך בשנתיים הראשונות מאז הפרישה. לקח לי שלוש שנים לאהוב בחזרה את הגוף שלי ואת עצמי. רק בשנה השלישית התאזנתי מחדש, חזרתי לעשות ספורט, הגעתי למשקל היעד ועברתי בדרך שיעור חיים.
המעבר משגרה מלאה משמעות ומטרות לימים שאת מתעוררת ללא יעד מוגדר היה מורכב. התכנות הפנימי הזה שירת אותי כל החיים ויום אחד את פורשת וצריכה לשנות את כל הכפתורים. נכנסתי לתפקיד יו”ר ועדת ספורטאים בהנהלת הוועד האולימפי ואני מעבירה הרצאות למגזר העסקי על חוסן מנטלי ומוטיבציה. מצאתי מחדש את הייעוד שלי. יש לי מטרה היום והיא להיות המנטורית שאני חיפשתי כנערה.
