"לעודד מכנס שלום רב. שמי ענת, בת 12 וחצי, אוהדת מושבעת שלך ושל מכבי נתניה. ברצוני להודות לך ולשאר השחקנים על המאמצים הרבים שאתם משקיעים למען כבוד הקבוצה והאוהדים. אנו האוהדים מקווים שנוכל לפזם בגאווה גם בשנים הבאות את שיר האליפות. נלך אתכם באש ובמים" (מתוך מכתבה של העיתונאית ענת אדלר אל כוכב מכבי נתניה)
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
האיחודים של המדינה - פרויקט מיוחד:
אחד-אחד הם מטפסים ליציע הכבוד ואז עולים למגרש לצלילי הנעימה של רוקי. תנועות הגוף איטיות משהו וגם המדרגות הן לא אלה של הקופסה המיתולוגית והמוזנחת ברחוב זנגוויל. באצטדיון החדש והמתוקתק של מכבי נתניה רחבת הדשא אחידה ובשיפוליה אין קוצים.
"היינו מדלגים דרך הקוצים למגרש", נזכר הקשר מושיקו גריאני, ואילו החלוץ דוד לביא מצביע על הדשא המכוסח על המילימטר, שזה מכבר עבר השקיה והוא לח ובוהק בשמש הבוקר של תחילת האביב: "אם היינו בכזה מגרש ולא בקופסה, היינו עוד יותר טורפים את הליגה", הוא מתפעל.
"בימים ההם הייתה לנו את הקופסה ובקושי היה בה דשא, ועדיין ניצחנו את כל הקבוצות הגדולות במדינה בשישיות", משלים אותו הבלם חיים בר, ממש כמו אז על המגרש. ואז עוצר, לוקח נשימה של התרגשות וממשיך: "לראות את כולם כאן זו צמרמורת. נתניה הייתה אז קבוצה ענקית, עם קהל אוהדים מטורף, והאוהדים פיצו אותנו על הכל: על התנאים, על מצב המגרש וחדרי ההלבשה. על הכל".
"איפה לא היו לנו אוהדים? זכינו בחמש אליפויות, עם קהל ענק בכל המדינה", משלים עודד מכנס, שהיום הוא בעל רשת בתי ספר לכדורגל ומעביר את החיידק לדורות הבאים. ואילו איציק ויסוקר, השוער האגדי ("אני פנסיונר שעושה היום עסקים בעולם וגם נוסע בעקבות משחקים, כשאפשר לנסוע כמובן"), נזכר: "הקהל שלנו היה השחקן ה-12 על המגרש. לא היה קהל כזה, ולא היה מועדון כזה".
והם צודקים.
החבורה הזו הייתה שותפה לרצף מהמפוארים שנראו בתולדות הכדורגל הישראלי. במהלך כעשור – משנת 1971 ועד 1983 – המועדון דהר ודרס וכבש תוך שהוא מביא לאוהדיו חמש אליפויות, מבול שערים והילה זוהרת שעטפה את הקבוצה על שלל כוכביה. "נרוץ, נרדוף נשיגה – מקום ראשון בליגה", שר שלמה ארצי לקבוצת היהלומים. ואחר כך מוטל'ה שפיגלר, כבר כמאמן, חקק את הביטוי הבלתי נשכח "נתניה ועוד 15".
והנה עכשיו הם פה, כוכבי העונה הגדולה בתולדות המועדון 1977/8 שבה נתניה זכתה באליפות, בגביע ודורגה ראשונה באינטרטוטו. שפיגלר, עודד מכנס, ויסוקר, לביא, גריאני, חיים ושרגא בר, גדעון קליינמן, יוסי יונה ואלברט גזל. החבורה שהפכה את המשחק להצגה הכי טובה בנתניה. והעיר, איך אומרים? חיה את הכדורגל משבת לשבת.
"רק ללכת בנתניה באותן שנים ברחוב, נדבקת בריח הזה של הכדורגל. זה היה באוויר. המדרכות שהיום אנחנו הולכים עליהן דיברו כדורגל", מתפייט מושיקו גריאני. "משבת עד יום שלישי מדברים על המשחק שהיה, ומשלישי עד שבת שאחרי מדברים על המשחק שיהיה. בתי הקפה, המסעדות, השוק, כל העיר כדורגל. אנחנו השחקנים היינו הולכים ברחוב, לא מתחבאים. גרנו בעיר, היינו חלק ממנה. לאימונים הולכים דרך השוק, ברגל, לא עם מרצדס. דוד לביא היה מתגלגל עם אופניים, אני בא מהבסיס בשלושה אוטובוסים, גדי ועודד מכנס הולכים ברגל את השוק, דרך האוהדים. הכרנו את האוהדים בשמות. בשמות. היום תנסי לפגוש שחקן כדורגל בבית קפה בעיר שלו, הם משחקים בעיר אחת וגרים באחרת. אנחנו כולנו היינו תוצרת בית, וזה מה שאיחד אותנו. האוהדים נתנו לנו אהבה וכבוד מפה עד אילת".
בימים שלהם לא היה אינסטגרם. ואפילו לא סלפי. לא פלא שעכשיו הם משלימים פערים. "בוא, בוא, צלם אותי עם ויסוקר", מוטל'ה מבקש מגריאני. ואז מחבק את ויסוקר וקובע: "הוא ואני באותו גובה, באותו גיל ובאותו יופי".
"בשבילך באתי לקבוצה כל הדרך מטבריה, כי ביקשת", גריאני אומר למוטל'ה. "בשבילו? כל השנים אמרת לי שבאת בשבילי", ויסוקר משחק אותה נעלב.
גריאני מתרחק כדי לתפוס זווית, או מחסה, ומוטל'ה אומר: "ויסוקר ואני? אחים. אנחנו ביחד 60 שנה, מאז גיל 16 בנבחרת הנוער. היום אנחנו בני 76 ומחליפים סיפורים על הנכדות שלנו, שכבר סיימו צבא". "נכון", משלים השוער האגדי, "ותראי כמה שערות נשרו לי בגללו".
רק שאני לא רואה שום שערות שנשרו. במרחק של יותר מ-40 שנה מימי הזוהר, בעיניה של האוהדת הצעירה שהייתי, הם עדיין הכוכבים שלי מאז. אלה ששרפו את הדשא, שהרימו רשתות, שהאכילו את בית"ר ואת מכבי, שהדהירו את הלב.
הכל התחיל כשניסיתי להתחבב על שלומי מהכיתה, שהיה אוהד של היהלומים. מכאן קצרה הדרך להפוך לאוהדת שרופה. ותוך כדי לגלות ב"מבט ספורט" בשחור-לבן את עודד מכנס, החלוץ החתיך והמיתולוגי. ועל הדרך להפוך למעריצה עם פוסטרים, חתימות על מפיות, וערמות מכתבים ששלחתי לעודד לאורך השנים.
לפני ארבע שנים המכתבים הללו חזרו אליי, כמו קפסולת זמן יקרת ערך. ערב אחד התקשר אליי חברי חגי מרום, אוהד שרוף של נתניה, שהוציא לאור אלבום על תולדות המועדון, וסיפר שהוא בדיוק נמצא עם מכנס. "אנחנו עוברים על המכתבים שלך מגיל 12, וואי-וואי מה שיש כאן. אוצרות".
כעבור כמה ימים נפגשנו שלושתנו במושב בית יצחק, שם מתגורר מכנס, שהושיט לי שקית, ובה עשרות מכתבים מצהיבים בכתב ילדותי נחוש. לצד שאלות וחפירות ושירי אהבה סמוקים, היו גם הנחיות מדויקות שנתתי להרכב, למאמן ולשחקנים.
"זאת ענת לב גדול, היא הייתה אוהדת שרופה שלנו, וכל שבוע כתבה לי מכתב", מסביר עכשיו מכנס לחיים בר כשאנחנו על הדשא באצטדיון החדש. ואז משחזר סיפורים מ"הקופסה", המגרש שהוקם ב־1943, וששחקני נתניה הכירו בו כל בור וגבשושית. "יש המון שערים, שכולם חושבים שהיו בזכותי, אבל היו בזכות הקופסה, כי הכרנו את המגרש הזה כל כך טוב", מכנס אומר.
"לי יש בבית כיסא מהמגרש הישן. כשפירקו את הקופסה הבן שלי הגיע בבכי ולקח כיסא", קליינמן נזכר.
הם כיכבו בימים שבהם כדורגלנים נולדו ומתו באותו מועדון. מרביתם צמחו במועדון, כתיכוניסטים מנתניה, לאחר שרצו יחד מקבוצת הנערים בניצוחו של המאמן האגדי שמוליק פרלמן – שידע להפיק מהם את המנגינה המושלמת.
על פרלמן, הקשוח, כולם מדברים כאן ביראת כבוד. על כך שלא ויתר להם על כלום – לא על אימונים מפרכים, לא על מחנות אימונים כולל ריצת בוקר של חמישה קילומטרים. "רק לחיים בר הוא ויתר. אני לא מבין עד היום איך זה קרה, אבל חיים לא הצליח לקום בשעה כזו מוקדמת", מעיר עודד.
כולם זוכרים איך פרלמן היה מאיים שיבוא לבדוק בשישי בלילה אם הם במיטות ב־23:00, לקראת המשחק. "לפעמים הוא באמת בא", הם צוחקים. ולצד זאת זוכרים איך גיבש אותם, ודאג למפגשים קבועים, כל פעם בבית של שחקן אחר, כשעוד גרו אצל ההורים.
"הביחד הזה הוא שבנה את נתניה של פעם", אומר מכנס.
ויסוקר: "הוא גם ידע לגבש את הקבוצה מבחינת הסגנון שמתאים לה. היו לנו שני שחקני כנף מהירים – גריאני וקליינמן שידעו למסור את הכדורים בזמן, היה את לביא, שהיה אחד הנוגחים הטובים בארץ, ועודד לידו – סקורר מושלם. היה לנו גם בלם, אחד הטובים שהיו פה, שזה חיים בר".
ובוא לא נשכח מי היה בשער.
"אני משאיר את זה לאחרים להגיד, אבל מאיתנו הוא עשה קבוצה שבה כולם שיחקו למען כולם".
אני שואלת את חיים בר, שיאן ההופעות הנתנייתי בליגה, יותר מ־400 משחקים, את איזה מביניהם הוא הכי זוכר. "זה לא משחק אחד", הוא משיב, "זה תמיד המשחקים נגד מכבי תל־אביב ונגד בית"ר ירושלים, שהיו המתחרות הכי גדולות שלנו ובכל פעם קיבלו על הראש".
זיכרונות וסיפורים מאחורי הקלעים של אותם ימים יש בקילוגרמים. מכנס נזכר איך ארבעה משחקני הקבוצה איחרו לטיסה של משחק בחו"ל, ולא עזרו תחנונים לטייס שיחכה. "והייתה פעם", מכנס ממשיך, "שהקבוצה נסעה מווינגייט למשחק בראשון־לציון, אבל אז גילו שאני לא באוטובוס. מה קרה? נתקעתי בשירותים, וכשסוף־סוף הצלחתי לצאת, מצאתי את המגרש נעול. בסוף חזרו לקחת אותי, הגענו בזמן למגרש בראשון ואפילו הבקעתי".
"ואתם זוכרים", מכנס נזכר עוד, "שהיה לנו אפסנאי שקראו לו שיש? ואיך בכל יום חמישי אחרי האימון היינו נשארים שעות במגרש, והוא היה עושה לנו על האש? מי בכלל רצה ללכת הביתה".
"חלק מהסוד", ממשיך ויסוקר, "היה השילוב בין הצעירים כמו עודד וגדי מכנס וגריאני וחיים בר, למבוגרים יותר כמו מוטל'ה, שרגא בר, אלברט גזל ואני. וכמובן היה הקהל".
"כל משחק בית של נתניה היה מפוצץ. עד היום אני פוגש במונית שלי אנשים שמתרפקים על הקבוצה של פעם, ואיזה כיף היה להידחף על הטריבונות", משחזר דוד לביא, שכבר 23 שנים נוהג במונית. לעיתים יש גם מי שעולים ומזהים את החלוץ האגדי.
נתניה ההיא הייתה מהקבוצות התוססות שהיו פה. היא כבשה בצרורות. ועל יריבותיה נפוצו בדיחות, שעוד בירידה מכביש ארבע לכיוון הקופסה, הן כבר בפיגור אפס-שתיים.
"תמיד אמרתי לשחקנים, גם לאלה שבהגנה, רוצו קדימה, אל תפחדו", ויסוקר נזכר, "גם אם נעשה שגיאות, נקבל שער או שניים, יש לנו חלוצים שיבקיעו ארבעה וחמישה".
לא הייתה קנאה בחלוצים שבסופו של דבר קצרו את התהילה, ובראשם מכנס ולביא?
"אפס קנאה", אומר יוסי יונה, "כל שחקן בנתניה ידע את מקומו. כולם שיחקו בשביל הקבוצה ולא בשביל האגו. שיחקנו בשביל הסמל והעיר".
"אף אחד לא התעסק ברכילות וב'למה אני מקבל ככה וההוא ככה'", אומר לביא, "לא היה אכפת לנו על מי כתבו, על מי לא. הגענו שבעה-שמונה שחקנים מגובשים מהנוער, ואי־אפשר היה להפריד אותנו. גם כשהצטרפו שחקנים מבחוץ, כלומר לא נתנייתים, המאמנים ידעו לשלב אותם".
עודד, כשהפכת לכוכב הקבוצה לא קינאו בך?
"למה, רק אני כוכב? כשקבוצה לוקחת אליפויות היא מצמיחה כוכבים מתוכה. אף אחד לא רץ לבד על המגרש. לביא היה ארבע פעמים מלך השערים, וגם אני ארבע פעמים. חלקנו יחד את הרחבה. היינו החברים הכי טובים ואף אחד לא קינא בשני".
לביא: "בדיוק. היו פעמים שבישלתי לעודד והוא עם העקב נתן את הגול, אז אני אקנא בו? לא ראינו את זה ככה".
"אתם זוכרים את העונה ההיא שלביא היה קרוב-קרוב להיבחר למלך השערים, ואיך שבמשחקים האחרונים כולנו דאגנו למסור לו, לא משנה מה קורה, כדי שיבקיע כמה שיותר?", מצטרף גריאני.
עודד: "מי שהביא את לביא לנתניה זה אני וגדי, אחי. ראינו אותו משחק בשכונה כשהיינו בני 16 ואמרנו לו: 'אבא שלנו מאמן, בוא איתנו לקבוצה'. אז הוא יקנא בי? אותו הדבר עם גריאני, שהיה כדורגלן ענק ששיחק באנגליה, וגדעון, וחיים בר שהיה כוכב בפני עצמו. שחקן ברמה עולמית. עולמית. שיחקנו מהנוער ביחד, ואחרי זה בנבחרת ישנו באותו חדר. הבנו אחד את השני בלי מילים".
"זה מה שחסר היום – המשחק המשותף לאורך זמן שגרם לנו להבין אחד את השני. היום אין מצב כזה שכמה שחקני נוער עולים ביחד ומשחקים לאורך תקופה", חיים בר אומר, ואז משחזר כיצד היה מחזיר כדורים לוויסוקר ברחבה. "עם העקב הייתי מוסר לו. בכלל לא הייתי צריך להסתכל. ידעתי שהוא שם".
"הלכידות הזו היא באמת הליבה של מכבי נתניה", מוטל'ה שפיגלר מוסיף, "אני התחלתי לשחק כשהייתי בן 16. השנה הייתה 1960, אבל את האליפות הראשונה עם נתניה לקחנו ב-71' ועד שהגעתי אליה חרשתי הרבה מגרשים. לא אצטדיונים, מגרשים. ומה שאני זוכר בעיקר זה את הדרך. לצעירים אני אומר: תחשבו אנחנו, אל תחשבו אני. זה לא שלוחצים על כפתור ומנצחים. צריך להתאמץ בשביל זה, ביחד".
"בתקופה שלנו לא היו טלוויזיות ולא טלפונים. במקום להיות במסכים היינו בשכונה, שיחקנו כדורגל, והיינו חברים. היום כל אחד רוצה להיות נמר, אוכלים אחד את השני", אומר אלברט גזל, היום פנסיונר. במשך 46 שנה עבד בעירייה, ואימן במחלקות הנוער של המועדון. "היום אני מאמן את הנכדים שלי", גזל מתגאה.
"בזמנו הכל היה הרבה יותר פשוט. לא היו סוכנים שהתעסקו עם אינטרסים וחוזים", חיים בר נזכר, "סגרנו כל אחד לעצמו. הייתה תקופה שהיינו סוגרים את החוזים על מפית בבית הקפה קינג. היום כל שחקן צריך שמונה עורכי דין, וכשהוא טוב במשחק אחד-שניים, כבר מהללים אותו ורוצים למכור אותו הלאה ולהרוויח. אין פז"מ. גם המאמנים היו אחרים. פרלמן, אריה רדלר, יענקל'ה גרונדמן, דוביד שווייצר – כל אחד פיגורה בפני עצמו, ואנשים פשוטים, עמך. אתם זוכרים איך רדלר היה מגיע לאימונים באוטובוס?"
לביא: "נכון, באוטובוס. בכלל, אז הכסף לא היה העניין. לא היה דבר כזה, 'אם לא ייתנו לי ככה, אני לא ככה, ודבר עם העורך דין והסוכן שלי'. אמרו לנו, 'באמת? אתה רוצה לעבור קבוצה? יאללה, כנס להסגר של שנה או שנתיים, אנחנו לא מוכרים אותך', ואז הייתי אומר לעצמי, 'מה, אני לא אשחק כדורגל שנה? איך אחזיק מעמד? מי יזכור אותי?' והיית נשאר ואומר, 'יאללה תביא עוד מאה לירות וסגרנו עניין'. היום העידן אחר. כל חוזה יותר גרוע ממשכנתה. אבל אם יש מי שנותן, יהיה מי שיקבל, ולבריאות, למה לא? אנחנו אז ידענו מה זה לבוא לשחק מהנשמה. כמו שהיום עודד אמר, 'בואו, יש כתבה ל'ידיעות', באנו".
ידעתם אז שאתם כוכבים גדולים?
"איזה כוכבים? היינו צעירים, פשוטים, שיחקנו כי אהבנו כדורגל, הקהל היה מבסוט, אנחנו מבסוטים, ממש לא כוכבים גדולים", אומר גריאני.
"ממש לא ידענו שאנחנו כוכבים, או שאנחנו יכולים להרוויח הרבה יותר", מוסיף לביא, "כשיצא לי לשחק בבית"ר תל־אביב בסוף הקריירה, אחרי שהייתי מלך השערים, פתאום קיבלתי כפול כסף ממה שהרווחתי בנתניה, ועוד בדולרים, ועוד בעונה שבה הייתי פצוע. ופתאום קלטתי שלא באמת ידעתי כמה אני שווה. צחקתי על עצמי באיזה עולם תמים חייתי. כן, היינו כוכבים, היינו מלכי השערים, אבל זה לא התבטא בשכר שלנו. לא ידענו מה אנחנו שווים".
מצטער על זה?
"מה פתאום. זה התאים לתקופתנו. ככה היינו אז, מורעלים על המשחק", לביא מחייך את החיוך הגדול שלו עוד מאז.
"וואלה, אני מלא מרץ גם היום. שים אותי על המגרש בכל תפקיד, אני רץ", הרגליים הקלילות של גריאני חובטות בדשא, והעיניים דוהרות בין היציעים הריקים. "באתי אחרי משמרת לילה. אני עובד ברשות שדות התעופה", הוא מעדכן. "איזה שדה תעופה עכשיו?" שואל אותו גדעון קליינמן.
בינתיים הצלם שלנו מארגן את כולם, והכוכבים מתחילים להוריד חולצות, וללבוש את המדים הצהובים שמכנס, מספר 11 המיתולוגי, דאג להביא. "הבאת גלי או חולצות אחרות?" יוסי יונה שואל על החברה המסחרית, שנתנה חסות לקבוצה בשנותיה הגדולות.
"לפחות זה אקסטרה-לארג'?" דוד לביא צוחק, ואז זורק לכיוונו של אלברט גזל: "עודד הביא חולצות של נערים א', אבל רק עליך זה עולה".
"אני כל כך מתרגש. זה מחזיר אותי לפעם", יונה אומר, ואז עוצר, מתבונן בשרגא בר, שמפשפש בשק החולצות, כאילו מול עיניו מתרחשת סצנה מלפני 40 שנה.
המנון מכבי נתניה עם שלמה ארצי
עכשיו, כשכל היהלומים בצהוב, מכנס מפקיד בידיי את הסלולרי שלו כדי שאצלם. "אחרי זה הם יבקשו תמונות, אני מכיר אותם", הוא צוחק. ואז האלופים שלי מסתדרים בשתי שורות. כמו בתמונה ההיא, מעונת 77/78 המופלאה. "אתה תצלם מהר, כן? הברכיים כבר לא כמו פעם", מתריע מוטל'ה, שקיבל אישור מיוחד להחזיק את החולצה ביד ולא ללבוש אותה. למה? כי זה מוטל'ה.
"יאללה, בואו נשיר נרוץ-נרדוף-נשיגה", אני מציעה. "בלי שלמה ארצי לא שרים", מכריז מוטל'ה, תוך שהוא מתרומם, חוטף את המצלמה ומתחיל לתת בקליקים.
"שתדעו שאתם, העיתון, עשיתם עבורנו דבר גדול. מעולם לא עשו לנו איחוד כזה. ומי יודע, אולי הפעם הבאה תהיה בעוד 30 שנה", מכנס אוסף בחזרה לשקית את החולצות הצהובות.
אחד־אחד הם נפרדים. עוד מבט, עוד מילה, נבלעים במורד המדרגות של יציע ה-VIP. שום נעימת ניצחון לא מלווה אותם הפעם. זו רק אני, בת ה-12 וחצי של אז, שעומדת עכשיו לבד באמצע המגרש, בזמן שהצלם מקפל ציוד, ומכנס נעלם עם החולצות, שבתוך הלב עדיין שרה: "מה מה מה מה נה נה נה נה מכבי נתניה". ומבטיחה לספר את הסיפור.
פורסם לראשונה: 10:07, 14.04.21
