פול גאסקוין, או "גאזה" כפי שכולם קראו לו, היה ללא ספק אחד הקשרים המוכשרים ביותר שלבשו את מדי נבחרת אנגליה – ואפילו יותר מזה, אחד האקסצנטריים שבהם. פעם אחת, לפני משחק של נבחרת אנגליה, גאזה סירב בתוקף לרדת מהאוטובוס של הקבוצה על אף שזה כבר חנה באצטדיון. יתר השחקנים ואנשי הסגל תהו מה הסיפור של הכוכב המוזר הפעם – אלא שבמקרה ההוא הבקשה של גאזה הייתה פשוטה מאוד. הוא לא יירד מהאוטובוס עד שהנהג ינגן בווליום גבוה ככל האפשר את השיר "Three Lions (Football's coming home)".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
לא רק גאזה היה מאוהב בשיר שהפך להמנון הלא רשמי של נבחרת אנגליה – ולאחד משירי הכדורגל המפורסמים בעולם. 25 שנים מאז שיצא לראשונה, השיר הזה מלווה את אוהדי נבחרת שלושת האריות מטורניר לטורניר, מושר בקולי קולות על ידי עשרות אלפים ביציע ועוד מיליונים בבתים, ומעניק פסקול מושלם לסקפטיות ולציניות של האוהדים בתחילת האליפות, לאופטימיות שפורצת ברגע שאחרי ניצחון או שניים ולתחושת האכזבה המרירה של סיום האליפות.
השיר בגרסה המקורית
נקודת הפתיחה האמנותית של השיר דווקא לא הייתה מבטיחה. "Three Lions" היה שיר מוזמן. לקראת טורניר יורו 1996 שנערך באנגליה, התאחדות הכדורגל האנגלית פנתה לאיאן בראודי, הסולן של להקת הבריטפופ The Lightning Seeds, וביקשה ממנו ליצור שיר לקראת האליפות. אמנות שנעשית בהזמנה דינה בהרבה מקרים להישמע מעושה – ולעיתים אף מושפעת מדי מהגורם המזמין. למרבה המזל, הפעם היה לנו עסק עם אמן אמיתי – לבראודי לא הייתה שום כוונה לכתוב שיר אהדה לאומני לאנגליה – ולכן גם הוא סירב בתוקף שכדורגלנים יהיו אלו שישירו את השיר. במקום זאת, בראודי החליט לחפור בתוך החוויה של אוהדי כדורגל, או יותר מדויק של אוהדי נבחרת אנגליה בכדורגל – שהיא, כפי שהוא הגדיר זאת, "90% מהזמן להפסיד".
אחרי שבראודי חיבר לחן שהרגיש לו מתאים לשירה של אוהדים ביציע, הוא גייס לכתיבת המילים את צמד הקומיקאים פרנק סקינר ודיוויד באדייל, שהגישו באותה תקופה תוכנית כדורגל קומית פופולרית בטלוויזיה הבריטית. התוצאה הייתה שיר בריטפופ מקורי ומידבק מאין כמוהו – שחוגג את מורשת האכזבות המפוארת של נבחרת אנגליה.
העיתוי של יציאת השיר היה מושלם: מעבר כמובן לעובדה שכל עיני הכדורגל הופנו ב-1996 לאנגליה שאירחה את היורו, השנה ההיא סימלה 30 שנים לזכייה של אנגליה במונדיאל - הפעם היחידה בהיסטוריה שבה זכתה בטורניר גדול. עשרות שנים של אכזבות סיפקו לבראודי, לסקינר ולבאדייל חומרים מושלמים לשיר.
השיר מסופר מנקודת מבטו של האוהד האנגלי המוקף באוהדים למודי אכזבות, שעוד לפני בעיטת הפתיחה כבר יודעים לדקלם את שורות התסריט הטראגי שהם נאלצים לקחת בו חלק. אלא שדווקא גיבור השיר מנסה לשמור על אופטימיות זהירה, ולהישען על מעט הזיכרונות המתוקים מהעבר. הוא מצהיר ש"30 שנים של כאב לא גרמו לו להפסיק לחלום" ואף מסכם ב"אני יודע שזה היה אז, אבל זה יכול לקרות שוב".
ומה לגבי הפזמון האגדי שהפך להמנון ביציעים? השורה "Football is coming home" לא נהגתה על ידי כותבי השיר. למעשה, היה זה בכלל משרד יחסי ציבור שעסק בשיווק של יורו 96' שהגה את המשפט שעליו מתבסס כל השיר. לשורה הזו, "It's coming home, football's coming home", יש משמעות כפולה. ההקשר הראשון הוא טורניר היורו שנערך באנגליה, ולכבודו נכתב השיר. אנגליה נחשבת, גם אם יש על כך ויכוח היסטורי, למולדת הכדורגל. האירוח של טורניר היורו סימל מבחינת האנגלים את "שובו של הכדורגל הביתה". אבל מעבר לחזרה של המשחק הביתה, "It's coming home" הוא התקווה הכמעט נואשת של האוהדים האנגלים שהפעם הם לא יסיימו עם ראשים נפולים, והגביע יגיע אליהם הביתה. באדייל ניסה להסביר: "השיר הזה הוא על התחושה שאנחנו הולכים להפסיד, שמבוססת על המון ניסיון – ועל התקווה שאיכשהו בסוף לא נפסיד".
השיר הקליט הפך תוך זמן קצר מיציאתו למגה-להיט. כשאנגליה ניצחה במשחקה השני 0:2 את שכנתה ויריבתה השנואה סקוטלנד, כל יושבי אצטדיון וומבלי (למעט הסקוטים כמובן) שרו את השיר במלוא גרונם. באדייל תיאר את הרגע הזה כ"אחד הגדולים בחייו", ואמר שעד היום יש לו צמרמורת כשהוא נזכר בו.
השיר תפס את המקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי – והדיח משם את להקת הפוג'יז שהייתה אז בשיאה. יורגן קלינסמן, כוכב נבחרת גרמניה דאז שפגשה את אנגליה בחצי הגמר, הודה שמרוב שהשיר קליט, השחקנים הגרמנים שרו אותו בדרך למשחק. אפילו בחגיגות הזכייה של הנבחרת הגרמנית בפרנקפורט נשמעו אוהדים גרמנים שרים את השיר.
3 צפייה בגלריה
איאן בראודי ו-The Lightning Seeds מופיעים בפני אוהדים אנגלים במונדיאל 2018, נחשו מה הם שרו...
(צילום: gettyimages)
אגב, השיר בכלל לא היה השיר הרשמי של יורו 96'. את התפקיד הזה מילא השיר החביב-ותו-לא של להקת סימפלי רד, "We're in this together", אבל אף אוהד כדורגל שתשאלו אותו מה באמת היה השיר של אותו יורו לא ינקוב בזה של סימפלי רד.
כמיטב המסורת האנגלית, גם יורו 1996 הסתיים במפח נפש. אנגליה הפסידה בדו-קרב פנדלים לגרמניה – כשאת הפנדל המכריע החטיא גארת' סאות'גייט. אותו סאות'גייט שיעמוד היום על הקווים בגמר מול איטליה, וינסה להוביל את אנגליה לניפוץ מנחוס בן 55 שנים. שנתיים מאוחר יותר, לקראת המונדיאל בצרפת, בראודי, סקינר ובאדייל הקליטו גרסה עדכנית לשיר, המתייחסת גם לאכזבה ביורו הביתי. גם הגרסה הזו הגיעה למקום הראשון במצעד הבריטי.
אפילו לפוליטיקה השיר הזה הגיע. לקראת בחירות 1997, טוני בלייר (הסקוטי בכלל...), המועמד לראשות הממשלה מטעם מפלגת הלייבור, דיבר בכנס של מפלגתו על כך ש"למרות 17 שנים של כאב, הם לא מפסיקים לחלום".
גרסת מונדיאל 98' של השיר
האכזבות הרבות שאנגליה המשיכה לספוג גם שנים לאחר יציאת השיר הבטיחו שהוא יישאר רלוונטי וימשיך לככב ביציעים. עם זאת, הוא הגיע לשיא חדש בפופולריות לפני שלוש שנים, במונדיאל ברוסיה. אז, למרות ציפיות לא גבוהות במיוחד, החבורה של סאות'גייט רשמה הופעה מצוינת - שכרגיל הסתיימה באכזבה גדולה עם הדחה מול קרואטיה בחצי הגמר. ההצלחה האנגלית לאורך רוב הטורניר נתנה סוף-סוף תחושה של אחדות בעם, שהיה מפולג לגמרי בעקבות תוצאות המשאל על הברקזיט. Football's coming home היה למוזיקת הרקע לאותו חיבור מחודש שסיפק הכדורגל. אם בתחילת המונדיאל האוהדים שרו אותו כמעין בדיחה/עקיצה, ככל שהטורניר התקדם – והזכייה פתאום נראתה אפשרית – הם החלו לשיר אותו מכל הלב ובשיא הרצינות. השיר, ובעיקר המשפט הספציפי "It's coming home", כיכבו באין-ספור ממים וציוצים ברשת. ושימו לב לנתון המדהים הבא: 22 שנים אחרי שיצא, השיר שוב חזר למקום הראשון במצעד הבריטי.
בניגוד לגרמניה של 1996, שאהבה מאוד את השיר כאמור, חלק מהנבחרות היריבות לא ייחסו לשיר את משמעותו המקורית. השירה הבלתי פוסקת של האוהדים "זה בא הביתה" נתפסה אצל חלק מהיריבות כמפגן של יהירות – ההיפך הגמור מכוונת המשוררים. כך למשל, אחרי שקרואטיה הדיחה את אנגליה מהמונדיאל האחרון, השחקן הקרואטי ורדאן צ'ורלוקה עקץ את העיתונאים האנגלים כשאמר להם: "זה לא מגיע הביתה". כוכב הנבחרת לוקה מודריץ' הסביר שמבחינתם השיר מביע זלזול ביריבה, ושהוא רק הגביר את המוטיבציה שלהם לנצח את אנגליה.
ביורו הנוכחי לקח לשיר קצת זמן לתפוס. הפתיחה הבינונית של אנגליה בטורניר גרמה לאוהדים להסס מלקרוא בקולי קולות ש"זה בא הביתה", מה גם שלהיט נוסף, "Sweet Caroline" של ניל דיאמונד, כבש את היציע. עם זאת, ככל שאנגליה הלכה והתקדמה בטורניר, גם "Football's coming home" תפס את מקומו. אחרי חצי הגמר הקהל בוומבלי שר אותו מיד אחרי ששר "Sweet Caroline".
באופן לא מפתיע, בהתאחדות הכדורגל האנגלית שנאו את השיר כששמעו אותו לראשונה. הם ציפו לשיר פרו-אנגלי מובהק, ובמקום זאת קיבלו שיר שחוגג את האכזבות. אומנם השיר מושר מנקודת המבט של האוהד המתעקש לשמור על אופטימיות, אבל בהתאחדות לא יכלו לסבול את הלך הרוח של רוב העם המוצג בשיר, עם משפטים כמו "אנגליה הולכת להחמיץ שוב". גם רוב השחקנים מאוד לא אהבו את השיר. מי שהציל את המצב, כפי שניתן לנחש, היה גאזה - השחקן הראשון שבאמת התחבר לשיר, וכאמור גם התעקש לנגן אותו באוטובוס של הקבוצה. אחרי שגם הקהל התחבר מיידית לשיר, אפילו העסקנים הרוטנים של ההתאחדות נאלצו להודות שיש להם ביד סוס מנצח. "בכל פעם שהייתי נכנס לפאב באנגליה, כל היושבים במקום היו מתחילים לשיר את השיר הזה לכבודי", נזכר בראודי. "זה היה נחמד אבל גם סוריאליסטי לגמרי".
בעניין אחד בכל זאת נאלצו יוצרי השיר להתפשר עם ההתאחדות. במילות השיר המקוריות הופיעה השורה "Butcher ready for war" (בוצ'ר מוכן למלחמה) – הרפרנס הוא ממשחק במוקדמות מונדיאל 1990, שבו המגן טרי בוצ'ר התעקש להמשיך לשחק על אף שדימם מראשו במשך רוב המשחק. בהתאחדות חששו שהמילים הללו יעודדו אווירה של חוליגניזם – והיוצרים השתכנעו לוותר עליהן.
הביצוע של משמר המלוכה
מעבר להצלחה שלו ביציעים ובמצעדים, השיר תרם מאוד לחיזוק המותג של "נבחרת שלושת האריות", הכינוי של נבחרת אנגליה. שלושת האריות אומנם הופיעו על חולצת הנבחרת הרבה לפני שהשיר יצא, אבל נראה שהאוהדים לא ממש שמו לב לכך. בראודי מספר שרוב האוהדים שרו בהתחלה בטעות "Three lines on the shirt" (שלושה קווים על החולצה) במקום Three Lions (שלושה אריות). "אני יודע שזה נשמע מטורף כיום, אבל אנשים לא ממש ידעו מה מצויר על הסמל של הנבחרת. זו הייתה נחשבת לשאלה קשה יחסית שנשאלת בחידונים בפאבים", הוא מספר.
הערב (22:00) באצטדיון וומבלי, בזמן שנבחרת אנגליה תופיע לגמר היורו הראשון בתולדותיה מול נבחרת איטליה, עשרות אלפי אנגלים ביציעים ישאגו "It's coming home", אבל יקוו שמשהו מהרלוונטיות הכמעט על-זמנית של השיר יתקלקל כשהשופט ישרוק לסיום.
