אחד הדברים שהופכים את האולימפיאדה לאירוע המיוחד שהיא הוא המגוון - פסטיבל ספורטיבי עם אין-ספור תחרויות מסוגים שונים, המושכות אליהם ספורטאי עילית השונים זה מזה בתכלית. נסו לדמיין חדר אוכל בכפר האולימפי: בשולחן אחד אתם עשויים לראות מתעמלת דקיקה בגובה 1.50 מ', לידה כדורסלן המתנשא לגובה של 2.10 מ' ולידם מרים משקולות עצום ממדים במשקל 150 ק"ג. כל אחד מהם הוא ספורטאי צמרת בענף שלו – ובכל זאת הם נראים כה שונים זה מזה. חגיגה של שוני וגיוון.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- האכזבה המרה מכולן: איך כמעט זכינו במדליה אולימפית
לכבוד אולימפיאדת טוקיו, בעזרתם של איתי גולדפרב, פיזיולוג מאמץ ודוקטורנט במדעי הרפואה באוניברסיטת תל אביב, ומורן נחמני, פיזיולוג ספורט ותזונאי קליני, ניתחנו את המבנה הפיזיולוגי הייחודי של ספורטאים מחמישה ענפי ספורט שונים - רצי מרתון, שחיינים, רוכבי אופניים, מרימי משקולות במשקלים הכבדים ומתעמלות אמנותיות - כדי לראות כיצד הגוף של כל אחד ואחד מהם בנוי אחרת, ואיך המבנה הזה מסייע להם להצליח בענף שלהם.
1 צפייה בגלריה
מייקל פלפס האגדי. מבנה הגוף של שחיינים שונה בתכלית משל ספורטאים בענפים אחרים
(צילום: AP)
הדבר הראשון שבולט אצל רצי המרתון, אלו שמתחרים בריצה הארוכה ביותר באולימפיאדה (42.195 ק"מ), הוא מבנה הגוף הרזה שלהם. הרצים הללו אכן מחזיקים בשיעור שומן נמוך מאוד, כיאה למי שמתאמנים בפעילות אירובית באופן אינטנסיבי.
שיעור השומן הנמוך מסייע להם בשני מובנים: הוא מועיל בפיזור החום ומותיר אותם עם משקל גוף קל יותר לנשיאה; בנוסף, היכולת לשמר את ניצול החמצן בתאי השריר לאורך זמן דורשת מבנה גוף רזה עם מעט שומן.
דוגמה טובה למבנה כזה אפשר לראות אצל בני שבט הקלנג'ין בקניה - האוכלוסייה שהצמיחה הכי הרבה אלופים בריצות ארוכות בכל העולם.
מעבר לדברים ברורים מאליהם כמו העובדה שהרצים אינם גבוהים מאוד ואינם כבדים, יש לבחון גם את רגליהם, שכן בריצה למרחקים ארוכים הרגליים פועלות כמו מטוטלת - הן נעות קדימה ואחורה, וככל שהמשקל גדול יותר ורחוק יותר מהמרכז, כך צריך להשקיע יותר כוח כדי להניע אותן. אצל בני שבט הקלנג'ין השוק והעקב רזים במיוחד - מבנה אופייני לבני ובנות שבטים שחיים ליד קו המשווה, ובריצות ארוכות זה מעניק יתרון בגלל משקל נמוך יותר.
בנוסף, מחקר הראה שלאתלטים קנייתים יש בממוצע גיד אכילס ארוך יותר, שיכול לסייע להם להשקיע פחות כוח בריצה לאורך זמן - יתרון חשוב לרצי מרתון, וחיסרון לאצני 100 מטר, למשל. תכונה נוספת היא היכולת לעמוד בכאב, תכונה שהם אומנם לא נולדו איתה, אבל רכשו אותה בטקסי התבגרות שבטיים כואבים, שבהם למדו לסבול לא מעט כאב ובכל זאת להמשיך. ריצת מרתון היא דבר לא נעים ואפילו כואב. רץ שמסוגל להכיל את הכאב ולהמשיך לרוץ (סיבולת שריר ודחיית מנגנוני עייפות במערכת העצבים המרכזית, במוח ובתאי השריר הפעילים מקומית) יכול לדרוש מהגוף שלו יותר.
שחיינים מאופיינים בכתפיים רחבות ובזרועות ארוכות. המבנה הזה מסייע להם להפיק כוח רב בזמן גריפת המים. אגן הירכיים צר, מה שמסייע בהפחתת ההתנגדות. עצמות הרגליים של שחיינים צרות והחזה אינו בולט לפנים - שתי תכונות המסייעות להם בציפה מעל פני המים.
שיעורי השומן של שחיינים הם גבוהים יחסית לספורטאים אירוביים במקצועות היבשה, ושריריהם לרוב מנופחים מאוד. רכיבי הכוח וצפיפות העצם, לרבות בפלג הגוף התחתון, הם חיוניים מאוד לאיכות הביצוע ולתוחלת הבריאותית (הימנעות מפציעות) של השחיינים – ולכן לצד אימונים בבריכה, שחיין אולימפי משקיע שעות על גבי שעות באימוני כוח ומשקולות בחדר הכושר.
שחיינים תחרותיים הם גבוהים לרוב. שחיין גבר לרוב יתנשא לגובה של 1.85 מ' ומעלה, ושחיינית תהיה לרוב בגובה של מעל ל-1.70 מ'. גובה השחיין מאפשר לו להפחית את התנגדות המים, ובמקביל לפתח מהירות מרבית גבוהה יותר. יתרונות אלו באים לידי ביטוי במיוחד בשחייה קצרה בכל סגנון, ובפרט בסגנון החתירה. בסגנונות החזה והפרפר, ובעיקר במשחים הארוכים יותר, ניתן גם להבחין בשחיינים מעט יותר נמוכים (דוגמה טובה היא שחיין העבר הישראלי גל נבו, שהצטיין ב-400 מ' מעורב-אישי ומתנשא לגובה של 1.75 מ', שנחשב נמוך לשחיין).
אומנם באולימפיאדה תחרות הרכיבה באופני כביש נערכת ביום אחד בלבד, אבל מחוץ לאולימפיאדה רוכבי האופניים מתחרים גם במרוצים מפרכים הנמתחים לעיתים על פני כמה שבועות. כדי להצליח בענף הקשוח הזה, רוכבים זקוקים ליכולת אירובית ואנאירובית גבוהה, המאפשרת להם לדווש במהירות גם במאמצים עצימים וממושכים.
פלג הגוף התחתון מתאפיין במאסת שריר גבוהה בגלל הדיווש האינטנסיבי, בשונה מפלג הגוף העליון המתאפיין במאסות שריר ושומן נמוכות. הרכב גוף זה קשור ישירות לאופי האימונים וליכולת הגופנית הנדרשת בענף זה, לרבות הרוכבים למרחקים ארוכים. גם בתוך הענף, אגב, ישנו הבדל מסוים בין הרוכבים. רוכבים הנחשבים לספרינטרים מחזיקים במבנה גוף מסיבי ושרירי יותר מרוכבים המתמקדים בטיפוס, מה שמאפשר להם להפיק כוח רב לזמן קצר.
בנוסף, רוכבי האופניים מתאפיינים באגן ירכיים צר המסייע בפעולת רגליים מהירה לשם האצה, ובחזה שטוח ומותניים צרים המסייעים בהפחתת התנגדות האוויר. גם רוכבי האופניים, בדומה לשאר הספורטאים האירוביים, מסוגלים לשמור על יכולתם הגופנית במאמץ למשך זמן רב בשל היתרון הפיזיולוגי המשמעותי של צריכת חמצן מרבית גבוהה, נפח פעימת לב גבוה, סף אנאירובי גבוה ויעילות מכנית (יצירת מהירות קריטית) גבוהה לאורך כל התחרות.
מרימי משקולות בקטגוריית המשקל הכבד (קטגוריית המשקל הזו לגברים היא מעל 109 ק"ג, וחלק מהספורטאים אף שוקלים באזור ה-170-150 ק"ג) מתאפיינים בשיעור שומן גבוה יחסית לספורטאים אחרים, במאסת שריר גבוהה ובגובה. שיעור השומן הממוצע של מרימי משקולות במשקלים הכבדים הוא סביב 17%, וכמעט כפול מכך אצל הנשים (באופן כללי שיעור השומן אצל נשים הוא גבוה משל גברים).
הייחודיות של מרימי המשקולות הללו היא ביכולת שלהם לגייס סיבי שריר לבנים. מה זה אומר בדיוק? כל אגודה של שריר בנויה מסיבי שריר – סיבים איטיים (אדומים) הפועלים לאורך זמן ממושך, ומסייעים בפעילות אירובית, וסיבים מהירים (לבנים) המפיקים מתח התכווצות גבוה ומתעייפים מהר. בפעילות אנאירובית כמו הרמת משקולות המבוססת על כוח מתפרץ, יש חשיבות גדולה לגיוס של הסיבים הלבנים לצורך ביצוע הפעולה של הרמת המשקולות בהצלחה. למרימי משקולות אין יותר סיבים לבנים מלאוכלוסייה הרגילה, אך יכולת התיאום העצבי-שרירי ויכולת הגיוס שלהם גבוהות מאשר אצל אדם רגיל, דבר הנותן להם יתרון ענק בפיתוח כוח מתפרץ ומרבי.
רבות דובר על הרגלי התזונה והדיאטה השנויים במחלוקת בענף ההתעמלות האמנותית. הנושא אף זכה בעבר לביקורת סאטירית בתוכנית הטלוויזיה "אנחנו על המפה". ואכן, ספורטאיות בענף ההתעמלות האמנותית מתאפיינות במבנה גוף רזה, יחסית גבוה, עם שיעור שומן נמוך. התזונה של המתעמלות האמנותיות מגיעה לעיתים לפחות מ-70%-80% מהמכסה היומית של אנרגיה המומלצת לאדם מבוגר. עניין היופי והאסתטיקה גם הוא חשוב בענף.
בנוסף מתאפיינות המתעמלות האמנותיות לרוב בכתפיים יחסית רחבות, במותניים צרים וגפיים ארוכות. ניתוחים שנעשו בעבר מצאו כי להרכב הגוף של המתעמלת יש תרומה של 45% להצלחה של המתעמלת באולימפיאדה, לצד פרמטרים נוספים כמו גמישות, כוח מתפרץ, סיבולת שריר ועוד.
מתעמלות נדרשות לאיזון רגיש בין חוזק לשיווי משקל שרירי כדי לייצר אלמנטים מורכבים בתרגילים כמו קפיצות, סיבובים ואיזונים שונים. למעשה, מתעמלת מצליחה צריכה לפתח את כל מרכיבי הכושר הגופני, תוך דגש מרכזי על כושר אירובי גבוה, גמישות, טכניקה במיומנויות הענף השונות, כוח מתפרץ וקואורדינציה.
הענף נחשב לתובעני מאוד ומצריך שעות אימון רבות כבר מגיל צעיר, מה שדורש תשומת לב מרבית מצד אנשי המקצוע והספורטאיות, בעיקר בתקופת גיל ההתבגרות שבה הגוף חווה שינויים פיזיולוגיים – ועשוי לדרוש זמני התאוששות ארוכים וחלוקת עומסים שונה.
