אולי זה בגלל שטסו לטוקיו ולא הרשו לעצמם אפילו סשימי, בזמן שלינוי אשרם חיה על אדי השמפניה, בנות נבחרת האתלטיקה החליטו לפרוש מהמקצוע בהצהרה מעניינת: "רוצות לטוס ולאכול". בכל זאת, אנחנו פוגשים אותן פעם בארבע שנים על המשטח, והן בקושי פוגשות מישהו שהוא לא המאמנת שלהן וחו"ל עבורן זה מחנה אימונים בריח של זיעה בולגרית. "אני לא מזדהה עם הדברים האלה", אומרת אשרם. "אוקיי, ליהנות, לטוס, ברור שזה להתפרק וכיף, ושכל אחד יחשוב מה שהוא חושב, אבל אני לא רוצה להתפרק. כן ליהנות ולחוות את הרגע, אבל כן גם לשמור על הגוף שלי ולא להרשות לעצמי להתפרק על הכל".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מה זה מבחינתך להתפרק?
"במהלך ההתעמלות אנחנו שומרות מאוד על תזונה נכונה ולא נותנות לעצמנו לאכול דברים מסוימים. רק בריא ונכון. בלי ג'אנק פוד או דברים כמו המבורגר ופחמימות. תמיד בא אבל אני לא מתעסקת בזה כבר כי אני כל הזמן באימונים. כבר אין חשק. וכשפתאום אתה יוצא לעולם אחרי תחרות ויש פגרה גדולה, פתאום את רוצה דברים ואת מרשה לעצמך. קורה למתעמלות שאחרי שהן מפסיקות את ההתעמלות או יוצאות לחופשה, פתאום כולן מתנפחות ומשמינות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לך הייתה סיטואציה כזאת?
"כשיש חופש ואני יכולה אני גם אאפשר לעצמי. כשהייתי בצבא, בטירונות, חודש לא התאמנתי. כן עשיתי בבסיס ריצות אבל תרגילים של גמישות לא יכולתי לעשות. היה קשה לשמור שם, אחרי הטירונות חזרתי ארבעה־חמישה קילו יותר".
ואיך מגיבות המאמנות לזה?
"לא טוב", היא מחייכת בביישנות. "איילת לא צריכה לומר כלום, היא נתנה לי שבוע לרדת במשקל".
וירדת?
"יש לי ברירה?"
איך יורדים ארבעה קילו בשבוע אחד?
"ריצות, כושר וסאונות. לובשים בגדים חמים ורצים ככה בשיא הקיץ. יש מכנסיים מיוחדים שמדמים סאונה. ברור שהיו רגעים שזה קשה, לילדה רגילה המשקל שהייתי בו הוא לא גבוה, אבל בתור מתעמלת הוא כן. ההתעקשות היא לא סתם, את לא יכולה להתחיל לעשות תרגילים עד שאת יורדת במשקל, כי זה מסכן אותך בפציעות, אז ברור שאני אוריד קצת כדי לא לעשות את זה. אז כן, המשטר נוקשה אבל זה כדי שאני לא אפגע בעצמי באימונים ואפצע. זה אני מול עצמי. המאמנת יכולה להגיד לי תרדי עוד קצת כדי שתהיי במשקל לתחרות או כדי שתוכלי לעשות תרגיל מסוים, אבל זהו".
אולי זה קשור לזה שהמאמנת שלך היא לא אירה ויגדורצ'יק, והמאמנת של הבנות שאמרו את זה היא כן אירה?
“אני לא רוצה להיכנס לזה”.
הופתעת כשהמתעמלות הודיעו שהן פורשות ככה?
“לא הופתעתי, הן אמרו את זה מראש, עוד לפני התחרות. הן אמרו, ‘אולימפיאדה וביי ביי’”.
למה זה ככה? בסך הכל בגיל 20 וקצת?
“כי זה ענף קשה גופנית, מאוד קשה. קריירה ממוצעת של מתעמלת היא בגיל 18 ו־23 ואחרי זה כבר קשה להחזיק את הגוף. מגיעות בנות קטנות וברור שלילדה יהיה יותר קל ממך. האתלטיות שלך כבר לא אותו הדבר. אימון שג’ודו עושים בשבוע אנחנו עושות ביומיים. נטע ריבקין עשתה שלוש אולימפיאדות, אבל זה כי האולימפיאדה הראשונה שלה הייתה בגיל צעיר”.
קריירה ממוצעת היא עד גיל 23. את בת 22. תהיה אולימפיאדה בפריז?
“מה זאת אומרת? תמיד יש לאן לשאוף. לא משנה באיזה ענף אתה. אני עוד לא חושבת על זה. עכשיו אני בעיקר נחה ורוצה ליהנות מהרגע, העתיד עוד רחוק. והרגע שיש לי עכשיו, של הניצחון, לא יחזור אולי”.
וכשאומרים לך “לינוי, עכשיו תאכלי כל מה שאת רוצה”?
“מה שבא לי זה שניצל של אמא. היא הכינה לי במיוחד”.
את אשרם אנחנו פוגשים בביתה ביום הנחיתה בארץ, עדיין עם האיפור מהמסיבה שנערכה לכבודה ולכבוד ארטיום דלגופיאט בראשון לציון, אבל כבר עם פיג׳מה. הבית, מפוצץ בגביעים שלה בכל פינה, כולו על הרגליים. אבא מחפש אגרטלים לשים את הזרים שקיבלה, אמא פותחת את הדלת לשכנה מלמעלה שבאה לברך את האלופה, זו שניצחה את התאומות הרוסיות הרצחניות, דינה וארינה, שנראות לעיתים כמו דמויות מסרט שאתה לא רוצה לראות מאוחר מדי בלילה. לפחות זה נגמר במדליה. השניות הארוכות בין סיום ביצוע התרגיל של דינה אברינה, המתעמלת האחרונה בגמר הקרב רב בשבת האחרונה באולם האריאקה בטוקיו, לבין הצגת הציון שלה, הוגדרו כאחד האירועים המרכזיים במשחקים האולימפיים, כשאפילו ‘הניו יורק טיימס’ בחר בו כאחד משבעת האירועים הגדולים בטוקיו. זו הייתה תמונה שתיחקק. מצד אחד לינוי אשרם מזילה דמעות על המסכה שעטפה את פניה, מצד שני האחיות דינה וארינה אברינה מחכות קפואות להחלטת השופטות. המוזיקה באולם התגברה, כאילו שמישהו ביים סרט מתח. רק אחרי דקות ארוכות ומורטות עצבים, הציון הופיע על המסך, ואשרם הפכה בן רגע לאלופה האולימפית הישראלית הראשונה בתחום.
מי שלא פיספס אף דקה במשדר הניצחון שלה באולימפיאדה, יכול היה לשים לב שאשרם מחליפה כמה מילים ברוסית עם המתחרה שלה. למעשה היא שולטת בשפה הרבה יותר מזה, בעקבות חודש שהעבירה באולימפיאדת הנוער בסין עם מתעמלת אוקראינית, אחריו קלטה את השפה. הרוסית עזרה לה גם להתקרב לשתי המתחרות הזהות שניצחה בטוקיו. כבר שנים היא משחקת איתן, השליטות הבלתי מעורערות של התחום, חתול ועכבר על המקום הראשון בענף. הביצועים והניצחון ביום שבת האחרון, הכריעו את הכף לטובת אשרם והתאומות, ביניהן דינה שהתחרתה מולה בטוקיו - לא הסתירו את מורת הרוח. "לפני ואחרי תחרויות אנחנו מדברות קצת, מברכות אחת את השנייה עם חיוכים והכל, אבל כנראה שהזכייה שלי יצרה אצלה טלטלה. אני לא כועסת עליה, אותי לימדו לא להסתכל על אחרים, להתרכז בהישג, להיות ספורטיבית".
בזמן שאשרם מנסה לצנן את הרוחות, רוסיה גועשת. קריאות נגד "השופטים משוחדים", הוועד האולימפי הרוסי שהוציא הודעה רשמית נגד התוצאה וטענות שהשיפוט היה מוטה נגד רוסיה. גם אברינה המתעמלת טענה זאת. תוך זמן קצר גולשים רוסים הציפו בנאצות את פרופיל האינסטגרם של אשרם בהן היו ממש גילויי אנטישמיות ובמקביל גולשים ישראלים עשו זאת בפרופיל של אברינה ונהנו ללעוג לתאומות.
בין התרגיל של דינה אברינה לבין ההחלטה של השופטות, מה עובר לך בראש ברגע כזה?
“אלו היו הדקות הכי ארוכות בחיים שלי. הכי מלחיצות. גם שמו לנו תופים ברקע, ומצד שני, עם כמה שזה מלחיץ, אמרתי לעצמי, ‘לא משנה מה, יש לי כבר מדליה. זה יהיה או כסף או זהב’. אבל בכל זאת היה לחץ עד שייתנו כבר את התוצאה של דינה”.
מה הקטע של השיפוט בענף הזה? זה לא משהו מדיד.
“זה שיפוט לא אובייקטיבי. לא בודקים לפי זמן או מי מגיע ראשון, אלא לפי העין, לפי מראה. מה שנראה לשופטת היא מדרגת גבוה, אחת יכולה להגיד שזה נראה לה ואחת לא. מאוד קשה לשפוט בהתעמלות, אבל באולימפיאדה אני חושבת שהשיפוט היה הכי נכון ומדויק שיכל להיות”.
זה נראה כמו אירוויזיון כזה לאנשים מהצד, כשאת יושבת עם המאמנת ומחכה לדוז פואה.
“(צוחקת) יש את זה בכל תחרות. רק חיכינו לראות את הציון ותוך כדי אנחנו מחשבות אחת עם השנייה מה עשיתי בתרגיל ומה נחשב או מה לא נחשב. כשאני מסיימת תרגיל, איילת יודעת את הציון שלי לפני שהשופטים אומרים אותו. בגלל זה אפשר לדעת מראש שהציון שקיבלתי שם הוא בדיוק הציון שאני אמורה לקבל כי אני יודעת מה עשיתי ומה לא, מה נחשב ומה לא. התוצאה שאיילת אומרת לי היא תמיד התוצאה שאני מקבלת בסוף”.
ועל מה איילת הימרה, זהב או כסף?
“את זה היא לא ידעה. היא רק אמרה לי ברגע שהעיניים שלנו נפגשו, ‘יש לך מדליה’”.
ואת דינה אברינה את מכירה כמו שאת מכירה את עצמך בערך, אתן מתחרות צמוד אחת לשנייה כבר כמה שנים.
“כן, תמיד כדי לדעת איך לשפר את התרגיל שלנו אנחנו סופרות ובודקות תרגילים של אחרות. אני ללא ספק יכולה לעשות כבר את התרגילים שלה מרוב שאני זוכרת אותם בעל פה. אני מכירה את דינה ואת ארינה מלא שנים”.
והן עירערו. פגעת להן באגו?
“לא יודעת, ברור שהן באו בלזכות בזהב, כי בכל זאת הן עושות את זה כל שנה וגם באליפויות עולם הן עושות את זה. אבל אז אני באתי וזכיתי בזהב והן נפגעו. זה הכל”.
זה מאנטישמיות אולי?
“לא יודעת. אני מקבלת הרבה תגובות והודעות כאלה ואני פשוט מעבירה אותם וזהו”.
והתגובות הרוסיות?
“לא מתייחסת. זה עולם דמוקרטי… טוב אצלם אולי זה לא בדיוק, אבל אנחנו בדמוקרטיה ומותר לחשוב מה שרוצים. זה לא מעניין אותי. כל אחד מוזמן לחשוב מה שהוא רוצה. אני יודעת איזה הישג איילת ואני עשינו, וזהו”.
צפית את המתקפה מראש?
“בטח, ידענו שאם אני אעבור את הרוסיות ואנצח הרוסים יבואו ויגידו דברים עליי, אבל אנחנו לא מתייחסות”.
התאומות – יצא לך לדבר איתן שם במקום?
“לא, בכלל לא”.
את חושבת שתיצרי איתן קשר?
“מפה? לא. אם אתראה איתן אז כן”.
עשה לך משהו כשראית כמה קשה לה לקבל את ההפסד? יש תמונה שאף אחד לא מחבק אותה.
“אני ניסיתי לגשת לחבק אותה. ראו את זה. עמדתי שם וחיכיתי”.
זה כאב לראות את ההתמודדות שלה?
“לא יודעת. יש מפסידים ויש מנצחים. פה אני לא חושבת שהיא הפסידה בכלל. מקום שני בעולם, באולימפיאדה זה וואו, זה מטורף. כאילו בנות חולמות להגיע למקום שלישי והיא הגיעה לשני”.
אחרי התרגיל הראשון שלך במוקדמות היה משבר בינך לבין איילת? היא כעסה עלייך.
“אחרי התרגיל הראשון היא הייתה צריכה רגע לצאת החוצה, רגע לעצמה, אז אלה עבדה איתי ואיפסה אותי. ואז איילת חזרה. היה לי חשש אחרי שהפלתי את החישוק שאני לא עושה גמר, הייתי במקום 15 ולא הבנתי איך מ־15 אני נכנסת לעשיריה. איילת אמרה לי, עכשיו הכי חשוב לא להפיל ולעשות הכי טוב שיכול להיות. התרגילים שלי ברמת קושי גבוהה ואפשר לקבל ניקוד גבוה גם אם אני מפילה. היא אמרה לי, מה שהיה היה ועכשיו נעשה את התרגילים הבאים הכי נקי שאפשר. זה כל הזמן בראש שלי כשאני שם, שמה שהיה היה. והנה זה עבד”.
אבל ברגע כזה אפשר לבכות, כשאת מפילה חישוק?
“ברגע כזה לא, כי אני יודעת שאם אני אוציא את הבכי אני אשתחרר”.
זה לא אמור דווקא לעשות לך טוב?
“כשאנשים בוכים הם משחררים לחץ אבל אצל ספורטאים הבכי לא רק משחרר לחץ אלא גם את הגוף. צריך לשמור על הטונוס. אני דופקת על הרגליים לפני שאני נכנסת כדי להתעורר”.
ועכשיו היא בבית של ההורים, גיבורה לאומית. “אורן הוא הקשוח, אני תמיד הייתי המלטפת והפסיכולוגית”, אומרת אמא חדווה אשרם, שיושבת על הספה ליד לינוי, מלטפת אותה גם עכשיו. “מאז שהיא קטנה אני מרימה אותה”.
לינוי: “היו תקופות כשהייתי קטנה שאמרתי, ‘די, לא בא לי’. באתי אליה ובכיתי. אמרתי לה אמא אני לא רוצה יותר, ואז אחרי חודש התחרטתי ואמרתי, ‘אמא אני לא יכולה יותר, בא לי לחזור’. בגיל 13 פרשתי למעט זמן והייתי בשחייה. הרגשתי שפשוט בא לי לעשות משהו אחר, שבא לי חוג אחר. אבל כל היום בכיתי כי הרגשתי שחסר לי משהו”.
חדווה: “גם היית חוזרת בוכה הביתה כשהיו צועקים עלייך באימונים. אמרתי לך, ‘לינוי, בגן כסייעת יש לי תוף ופעמון ואני מצלצלת לילדים כדי שיקשיבו לי. למאמנות אין פעמון אז הן צועקות. זו הדרך שלהן. הן אומרות בזה, ‘לינוי את טובה, עכשיו תהיי עוד יותר טובה’. אתם מבינים? עשיתי לה הפוך על הפוך”.
לינוי: “כשהייתי קטנה פשוט הייתי בוכה כשצעקו עליי, ככה זה. אבל בסוף זה בזכותם, כי אם הם לא היו שולחים אותי לחוג ההוא לא הייתי מכירה עד היום את ההתעמלות האמנותית. זה לא היה מוכר, עד שנטע ריבקין התפרסמה. וכל מה שהם מימנו בשבילי״.
חדווה: ״אנחנו והמאמנת שלה איילת זה משולש אהבה. כשהיא הייתה כועסת עליה אנחנו היינו מלטפים, וכשאיילת הייתה כועסת אבל לא רוצה להראות את זה אנחנו היינו כועסים במקומה״.
לינוי: ״איילת היא כמו אמא שנייה. היו כל כך הרבה רגעים שהיא פשוט ראתה אותי. בלי שהייתי צריכה לדבר. ישר היא אומרת לי, ׳לינוי, מה יש? איך את מרגישה?׳. זה ברמה שאנחנו יכולות לשבת בחדר ולבכות שתינו״.
מתי זה קרה לאחרונה?
״עכשיו באולימפיאדה. בימים הראשונים כשהיינו במחנה אימונים, ביום השני לא הצלחתי להירדם. נרדמתי בעשר בלילה, קמתי בשתיים בלילה וזהו, לא יכולתי לישון יותר. היה לי או ג'ט לג או לחץ, לא יודעת. ואני צריכה שיהיו לי שמונה שעות שינה. לא הצלחתי לישון יותר, ולא ידעתי מה לעשות ועם מי לדבר. בהתחלה דיברתי עם אופק חבר שלי, ואז בארבע לפנות בוקר נכנסתי לשיחה שלי בוואטסאפ עם איילת וראיתי שהיא מחוברת. היא שלחה לי פתאום הודעה כי מסתבר שבאותו זמן שאני הסתכלתי עליה היא הסתכלה על ההודעות שלה איתי, כדי לבדוק אם אני מחוברת. היא כתבה לי, ׳גם את ערה?׳. כתבתי לה שכן ושמעתי כמה דקות אחרי זה דפיקה בדלת. מהחדר שלי היה אפשר לצאת לגג של המלון. לא מרפסת, ממש גג. פתחנו את החלון שתינו, בארבע לפנות בוקר, הייתה סוג של זריחה כזאת, היה כל כך יפה בחוץ. עמדנו שם ופשוט בכינו ביחד. התפרקנו. היא אמרה לי מה יושב עליה ואני אמרתי לה איך אני מרגישה, ומה יהיה, ואיך יהיה. והיא אמרה לי בבכי שלא משנה מה אני אעשה פה ומה תהיה התוצאה היא איתי והיא אוהבת אותי. זה היה רגע וואו. כשבאנו לקום הסתכלנו מסביב ואמרתי לה, ׳איילת, תסתכלי אנחנו על גג העולם׳. ככה זה היה. היינו בשיא החלום שלנו, והוא התגשם״.
בלילות הבאים כבר הצלחת להירדם?
״כן, הגוף יודע שהוא חייב להירדם״.
את סיפור האגדה שלה, מדינה שלמה למדה להכיר - אשרם השלישית מבין ארבעה ילדים. בת לאבא נגד בצה״ל ואמא סייעת בגן ילדים. בגיל שש וחצי ההורים רשמו אותה לחוג התעמלות אמנותית בבית הספר, אחרי התלבטות קצרה בין ג׳ודו לכדורסל, בכוונה שתפרוק קצת אנרגיה. כבר אז, אשרם התמסרה לשלושה אימונים בשבוע, החל משתיים בצהריים, מיד אחרי בית הספר. תוך חצי שנה המאמנת הודיעה לאמא שלה שהחוג קטן על הילדה הזאת, ושעדיף שיעבירו אותה למסגרת מקצועית, בהפועל ראשון־לציון. את הדרך לשם, בגיל שמונה, עשתה לבד באוטובוס ישר מבית הספר.
המחירים שהחלום הזה גבה מאשרם גבוהים. ההורים היו מעמידים קופסאות אוכל מדי יום עם חזה עוף רזה או דג וירקות, שלינוי הייתה אוכלת באוטובוס עם התיק על הגב בדרך לאימון. בערב כשהייתה חוזרת סחוטה, ישר לחיק שיעורי הבית והשלמת השיעורים שפיספסה, הייתה צריכה להסתפק בירקות ובגבינה. אוכל מנחם כמו פיצה או עוגה לא היה שם. “אני חולה על שוקולד, אבל אסור לי. רק לפני תחרות המאמנת נותנת לי שוקולד מריר. לא שורה, קובייה אחת. אני נשקלת פעמיים ביום – בבוקר, כשאני מתעוררת, ואחרי אימון”, סיפרה בעבר. “אני 49 ק”ג ואסור לי לחרוג. ארוחת בוקר זה ירקות עם ביצה או גבינה, ורק לפני תחרות אני מקבלת פרוסת לחם, ורק לחם שחור. אני לא סופרת קלוריות, אבל אין פחמימות. אחרי תחרות חשובה עורכים מסיבה קטנה ומגישים אוכל רגיל – שניצלים, פסטות, הכל, אבל לא נעים לי להעמיס על הצלחת מול הפרצופים של המאמנות. הן יכעסו. הן לא צריכות להגיד משהו. אני אראה בעיניים שלהן כמה הן מתעצבנות”.
זוסמן המאמנת אמנם מבוגרת מאשרם בכמה שנים, אבל החיים במסגרת הזו הפכו אותן לחברות הכי טובות. אחיות כמעט. באינסטגרם של לינוי אפשר למצוא עשרות תמונות שלהן יחד.
ריפרשת כל רגע כדי לראות כמה עלו העוקבים?
״כן, יש לי עכשיו 180 אלף ויש לי עוד הרבה שאני צריכה לאשר כי סגרתי את הפרופיל לפרייבט״.
אז את תעקפי את אבישג סמברג?
״לא, אבישג עם 200 ומשהו. לאבישג עלו עוקבים כי היא דיברה על זה שהיא רוצה שיהיו לה מלא עוקבים אז כבר הצטרפו עוד. בסדר, היא אוהבת את זה. למה לא. אני ריפרשתי בתחילת התחרות, באמצע התחרות ומאז זה כל הזמן עולה ואנחנו כל הזמן עם האצבע ככה באפליקציה, כאילו, מאיפה זה בא?׳״
מה הסטורי שהכי ריגש אותך?
״נדיה קומנץ’ העלתה וגם גל גדות. אבל הכי מרגשת הייתה אמא, ששמעתי אותה במקרה כשהעבירו לי ראיון. חשבתי שזה ראיון עם איזו כתבת או מגישה ואז אני שומעת את אמא באוזנייה, היא אומרת לי, ׳חיים שלי׳ ואני מתחילה לבכות. פתאום לשמוע את אמא שם, להרגיש ילדה״.
יש דברים שאת מרגישה שפיספסת? חברות טסות ליוון?
"טיול שנתי אולי? אני אעשה עכשיו טיול שנתי לבד, אני יכולה להשלים הכל לבד"
לאן בא לך?
"מלא מקומות בא לי. בא לי תאילנד. רציתי גם לעשות את הטיול של פולין שעושים עם בית הספר".
דווקא זה דבר לא קונבנציונלי להשלים.
"זה מעניין אותי. לא לבד, עם חברות שלי המתעמלות, גם הן פיספסו. נראה, יש לי את כל החיים אחרי זה".
אני שומע אותך אומרת – אני לא מרגישה שוויתרתי.
"כי אני לא ויתרתי. בית ספר עשיתי, צבא עשיתי".
איך זה מסתדר עם אופק, בן הזוג? היה קל לבנות את הקשר? או שהוא שולח הודעה ואת עונה עשר שעות אחר כך?
"זה היה ככה, אבל לא מהצד שלי, אלא מהצד שלו. כי הוא בצבא. הוא לוחם בצבא והוא היה במסלול".
איך הכרתם?
"דרך אבא שלו. אני שוחה בקאנטרי 360 בראשון. אבא שלו בחופש הגדול היה שם מאמן שחייה. אז סתם ראה אותי, הם לא הכירו אותי בתור לינוי, הוא ראה אותי ואמר לי יש לי בן לוחם בצבא אולי תכירו? בהתחלה אמרתי שאין לי זמן, אני כל הזמן מתאמנת, ואחרי כמה פעמים אמרתי אוקיי. הבאתי לו את האינסטגרם שלי והתחלנו לדבר. הוא קצין בצבא אז הוא מסיים את היום ממש מאוחר, שולח לי הודעה באמצע הלילה, אני הייתי רואה את ההודעות רק בבוקר. ואז הוא שוב היה עונה לי בלילה. זה הסתדר מעולה כי אני כל היום עסוקה בהתעמלות שלי, והוא עסוק בצבא. הוא יוצא חמשושים אז אנחנו נפגשים בסופ"שים וזהו. זה יוצא לנו טוב".
איך מתחילים אהבה בפיק כזה של קריירה?
“זה דווקא מאוד עזר לי. היו לי הרבה משברים שבאמת בזכותו הצלחתי לעבור".
מה למשל?
"הוא יודע מה להגיד, אנחנו מדברים כל הזמן בפייס־טיים. כשאת אוהבת מישהו אז רק מלראות אותו המצברוח שלך עולה. וכאילו בא לך... לחייך. הוא עשה לי טוב".
זוכרת תחרות שאת בנפילת מתח וצריכה אותו והוא יודע להגיד את הדבר הנכון?
"היו לי משברים עם איילת. פתאום איזה אימון שהיה לא טוב והיא הייתה ממש עצבנית עליי, והייתי מתחילה לבכות ופשוט מגיעה הביתה בוכה וכאילו רק חיבוק ממנו ומילה ממנו ולראות אותו זה כבר מוחק לי הכל ואני באה למחרת חדשה".
לגבי סימון ביילס. כשאת רואה את הדבר הזה, היא הפנים של הספורט העולמי, ספורטאים צריכים לפעמים להתמודד עם דברים נפשיים יותר מדברים פיזיים. מזדהה עם מה שקרה לה?
"אם יש ספורטאי שאני יכולה להגיד שבאמת כולם היו עם העיניים אליה, זו היא. היה לה כל כך הרבה לחץ על הכתפיים. היא הספורטאית היחידה שאפשר להגיד שכולם מכירים אותה. אפשר להיות מופתעת מזה שזה קרה לה כי היא אחת הספורטאיות הגדולות בעולם, אבל גם אפשר להבין אותה כי היה לה לחץ כל כך גדול.”
מזדהה עם מה שהיא עשתה?
"לא, בחיים לא הפסקתי תחרות, בחיים לא עזבתי, גם אם התחרות הייתה נוראית".
זה הפחד הגדול, שלא תוכלי יותר?
"אין דבר כזה. אני חייבת לסיים תחרות. אני לא הייתי מפסיקה תחרות כי אני חושבת שזה ויתור. אבל תלוי מאיזו סיבה. מהסיבה שלי – אם אני אפסיק תחרות זה כמו ויתור לעצמי. אצלה אני חושבת שזה לא היה ויתור, זה היה מצוקה. יכול להיות שאם אני הייתי עוברת את זה אז הייתי פועלת אותו דבר".
אמרת בכלל שבשבילך זה רק ״תנו לי להגיע לטוקיו״, לא היה חלום להיות אלופה אולימפית.
״כי גם בחלומות הכי טובים שלי לא חלמתי שאני אהיה אלופה אולימפית שתזכה בזהב. ידעתי שאני כן מסוגלת להיות ארד, כסף, אבל לא חשבתי בחיים על זהב. זה לא שלא האמנתי בעצמי, פשוט לפי התחרויות, לפי איך שהלך, בדרך כלל הרוסיות תמיד ראשונות״.
מה חשבת על המתקפה של אירה ויגדורצ׳יק עלייך, שיצאה בהקלטות שלה שהודלפו? היא אמרה שאת ״חסרת קלאסה״.
״לא התייחסתי לזה. לא אכפת לי מה אנשים אחרים אומרים עליי, אכפת לי מאנשים שאוהבים אותי, שרוצים בהצלחתי ולהם אני מקשיבה. זה למאמנות שלי, למשפחה שלי וזהו. לא לאף אחד אחר״.
יש לך קילר אינסטינקט שאין במזרח אירופה אולי?
״זה גנים של אבא. הקשיחות זה ממנו ומאמא זה היופי והעדינות״.
זה היה ממש מחסום אוטומטי בראש, המקום הראשון?
״כל המתעמלות ידעו שהמקום הראשון תמיד הולך לרוסיה. אבל לא באתי לשם במטרה לחשוב על מדליה אלא בעיקר על לעשות תרגילים טובים. פחות חשבתי באיזה מקום אני אזכה״.
הייתה תחושה שהקהל יותר מתרגש מהמדליה שלך משל ארטיום.
״כי אנחנו שונים. אם אתה אומר שאני שקטה, אז ארטיום הוא פי שניים יותר שקט. הוא לא מדבר בכלל, אף אחד לא באמת מכיר אותו. אותי הכירו עוד מלפני. מההישגים הקודמים שלי, מספונסרים, מראיונות, מפרסומות״.
עכשיו זמן הספונסרים, התאמנת על זה. ייאמר לזכותך שאת אומרת את זה בכל מקום.
“הכינו אותי מראש. בנק הפועלים, אולווייז, אדידס ורב־בריח. ועכשיו גם פרזנטורית של תלמה. שמחה שחברת תלמה בחרה גם בי לייצג אותה”.
מה התחרות הבאה?
“אליפות העולם באוקטובר.”
ואת שם?
“לא יודעת עדיין”.
זה יהיה לך קשה לא להיות שם?
“לא”.
דיברו כל הזמן עלייך ועל שגיא מוקי כשני הספורטאים שחייבים להביא מדליה, זה לא ׳אולי׳, אלא ממש ההבטחה. איך מתמודדים עם זה שכל המדינה יושבת לך על הראש חמש שנים?
״באמת השתדלתי לא לחשוב על זה שמצפים ממני ושאני חייבת לחזור עם מדליה. הייתה מסביבי סביבה סטרילית כדי שאוכל להתרכז. שנה שלמה ישנתי בווינגייט, גרתי בווינגייט, בקושי הייתי בבית. מגיעה לפה בסופ”שים וגם לא תמיד. זה מקום רק של ספורטאים, בלי אנשים מבחוץ, בתוך אוהל שבנו לנו ואת לא מתרכזת בשום דבר אחר. את בבועה״.
איך נראה היום־יום בבועה?
״יש שני אימונים ביום, כל אימון חמש־שש שעות. זה אומר לקום בשבע בבוקר, שבע וחצי עושות הידרותרפיה בבריכה של וינגייט, בתשע באולם מתחילות בלט, אחרי האימון הראשון יש מנוחה של שעה ואז מארבע עד שבע אימון שני. זה ללכת לישון מפורקת״.
מרוויחים 8,500 שקל לפני ספונסרים, למה ספורטאי אולימפי בישראל צריך לחיות מזה?
״אני כל היום באימונים אז זה לא שיש לי יותר מדי הוצאות או משהו כזה. אני מקבלת תמיכה מהאיגוד שמקבלים כסף מהמדינה לממן מכשירים וטיסות. זה כבר לא נופל על ההורים״.
חדווה: ״בהתחלה סבא וסבתא שלה גם היו עוזרים במה שאפשר״.
