הג'ודוקאית האולימפית תמנע נלסון לוי והאלופה האולימפית לינוי אשרם עומדות אחת מול השנייה. תמנע אמנם לא מתחרה במשקלים הכבדים, אבל כמו בג'ודו, היא חסונה ושרירית כמו אמזונה, והערב ארוזה במכנסי סקיני וטישירט ולא בחליפת אימון רחבה. לינוי עומדת מולה עם חולצת התעמלות ומכנסיים קצרים ונראית פתאום קטנה. תמנע תופסת את לינוי בחיבוק מוזר ונשענת לכיוונה. לינוי מתגלגלת מצחוק ולפני שהיא מבינה מה קורה, תמנע דוחפת את כף רגל ימין מאחורי השוק של לינוי והיא מתחילה להשתטח אחורה על הגב. אם תמנע מחבקת אותך, זה לרוב סימן רע עבורך וזה ייגמר בניקוד. עכשיו היא מדגימה איפון על לינוי אצלי בסלון, וזה קצת לא הוגן כי לינוי לא חמושה באלות להגנתה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- ארטיום דולגופיאט: "מצד אחד לא רציתי שמישהו ייפול, מצד שני זו ההיסטוריה שלי"
- לינוי אשרם על המתחרה הרוסייה: "גם מקום שני זה וואו"
- אבישג סמברג: "בלילה לפני הקרבות לא נרדמתי ובכיתי מרוב לחץ"
כבר שנתיים שהן מתאמנות יחד בווינגייט, אחת באוהל ההתעמלות המיוחד והשנייה באולמות הג'ודו, אבל הן היו כל כך שקועות בהכנה לאולימפיאדה שכמעט שלא נפגשו ובקושי דיברו. בעצם, לינוי הייתה משוכנעת עד לפני שבועיים שלתמנע קוראים גילי. הימור לא רע בהתחשב בכך שככה קוראים לשליש מספורטאיות סגל הג'ודו.
אורי ששון עומד לידן. עומד בערך, כי הוא מתכופף כדי לא להתנגש במנורת התקרה. הוא מתנשא לגובה של כמעט שני מטרים, אבל יש לו בייבי-פייס שלא קולטים בצילומי הקרבות. ענק עם חיוך ועיניים טובות. בינו לבין לינוי וארטיום דולגופיאט יש 40 סנטימטרים. הוא מסתובב באזור אקלימי שונה מהם, ושוקל יותר מלינוי+ארטיום+תיק האימון של לינוי עם כל המכשירים.
צפו בארוחה האולימפית
את אבישג סמברג אף אחד מהם לא הכיר לפני האולימפיאדה. בינינו, רוב הישראלים לא ידעו שיש פה בכלל טאקוונדו ברמות גבוהות. ובעצם, אפילו באולימפיאדה הם לא ממש נפגשו. בגלל הקורונה כולם נכנסו לכפר האולימפי רגע לפני התחרות והתחפפו ישר אחריה. וחוץ מהרבה מאוד צילומים ממלכתיים משותפים, החבורה הצעירה והמופלאה הזאת, שגזרה על עצמה מגיל צעיר חיים מפרכים של אימונים, רחוקה מלהיות "חבר'ה". אז כינסנו אותם יחד, לשחרר עניבות, סביב שולחן עם הרבה אוכל טוב, טעים ומושחת במידה, כך שלא יחבל להם בתוכניות להגיע לפריז עוד שלוש שנים.
תגידו, אתם מכירים מהאימונים? מהחיים בווינגייט?
לינוי: "האמת בקושי. לפעמים כשאני עוברת ליד אולם האימונים שלהם אני מציצה פנימה וזה תמיד מצחיק אותי לראות שני גברים גדולים על הרצפה, אחד שוכב על השני ומחבק אותו במין חיבוק הזוי ולחשוב שזה האימון שלהם. אני תמיד תוהה מה בדיוק הם עושים".
תמנע (צוחקת): "הרחת את הריח באולם של הבנים? זה לא שאצלנו יש לו ריח טוב, אבל שם יש ריח של מוות!"
אורי: "פעם ישנתי בבית הנבחרות בווינגייט. הן היו מבקשות מאיתנו שאם אנחנו נוסעים לנתניה שנביא להן גלידה ונעביר להן מהמרפסת כי אסור להן. אבל זאת לא הייתה לינוי".
ובינתיים חזרתם מטוקיו. כולם עשו כבר קעקוע אולימפי, כמו שהרבה ספורטאים עושים?
תמנע: "יש דברים שמותר לנו לעשות רק כשההורים מתחת לאדמה, רישיון לאופנוע וקעקוע. אני לא עשיתי. לא מתה על זה".
לינוי: "אז את לא עושה קעקוע של האולימפיאדה?"
תמנע: "לא. פיטר פלצ'יק ורז הרשקו עשו, לאורן סמדג'ה יש קטן על הזרוע. אבל זה לא בשבילי. את עושה?"
לינוי: "אני לא רציתי, אבל איילת (זוסמן, המאמנת האישית של לינוי ־ ר"ר) רוצה שנלך לעשות יחד, פה על האצבע בקטן".
תמנע: "ארטיום, אתה עושה?"
ארטיום: "אני לא אוהב".
אורי: "בגיל 23 עשיתי קעקוע ואני מבין היום שזה לא הקטע שלי. יש לי קעקוע על הלב מבחינתי. לא צריך את הטבעות".
לינוי: "בדיוק הנבחרת הקבוצתית העלתה באינסטגרם תמונה שהן עשו קעקוע של טבעות אולימפיות יחד".
או, נקודה טובה האינסטגרם. ארטיום גם לך יש אינסטגרם?
ארטיום: "כן. היו לי 7,000 עוקבים לפני ועכשיו יש לי 38,000".
הרבה. לינוי מה אצלך?
לינוי: "היו לי 64,000 לפני האולימפיאדה. עכשיו יש לי כמעט מאתיים אלף. אני מאשרת כל יום אלפי בקשות".
אבישג: "העיקר שאותי עוקצים כשאמרתי שאני רוצה עוקבים. כולם רוצים עוקבים באינסטגרם. אני היחידה שאמרה את זה בקול".
תמנע: "וזה מעליב אותך?"
אבישג: "זה מפריע לי כשאני קוראת את הדברים האלה. שממשיכים להתעסק בזה".
אורי, כמה עוקבים יש לך?
אורי: "40 אלף".
זה די הרבה לג'ודו.
אורי: "כן, אני חושב שזה קשור גם לזה שהשתתפתי ב'זמר במסכה'. קהל העוקבים שלי היום הוא די מגוון".
מה גרם לקפיצה הגדולה אצלך, המדליה או "הזמר במסכה"? פליז תגיד המדליה.
אורי: "ללא ספק המדליה. לא הייתי פעיל בכלל באינסטגרם אז ועלו לי העוקבים ב-20 אלף בתוך ימים וגם עכשיו בטוקיו עלו בהרבה".
לינוי: "גם אני לא ממש פעילה. בקושי מעלה תמונות. אני מעלה פוסטים בעיקר בשביל הספונסרים. תראי עכשיו 'עדכוני סלבס' תייגו אותי על משהו. על זה לבד אני אקבל עוד 10,000 עוקבים. הנה עליתי ל־192 אלף".
על השולחן מונחת כבר ארוחה טורקית חגיגית: לחמי מחמצת שטוחים, תפוחים ואווריריים, שמפיצים בבית ריח של אפייה. קבבים עם שומן כבש ומלא בצל שנצרבו בגריל פחמים. בצל סגול, עגבניות מגי ופלפל חריף שרופים וחרוכים, נקצצים על המקום והופכים לסלט טורקי עם נגיעה של שמן זית. ראשים גדולים של שום אפוי, רכים ומתוקים. וכל אחד מרכיב לעצמו בצלחת פיתה, ירקות צלויים וקבבים, ומתבל בהרבה טחינה, רוטב עגבניות שרי טריות ופטרוזיליה טרייה. הבטחנו אוכל שאוכלים עם הידיים. כולם רעבים.
עם כל הכבוד למספר העוקבים באינסטגרם, נראה לי שעבור כולכם, או ממש רובכם, יש מספר אחד שהיה אפילו חשוב יותר בשנים האחרונות, והוא המספר שמראה המשקל.
אבישג: "התזונה היא באמת החלק הכי קשה לי בספורט הזה".
תמנע: "בענפים שלנו, אם אבישג עולה על המשקל והיא שוקלת 49.100, היא חורגת מהקטגוריה שלה והיא הולכת הביתה. נגמרת התחרות. אצל לינוי זה אסתטי".
לינוי: "זה לא אסתטי. אם אני מעלה במשקל זה קודם כל מסכן אותי מאוד לפציעות. קפיצות, סיבובים, זה נהיה מסוכן. וגם הזריקות משתנות כשהמשקל משתנה".
תמיד אומרים שהתעמלות אמנותית מעודדת הפרעות אכילה. את מרגישה את זה סביבך?
לינוי: "לא. זה משהו שיצא לגמרי מפרופורציות בגלל התעסקות מוגזמת בזה ובגלל הפרודיה הזאת של זינה המאמנת (דמות של 'מה קשור' ‑ ר"ר). מה שכן, אני מתאמנת עם בגדים צמודים ולא עם חליפת ג'ודו. והמאמנת רואה עליי גם אם עליתי בחצי קילו. המשקל זה משהו שמתעסקים בו. אני נשקלת פעמיים ביום. המאמנת שלי יכולה לשאול אותי באמצע האימון כמה שקלתי בבוקר ואז לבקש ממני להישקל ולבדוק".
אורי, אתה במשקלים הפתוחים. זה אומר שאתה יכול לאכול כמה שאתה רוצה?
אורי: "אין לי דיאטה חריפה כמו לאחרים. אני שומר על משקל אבל יכול גם ליהנות".
תמנע: "ההחלטה הכי טובה שעשיתי עם המאמן שלי הייתה לעלות קטגוריה ל־57 קילו. לפני זה הייתי בשיניים על 52. אבל כשאני צריכה לרדת לתחרויות אני לא רואה ממטר. אין לי שום הסחות דעת. אני מקצועית בדבר הזה. אבל אני רואה בדור הצעיר שזאת בעיה. הם לא מתכננים נכון והם יכולים לפגוע בעצמם".
איך הם עושים את ההורדה המהירה הזאת?
"סאונה, וריצות עם חליפות סאונה. מורידים נוזלים".
לינוי: "אוי אני זוכרת פעם אחת שהייתי לפני תחרות והרגשתי שאני כבדה מדי. שאני שוקלת יותר ממה שצריך. וניסיתי לחשוב מה לעשות ואז נזכרתי שהבנות בג'ודו יודעות איך להוריד את המשקל מהר".
תמנע: "אני זוכרת. אמרנו לך שתעשי קודם אימון ריצה בחדר כושר עם חליפת סאונה. שאלנו אם יש לך דבר כזה. אמרת לנו שכן. ואז באת אלינו עם מין מכנסונים קצרצרים כאלה וגופיונת קטנה, בקושי לבושה. עאלק חליפת סאונה. נקרענו מצחוק. חליפת סאונה עושה לך סאונה בלי שתיכנס לחדר מיוחד. היא ציוד מקצועי יקר. יכולה להגיע ל־300 דולר. היא ארוכה וסינתטית כזאת ואמורה לעודד הזעה קיצונית. זה לא מכנסונים".
לינוי: "שלחתם אותי ללבוש משהו אחר. מצאתי איזו אימונית שקיבלתי עם שרוול ארוך והלכתי לעשות אימון ריצה בחדר כושר. רצתי והזעתי את הנשמה".
תמנע: "ובינתיים הכנו לך את האמבטיה. שמנו ניילונים על פתחי הביוב וסגרנו את החדר והפעלנו את המים הרותחים".
לינוי: "הגעתי אליכן מזיעה כולי ואתן עומדות בחוץ ופותחות לי את הדלת ויוצא מהחדר ענן ענק של אדים. ועם הבגדים הארוכים והזיעה והגוף מהריצה נכנסתי פנימה".
תמנע: "ניפנפנו עלייך עם מגבות".
למה?
תמנע: "להעיף עליה עוד חום כדי שתזיע עוד".
אני לא מאמינה לטכניקה ההזויה הזאת. ירדת במשקל מזה?
לינוי: "קילו וחצי".
תמנע: "רגע־רגע, חשוב להבהיר פה משהו".
לפני שזה הופך להיות טכניקה של כלות בערב החתונה את מתכוונת?
"לגמרי. זאת טכניקה שהיא כלום. היא זיוף. שקר מוחלט. היא רק נועדה להוריד לך את המספר על המשקל במהירות מסיבות שונות. אצלנו זה חשוב. אבל זה לא משנה את הגזרה, את המידה. שום דבר. אתה רק מאבד נוזלים. לא שורף קלוריות ושום דבר. אנשים חייבים להבין את זה".
זאת בעצם סוג של התייבשות.
"זה בדיוק מה שזה. לא סוג של. אתה מייבש את עצמך".
ואין לזה השלכות? אפילו כאב ראש?
"אצלנו נשקלים לתחרות ואז שותים ומחזירים את זה".
אורי: "יש תמיד את הימים האלה לפני תחרות שכולם שומרים ומנסים להוריד ורק אני יכול לאכול מה שאני רוצה, והם מסתובבים ככה מורעבים ומיובשים ואני תוקע המבורגר. מתעצבנים עליי. זה חלק מהכיף".
אז אין אצלם להבריז מאימון, אין לנסוע לחופשה, אין להגיד שאתה חולה כדי שיניחו לך, אין לחרוג מהתפריט. החומרים שמהם עשויים מדליסטים אולימפיים הם יקרים ונדירים. בלתי נגישים לאדם הסביר שהוא אנחנו. אבל בכל פעם שחופרים קצת לעומק, מגלים שמאחורי יכולת אדירה יש גם רשת תמיכה אנושית שמתחזקת את כל המערך הזה. אנחנו פוגשים את הספורטאים ברגע השיא שלהם, ונדמה לנו שמדובר בקומדיה רומנטית עם סוף טוב. אבל לאורך הדרך איש לא ידע באמת שככה הם יסיימו. קיוו והאמינו, אבל לא ידעו. הלחץ, המתח, החרדות, התסכולים, וכל כאב שחווה הילד שלך, הם כולם שלך כהורה לספורטאי.
"ביום שחזרתי הביתה מטוקיו, בערב, ההורים שלי טסו לחופשה ביוון", מספרת לינוי, "קשה להבין מה הם עברו. הם ממש נשברו. הם היו חייבים את זה".
כמה ראית אותם בשנים האחרונות?
"בשנה וחצי האחרונות ההורים שלי לא ראו אותי בכלל. גרתי בווינגייט והייתי חוזרת פעמיים בחודש. יחד עם הסגרים פשוט לא הגעתי הביתה. תחשבו מה זה בשביל הורים".
היו רגעים בדרך שההורים שלכם פתאום אמרו, אולי הגזמנו? אולי זה לא שווה את זה?
"בעיקר סביב בית ספר. אבא שלי לקח את זה קשה שאני לא לומדת. לקח לו זמן להבין שאני עסוקה עכשיו במשהו אחר. יש לי חצי בגרות. הצלחתי ללמוד איכשהו עד י"א. בי"ב כבר לא הגעתי לבית הספר".
אורי, אתה כבר עם ניסיון של שני קמפיינים אולימפיים. איך זה היה במשפחת ששון?
"זה משהו שסוחף את כל המשפחה. בארוחת שישי מתעסקים רק בזה, כל הזמן ההתעניינות היא בקריירה שלי. ההורים כל הזמן מעורבים. לפני הקרב על המדליה בריו אבא שלי הלך לקבר של אבא שלו והתפלל. כשזכיתי צילמו את המשפחה בלייב, התפרקתי בבכי והם התפרקו. בסוף זה הכל בזכותם. הם היו שם ברגעים הכי קשים, כשרציתי לפרוש, כשנפצעתי. אבא שלי הגיע איתי לניתוחים. גם אח שלי אלון הוא זה שהתחיל את הסיפור, הוא היה אלוף אירופה עד גיל 20, וגרנו יחד בווינגייט. זה משהו משפחתי אצלנו. זכינו פעם יחד באליפות ישראל בשתי קטגוריות שונות. אתם לא מבינים מה זה בבית לכבס את כל החליפות ג'ודו האלה".
תמנע, אצלכם יש שישה ילדים, זה בכלל פרויקט לגדל ספורטאית אולימפית בבית עם המון אחים ואחיות.
"לא היה קל אצלנו גם מבחינה כלכלית כי יש שישה ילדים. כשהתחילו הטיסות זה סיפור מאוד יקר. לא קולטים שמשלמים גם על הילד, גם על התחרות, גם על המאמן. הכל על ההורים. וזה גם חליפות וציוד ואימונים ועוד מלא דברים".
איך האחים שלך הגיבו? שנים שהבית מתועל סביבך, הם היו צריכים להקריב הרבה.
"אמא שלי ידעה ממש טוב לאזן. להגיד באופן חד-משמעי שעכשיו זה לא 'זמן תמנע'. אבל אנחנו משפחה מאוד מגובשת".
אבישג: "מאז שאני ילדה קטנה ההורים שלי מסיעים אותי כל הזמן לכל מקום. אבל זה לא רק ההסעות. זאת התמיכה הנפשית ברגעים הקשים. בשנים האחרונות לפני האולימפיאדה גרתי והתאמנתי ברמלה. היו מקרים שהיה לי אימון גרוע והתפרקתי מזה. הייתי מתקשרת אליהם שיבואו אליי והם היו עוצרים הכל ומגיעים".
ומה הם היו אומרים לך בנקודה הזאת?
"מזכירים לי שאני רוצה את זה. לוקחים יום חופש לנקות לי את הראש, לעשות איתי משהו כיף כדי שאירגע. היו הרבה מקומות שבהם אמרתי, 'די, אין לי יותר כוח. נשבר לי מזה'. אבל הם תמיד מצאו דרך להגיד לי קחי כמה שעות ותחשבי על זה. את רוצה את זה באמת. יש רגעים של משבר, וצריך מישהו שירגיע אותך. הם אף פעם לא אמרו לי, את חייבת ללכת. תמיד אמרו לי אנחנו מאמינים בך וגאים בך כבר עכשיו על הכל. את לא צריכה להוכיח עוד כלום. עזרו לי למצוא את הכוחות בעצמי".
אורי, היה לך רגע שרצית להרים ידיים?
"ב־2013 נפצעתי באליפות העולם בריו והמפרק של היד יצא לי מהמקום. הבנתי שאני הולך להיות שנה בחוץ. ושאלתי את עצמי למה אני צריך את זה, לגור בחדר עם שני שותפים עם איזה תקציב חודשי זעום ואף אחד לא מבטיח לך שאחרי כל הסבל הזה תגיע לאולימפיאדה ובטח שלא תהיה מדליסט אולימפי. ושאלתי את עצמי שאלות מאוד מהותיות. ולא תמיד מצאתי תשובות. אבל בסופו של דבר התקופה הזאת בנתה אותי. היא איפשרה לי לבחור את זה שוב. וללכת על זה עם כל הלב. כולי בפנים. זה הוליד הרבה דברים טובים כולל מדליה אולימפית".
ארטיום, גם לך היו לך משברים בדרך?
"אוי כמה היו... מלא. כשגרנו עוד באוקראינה היה לי ממש קשה. לא אהבתי את המאמן שלי. חשבתי שהמאמן שלי מתעלל בי באימונים".
תמנע: "סביר להניח שצדקת".
לינוי: "איך מענישים אצלכם?"
ארטיום: "חבלים שמטפסים עליהם. למשל, לא הייתי מצליח משהו, הוא היה שולח אותי לשני חבלים. לפעמים מלא פעמים באימון".
לינוי: "אצלנו זה כפולים (קפיצות דאבל בחבל, כשהחבל מסתובב פעמיים בכל קפיצה - ר"ר) וכושר. או שאומרים לי, 'אם את לא מצליחה עכשיו את צריכה לעשות את התרגיל חמש פעמים נקי ברצף'. אתם יודעים מה זה חמש פעמים נקי ברצף? זה יום שלם".
ארטיום: "באוקראינה המאמן היה מבטיח לי סוכרייה בסוף אימון. אחרי זה הוא עבר איתי להבטחות של מיץ מתוק. אבל זה היה בשיטה של קרדיט. הוא היה מבטיח לי חמישה ליטרים מיץ, ולאורך השבוע אם עשיתי משהו לא טוב, הוא היה מוריד לי מהקרדיט של המיץ. ובסוף השבוע הייתי מקבל את מה שנשאר. אבל ככל שגדלתי הוא היה אומר לי, 'אם לא תצליח, אני מוריד לך שלושה ליטרים מיץ'. אחרי שבוע הגעתי למינוס 300 ליטר מיץ. חזרתי הביתה עם חובות מיץ ענקיים וחברים שלי אמרו לי שלא רואים אותי בכלל. ואני חשבתי על המינוס 300 ליטר מיץ שלי. אז באתי לאמא ואמרתי לה, 'אני במינוס 300 ליטר מיץ, אני לא רוצה להמשיך להתאמן'. אמא אמרה לי, 'בסדר גמור, אז לך לאבא תגיד לו שאתה לא רוצה'".
תמנע: "הלכת לאבא?"
ארטיום: "הלכתי לאימון".
ללינוי יש חבר כבר שנתיים. לארטיום יש בת זוג שהכיר בזמן שהיה ברוסיה במחנה אימונים. הם ניהלו מערכת יחסים בשלט רחוק במשך שלוש שנים והם רוצים להתחתן עכשיו. גם לאבישג יש חבר. תמנע ואורי עדיין רווקים.
תמנע: "רגע ארטיום, חברה שלך ישראלית?"
ארטיום: "לא".
תמנע, לא קראת על זה בכל העיתונים?
"אה כן, כן. גם אותי גמרו עם זה שאני רפורמית. אומרים לי שאני לא יכולה להתחתן. אני אומרת מה קשור, למה אם אני רפורמית אני לא יכולה להתחתן".
המדינה מאוד מודאגת מיכולות החיתון של כולכם מתברר. אבל תגידו רגע, בווינגייט כולכם מתאמנים יחד ואתם יפים וצעירים ובכושר טוב ואוהבים דברים דומים. אין זוגות בתוך הכפר?
לינוי: "יש אינטראקציה...".
תמנע (צוחקת): "ברור".
לינוי: "יש מלא שמגיעים לווינגייט, לא רק ג'ודו והתעמלות. יש גם שחייה ויש סטודנטים וחיילים שמגיעים".
לא חששתם שמערכות היחסים ייהפכו להסחת דעת שיכולה לפגוע לכם במפעל החיים שלכם?
לינוי: "צריך למצוא את הבן אדם הנכון. זה לא השפיע עליי לרעה בכלל".
אבישג: "יש לי חבר מהמם. אבל איך הוא הגיב לזכייה... הכי אדיש שיש".
לינוי: "אני התקשרתי אליו בווידיאו והוא התחיל לבכות".
אבל מה קורה אם אתם רבים נגיד?
"אנחנו לא רבים".
ארטיום: "האמת שאנחנו היינו רבים מלא בהתחלה כשהיינו גרים רחוק ובקושי מתראים. שלוש שנים מתראים רק פעם בחודשיים. לפעמים כן הייתי מגיע עצבני בגלל זה לאימון, אבל כשהתחלתי להתאמן הראש שלי היה מתפקס".
מאז שהם חזרו, הספורטאים האולימפיים שלנו זוהרים יותר מכוכבים. הם רצים מאירוע לאירוע, זוכים ליחס מלכים. לכולנו נדמה שלהיות באולימפיאדה זה קצת כמו להיות באוסקר. גם אם לא זכית, ברור שאתה יצור עליון שראוי לקוויאר. אבל אז הם שוקעים בשיחה על טוקיו, ומתברר שהתנאים רחוקים ממה שדמיינו.
לינוי: "בטוקיו לא היו תנאים לאימון לפני התחרות, באמת. יש אולם שצמוד לתחרות והיה בו קפוא עם רוח מטורפת. הכל עף. אי-אפשר להתאמן עם סרט. אף אחת לא הסתדרה".
אורי: "אחד הדברים שקשים כשאתה מעל 190 ס"מ ושוקל 124 קילו, זה עניין המיטה. כל הזמן, ולאן שאתה לא נוסע, יש עניין של מיטה. מיטת הקרטון בכפר האולימפי הייתה סבירה, היא הגבילה אדם כמוני במגוון התזוזות שיכולתי לעשות בה. אבל החוויה הייתה כל כך מיוחדת. אז המיטה קצת פחות נוחה, אבל אתה מסתובב בכפר האולימפי והולך לארוחת ערב ואתה רואה מרים משקולות גיאורגי, 60 קילו ומטר וחצי גובה ואז רואה כדורסלן מעל שני מטרים ומתאבקת ולידה מתעמלת. זה כמו ג'ונגל של ספורטאים. ואז אתה מרגיש לראשונה שאתה לא כזה חריג. כי בבית אני לא נורמטיבי במידות".
ארטיום: "אצלנו היה בלגן חבל על הזמן באוטובוסים. היה אימון בתשע והגענו בשבע ועשרים כבר, אז פשוט נכנסנו לאולם והתחלנו להתאמן כי לא היה שם אף אחד. באו אלינו וגירשו אותנו משם. אסור לנו להתחיל עד שלא מגיעה השעה שלנו גם אם אין שם אף אחד".
בקיצור התנהגתם כמו ישראלים. אני דווקא אוהבת את זה.
תמנע: "השיא היה בזכייה שלנו. אחרי הקרב האחרון שלי כשהבנו שיש לנו מדליה כולם עלו על המשטח ורצו אליי, ופיטר הרים אותי על הכתפיים. היינו בהיי מטורף. לקח לנו זמן לקלוט שהאיגוד העולמי צועק עלינו שעומדים לפסול אותנו על השכונה שעשינו שם. אבל לא היה אכפת לנו ממש בנקודה הזאת".
הערב שלנו כבר מזמן הפך ללילה. על השולחן מונחים הקינוחים. מוס שוקולד עם קפה שחור והרבה הל. מתוק ומר ומושחת. וסלט פירות טורקי, מפוצץ בפירות טריים ומבושלים, עם המון תבלינים שלמים (קינמון, כוסברה, כוכב אניס, פלפל אנגלי), מיץ לימון ונענע טרייה. לינוי בוחרת בסלט הפירות. היתר מרשים לעצמם גם וגם. הממלכתיות עשתה צ'ק־אאוט. אפשר לעלות נושא רגיש. כסף.
רק ברגע שמדובר בספורטאי שהגיע לפודיום בתחרויות בינלאומיות גדולות רשמיות, האיגודים השונים מתחילים לממן את רוב ההוצאות המקצועיות שלו וגם לתת לו מלגה חודשית. מדליה אולימפית מזכה במענק חד־פעמי מהמדינה של מאות־אלפי שקלים. על זהב מדובר בחצי מיליון שהמדינה נותנת ואז מיד לוקחת חזרה במיסוי. האירוניה תלתה לעצמה מדליית זהב על הצוואר.
במדינות אחרות מקבלים יותר כסף?
תמנע: "הרבה יותר".
לינוי: "בטח הרוסיות לא יקבלו כלום עכשיו".
תמנע: "עכשיו כולם מחבקים אותנו. אבל תראי שבכל פעם שמכריזים שלישראל יש מדליית זהב בהתעמלות אמנותית, עולה לינוי ואז אומרת, 'תודה רבה לרב־בריח, לאולווייז, לבנק הפועלים'. לכל הספונסרים שלה. איפה המדינה בכל התהליך הזה? עכשיו המדינה עפה עלינו, אבל עוד חודשיים מי יזכור אותנו".
אורי: "אחרי המדליה בריו הרגשתי פתאום מוקף ומחובק על ידי המדינה. אבל בסוף, על פני תקופה של כל כך הרבה שנים, מי שבאמת תמכו בי והחזיקו לי את היד היו בנק יהב. בלעדיהם לא הייתי יכול לצלוח את התקופה הזאת מבחינה כלכלית".
כמה כסף אתם מקבלים מהמדינה בחודש?
תמנע: "שמונה וחצי ברוטו".
לינוי: "גם מתוך חמש מאות אלף שקל שקיבלתי עכשיו מענק לוקחים לי מלא מס. אני אקבל אולי 300 אלף".
תמנע: "אמרו שאולי לספורטאי אולימפי לא יורידו מס. חרטה. יורידו. אפילו ממה שהספונסרים נותנים יורד מס".
אורי: "יש משהו בתרבות הישראלית בכל מה שקשור לספורט אולימפי שצריך להשתדרג".
זאת ממש הזיה. לא רק שלא נותנים, אלא לוקחים. ובסוף המדליה היא של ישראל. איך יש לכם כוח להמשיך? תגיעו גם לפריז?
ארטיום: "אני רוצה".
תמנע: "אני מכוונת לשם".
לינוי: "אני עוד לא יודעת".
מה אתם רוצים לעשות כשתהיו גדולים?
אורי: "אני לומד פסיכולוגיה בבינתחומי ומרצה בעצמי, אבל בסוף אני בעיקר רוצה להשפיע על אנשים. לטובה מן הסתם".
לינוי: "לנוח".
ארטיום: "אני חושב שאני רוצה להיות מאמן. אני אוהב את זה. אני רוצה להרים את הענף בארץ. זה באמת ספורט יפה וקלאסי ולא מכירים אותו מספיק בארץ".
תמנע: "אני אוהבת לעבוד עם ילדים. אני אשמח ללוות ספורטאים, לשבת על הקווים, לחוות את האדרנלין ממקום שונה. זה משהו שאני שוקלת".
לינוי: "אני גם חושבת שאלך לאימון. אני אוהבת את זה וחושבת שאני טובה בזה. זה שונה להגיע לחו"ל בתור מאמנת או מתאמנת. בתור מאמנת אני אוכל גם ליהנות מהמקום".
תסכימו להשתתף בתוכנית ריאליטי? "האח הגדול"? "הישרדות"?
לינוי: "פנו אליי מהכל. אין סיכוי שאני אלך".
תודה גדולה לאורן אהרוני הכתב האולימפי הנפלא של "ידיעות אחרונות" שסייע בהכנת הכתבה.
פורסם לראשונה: 07:35, 27.08.21
