דירוג ספורטאים הוא כיף, כי הוא מאפשר להתווכח ברעש גדול על נושאים שלא ברומו של עולם. דירוג ספורטאים הוא גם עוול. הוא סובייקטיבי, אין לו שום מדד אמיתי, והוא מפחית מערכה של העבודה הקשה שמשקיע גם הספורטאי במקום ה-50. בתוך העולם הזה, דירוג ספורטאיות זה כבר עוול קיצוני.
כנגד ארבע שירים: פרויקט מיוחד לפסח
המכשולים והקשיים מולם עומדת ספורטאית, כל ספורטאית, הם עולם אחר לגמרי מזה של הגברים. כל מי שמחליטה להקדיש את השנים הצעירות שלה לספורט, בוודאי כזה שקשה מאוד להתפרנס ממנו, כבר צריכה להיכנס לרשימות ולספרים.
הבשורה הטובה היא שהמצב משתפר כל הזמן, ולנערה שקופצת לעולם של ספורט היום קל הרבה יותר מכפי שהיה לנערה דומה לה רק לפני 20 שנה. ועכשיו גם יש הרבה יותר אפשרויות לייצר דירוג סובייקטיבי לגמרי של עשר הספורטאיות הישראליות הגדולות בכל הזמנים:
10. ענת דרייגור (כדורסל)
השאלה ׳מי היה הכדורסלן הישראלי הראשון ששיחק בקבוצה אירופית׳ היא אחת המרתקות שאפשר לשאול בחידון טריוויית ספורט ישראלית, כי בגיל מסויים ובלי להשתמש בגוגל, אין כמעט סיכוי לקבל את התשובה נכונה: ענת דרייגור. כדורסלנית.
ב-1980 חתמה דרייגור בקלרמון פראן הצרפתית וזכתה איתה באליפות. זה היה רק שיאה של קריירה מפוארת, אמיצה ושוברת תקרות זכוכית בימים בהם עצם העיסוק בענף היה התאבדות חברתית בישראל. בנות? כדורסל? מה, הן בנים? לא, הן בנות. וכפי שענת דרייגור הראתה הרבה לפני האינטרנט, הן יודעות לשחק.
9. קרן לייבוביץ' (שחייה)
מדינה שבה העם כולו הולך לצבא ועברה כל כך הרבה מלחמות, הייתה חייבת כנראה להפוך לאימפריה פאראלימפית, וקרן לייבוביץ' היא אייקון אמיתי. אלה לא רק 7 המדליות האולימפיות, 4 מהן זהב, אלא ההשראה נטולת טיפת ציניות של צעירה בריאה שפציעה בצבא הותירה אותה משותקת ברגליים, והיא החליטה שזה לא יעצור אותה מלחיות חיים מלאים ומלאי משמעות.
זה לא רק מה שלייבוביץ׳ עשתה בתוך הבריכה, אלא גם מה שעשתה מחוצה לה במשך הרבה שנים אחרי אולימפיאדות סידני ואתונה. ספורטאית על, בלי מוגבלות.
8. לונה צ'מטאי סלפטר (אתלטיקה)
מכל הדברים שלונה צ׳מטאי סלפטר חשבה שיקרו לה כשגדלה במערב קניה, אין שום סיכוי שהאופציה ׳אמצא לי בית בישראל ואביא למדינה תארים ומדליות׳ אפילו עלתה בדעתה. והנה היא כאן, אלופת אירופה בריצת 10,000 מטר, מדליסטית ארד באליפות העולם במרתון, שנייה במרתון ניו יורק, מחזיקה בכל שיא ישראלי אפשרי למרחקים ארוכים. ואפילו, בלי שתתכוון, גורם בפתיחת שיחה על הקשיים הביולוגיים איתם מתמודדות נשים בספורט. היא גם הוכחה לכך שלפתוח זרועות לאנשים שאוהבים את ישראל ורוצים גם לחיות בה וגם לתרום לה, עושה לכולם רק טוב.
7. חנה קנייזבה-מיננקו (אתלטיקה)
כמעט כל מה שנאמר מעל לונה צ׳מטאי סלפטר, מתאים גם לקופצת המשולשת האדירה הזו. במקרה הזה, היא באה לארץ בעקבות האהבה, ואת רשימת ההישגים שלה בעשור בו היא מייצגת את ישראל צריך לקרוא בנשימה אחת:
סגנית אלופת העולם (בייג'ינג 2015), סגנית אלופת אירופה (אמסטרדם 2016), שלישית באליפות אירופה באולם (פראג 2015), רביעית באולימפיאדת לונדון (2012), חמישית באולימפיאדת ריו ( 2016), רביעית באליפות העולם (לונדון 2017), שישית באולימפיאדת טוקיו (2020) וזוכת מדליית ארד באליפות אירופה במינכן בשנה שעברה. אפשר להוציא אוויר.
6. ירדן ג׳רבי (ג׳ודו)
כשזכתה במדליית ארד באולימפיאדת ריו 2016, הפכה ירדן ג‘רבי לספורטאית הישראלית השניה שעומדת על דוכן מדליות אולימפי. היא הייתה גם תוצאה של מה שעשתה יעל ארד כמעט חצי יובל קודם בברצלונה, וגם שדרוג שלה.
לא רק ספורטאית עלית, אלופת עולם ומדליסטית קבועה באליפויות אירופה, אלא גם מישהי שהבינה את העולם אליו גדלה, מהתנהלות תקשורתית ועד אכפתיות ממה שקורה סביבה. ג׳רבי הייתה לגמרי ספורטאית של המאה ה-21, כולל ההחלטה לצאת מהארון. לא כי זה עניינו של מישהו, אלא כי היא יודעת שיש מאחור עוד בנות כמוה.
5. לי קורזיץ (שייט)
הייסורים הפיזיים של לי קורזיץ כמעט בלתי ניתנים לדמיון, אבל גם אם נעשה מעשה חצוף ונשים אותם לרגע בצד, הקריירה של לי חסרת השוואה בספורט הישראלי בכלל.
להיות ארבע פעמים אלופת עולם זה הישג בלתי נתפס. לעשות את זה כשאת נאבקת במחלה קשה, זה הישג שמייבש את אוצר המלים.
4. שחר פאר (טניס)
אין ענף אינדיבידואלי קשה יותר מטניס: אורך הקריירה, עומס המשחקים, הדרישות מהגוף והנפש. שחר פאר נמצאת במקום הרביעי ברשימה הזו גם כדרך לעשות צדק עם מישהי שמעולם לא זכתה לכבוד שהגיע לה.
בשיאה, הייתה פאר 11 בעולם. היו רק עשר שחקניות טובות ממנה בעולם שכלל בין היתר את האחיות וויליאמס ומריה שראפובה. נהוג לומר על פאר שהיא מופת של עבודה קשה, לאו דווקא כישרון, אבל זה לא הוגן: אף אחד לא הופך ל-11 בעולם רק כי הוא עובד קשה. היה שם גם לא מעט כישרון והיה שם אופי נדיר. שחר פאר עשתה קריירה של 13 שנה בענף הכי קשה שיש, והגיע הזמן לתת את הריספקט שמגיע לה.
3. יעל ארד (ג'ודו)
לא בטוח שיש עוד הרבה מה לומר על יעל ארד. כשאת זוכה במדליה אולימפית ראשונה עבור מדינה כל כך קטנה, את מתייצבת במקום שבו כבר לא צריך לומר יותר כלום.
כולם זוכרים איפה הם היו כשיעל ארד עלתה לגמר אולימפי והפסידה בקרב קשה ושובר לב, אבל את האפקט האמיתי של מה שארד עשתה באותו ערב בברצלונה 1992 מרגישים גם 30 שנה אחרי. יחד עם אורן סמדג׳ה, היא למעשה ייסדה אימפריה אולימפית בישראל, ואם יש הר ראשמור של הספורט הישראלי, יעל ארד יושבת עליו.
2. לינוי אשרם (התעמלות אמנותית)
אם הבחירה הזו הייתה נטו הישגים, מספרים, מדליות, לינוי אשרם הייתה ראשונה, וזה כנראה אפילו לא קרוב. מדובר בספורטאית על ברמה עולמית עם הישגים שומטי לסת באולימפיאדות, אליפויות עולם ואליפויות אירופה.
זה מרשים במיוחד כי היא עשתה את זה בענף קטן, כזה שלא באמת קיים בין אולימפיאדות ואליפויות עולם, כזה שהייתה לו מעט מאוד מסורת בישראל - ולתוך המסורת שכן הייתה, אשרם הגיעה כאאוטסיידרית. על יותר מדי דברים היום אומרים שאין דברים כאלה, אבל במקרה של לינוי אשרם זה פשוט נכון.
1. אסתר רוט-שחמורוב (אתלטיקה)
גם אם אתם בני 50, עדיין בקושי נולדתם כשאסתר שחמורוב הייתה אחת הנשים הכי מהירות בעולם. זה לא מיתוס, זו לא אגדה, זו לא הגזמה, אלה לא רק סרטים מגורענים בשחור לבן. אסתר שחמורוב, ומאוחר יותר רוט-שחמורוב, הגיעה משכונת קריית שלום, במדינה קטנה עם צרות גדולות ואפס מסורת, והפכה לאחת הנשים המהירות בעולם בו כמעט כל מי שהיו מהירות ממנה השתמשו בסמים.
11 צפייה בגלריה
כל ספורטאית ישראלית שזוכה במדליה אולימפית עומדת על הכתפיים של האחת שלא זכתה בה. רוט שחמורוב
(צילום:AP)
לא מופרך בכלל להניח כי אסתר רוט-שחמורוב היתה יכולה לזכות במדליה באולימפיאדת מינכן 1972 - היא העפילה לגמר ה-100 משוכות וחצי גמר ה-100 מטר, ונראתה בכושר נפלא ממש - ורק רשעות אנושית הצליחה לעצור אותה. ארבע שנים אחר כך סיימה שישית בגמר ה-100 משוכות במונטריאול, וכל ספורטאית ישראלית שזוכה במדליה אולימפית עומדת על הכתפיים של האחת שלא זכתה בה.
* אנסטסיה גורבנקו, רק בת 19 וכבר פעמיים אלופת אירופה בענף אולימפי יוקרתי, יכולה לטעון כאן לקיפוח, ולא בטוח שהיא תטעה. מה שכן בטוח זה שכשהיא תצא מהבריכה בסופה של קריירה מזהירה, היא תהיה בטופ 5. לפחות.
פורסם לראשונה: 14:47, 05.04.23
