ה-NBA היא ליגה מלאה באגו, שרק מי שמצליח לנהל בצורה חכמה מצליח לאסוף טבעות אליפות. תמיד היו פיצוצים בין מאמנים לשחקנים, תמיד נוצרו מצבים של "זה אני או הוא". אבל כאשר ג'רי סלואן, המאמן האגדי של יוטה ג'אז שהלך אתמול (שישי) לעולמו בגיל 78 (לאחר שסבל שנים מפרקינסון ודמנציה), סיים את דרכו במועדון ב-2011 בדיוק כשהתחיל עידן אחר בכדורסל. זה היה הסמל הרשמי למחיקת מעמדו של המאמן וניצחון הכוכב על חשבונו.
בשנות השיא של הג'אז, סלואן היה האיש שכיוון את קרל מלון וג'ון סטוקטון וזכה מהם להערצה עיוורת. כן, למרות שהתארים לא הגיעו ומייקל ג'ורדן תמיד יצא מנצח. מלון היה זה שהגן בחירוף נפש על סלואן בשנים הקשות, הרבה אחרי שפרש, אבל סטוקטון היה האיש שהתחבר בכל ליבו למאמן הוותיק. היה מי שטען שהחיבור האמיתי באותה קבוצה ענקית היו בין הרכז לבין המדריך, למרות שסטוקטון ומלון היו הצמד המפחיד שעל הפרקט. סטוקטון וסלואן אפילו נכנסו יחד להיכל התהילה ב-2009, והשחקן הנרגש אמר אז: "כל דבר שאני יכול לעשות יחד עם ג'רי הוא ריגוש עבורי, בין אם לעמוד איתו כאן או לבקר אותו בביתו, לצעוד יחפים בבוץ ולבדוק את המצב של מה ששתל".
סטוקטון לעולם לא היה עושה את מה שעשה דרון וויליאמס. הרכז שהפך לכוכב יוטה בשנות האלפיים היה בעל אישיות אחרת לגמרי, כזו שמעולם לא איפשרה לו לממש את הפוטנציאל העצום. הוא חתר תחת סלואן, שנא את צורת המשחק ותקף את צורת האימונים שלו. הוא גם לא היה מיודד במיוחד עם גורדון הייוורד, שהגיע מהמכללות בתור הפנים העתידיות של הקבוצה ב-9 בפברואר 2011, בהפסקת המשחק מול שיקגו, לסלואן נמאס והוא שאל את וויליאמס בחדר ההלבשה: "אם אתה הולך לפרק את ההתקפה ולשנות מהלכים, אולי לפחות תודיע לפני לחברים שלך? אתה רוצה להיות המאמן?"
על פי מה שדווח עם השנים, וויליאמס ענה בפירוט ובחוצפה, ואמר בדיוק מה הוא חושב. החברים ניסו להרגיע אותו, תמכו במאמן, אבל זה היה מאוחר מדי. סלואן יצא ואמר לבעלים גרג מילר שהם צריכים לדבר. וויליאמס הגיח מאחור ואמר שהוא רוצה להיות נוכח בפגישה. זה כבר לא היה הקש ששבר את גב הגמל, אלא בעיטה באדם ששוכב על הרצפה. לפני שנתיים, אגב, וויליאמס התנצל על אותו ערב, אבל בלילה ההוא היה מאוחר מדי. סלואן התפטר מהקבוצה שאימן מאז 1988 (22 עונות וחצי, הכי הרבה של מאמן בקבוצה אחת בתולדות ה-NBA).
השבועות שלאחר מכן היו סוערים. מלון טען שסלואן שהוא מכיר לא עוזב מרצונו שום דבר ונכנס לעימות ממושך עם הבעלים, אותו האשים במצב. וויליאמס נזרק מהקבוצה בטרייד תוך זמן קצר. עידן שלם הסתיים במועדון, וכמו שנכתב בפתיח, גם ב-NBA. המאמן הוותיק לא יכול היה להתמודד עוד עם חוסר ההקשבה של הדור החדש, דור כוכבים שמחפש אליפויות-אינסטנט ושליטה בלעדית.
קשיחות בלתי מתפשרת
זה היה סוף המסלול הספורטיבי של אחד המאמנים הגדולים בתולדות ה-NBA, למרות ששימש בהמשך כיועץ עבור יוטה, אותה לא יכול היה לנטוש באמת. הוא לא לקח אליפות. אז מה? לזכותו מדברים 1,223 ניצחונות לעומת 803 הפסדים, ובניית קבוצה מבריקה שהתפוצצה בתחילת שנות ה-90. סטוקטון ומלון, וכנראה גם סלואן, תמיד ידורגו גבוה בקטגוריית ה"כמעט", אבל בין 1991/92 ל-1997/98 הקבוצה הזו הגיעה חמש פעמים לגמר המערב, ופעמיים ברציפות (בסיום השרשרת הזו) עלתה לגמר הפלייאוף ונכנעה 4:2 לשיקגו, לה היו אלה שתי האליפויות האחרונות בעידן ג'ורדן.
אבל יכול להיות שעוד עידן נגמר כשסלואן פרש מאימון. לא רק השינוי במאזן הכוחות, אלא גם ימים של שינוי בתפישה ההיסטורית – רק אליפויות שוות מורשת כיום, ולא משנה הדרך. אבל הדרך של סלואן הייתה כל כך מרשימה והיסטורית, שאי אפשר לכמת אותה רק בסיומת.
הכל היה קשוח בסלואן, בלתי מתפשר. ילד כפרי מאילינוי, הצעיר מבין עשרה אחים, שהתייתם מאביו בגיל ארבע. נער שטיפל בחווה המשפחתית לצד הלימודים, ועל הדרך הצטיין בכדורסל. שחקן אדיר שנבחר רביעי בדראפט 1965, כיכב בבולטימור ובשיקגו ובנה את עצמו דרך ההגנה שהובילה אותו פעמיים למשחק האולסטאר (נבחר ארבע פעמים לחמישיית ההגנה של העונה). מאמן שלא נרתע מההתחלה הקשה בשיקגו, אותה אימן מספר עונות, והביא את השיטה שלו ליוטה – שם מצא את השחקנים הנכונים לעשות זאת. פיל ג'קסון קרא לו "פועל צווארון כחול", ועשה זאת בשיא ההערצה.
ישנם כאלה שייתנו את כל הקרדיט לסטוקטון ומלון, אבל חשוב לזכור שבתקופה הארוכה מאוד שלו ביוטה, סלואן (שהגיע למועדון כבר ב-1985) פיספס את הפלייאוף רק שלוש פעמים כמאמן ראשי. כשהכוכבים פרשו או נטשו, הוא נשאר נאמן והכניס את הסגלים החדשים לסוד העניינים. זה קלישאתי בטירוף, אבל כל פרשן שתשאלו בארה"ב יגיד בפשטות שהכל אצלו התחיל מעבודה קשה, והשחקנים נכנסו לראש שלו ונתנו את הנשמה.
אבל בן דאוסט מ"סולט סיטי הופס" טען שזה היה הרבה יותר מרק הגנה וקשיחות, וכמובן הפיק-אנד-רול המושלם שהקבוצה סיגלה לעצמה. דאוסט הצביע על כך שהחדשנות ההתקפית של סלואן עזרה לעצב את המשחק המודרני: "בשונה מהקבוצות של הניינטיז שהתאהבו במתפרצות ובבידוד הגארדים ושחקני פינה, סלואן שידרג את שיטת ה'פלקס' שבנויה על תנועה התקפית בלתי פוסקת של חמשת השחקנים, עם חסימות וחיתוכים בכל האזורים. הווריאציות של השיטה אינסופיות, ולכן היא הייתה כל כך יעילה". בגלל זה סטוקטון סידר מסירות נפלאות בכמויות לחברים, זו הסיבה שב-15 משנותיו ביוטה היא סיימה בשלישייה הראשונה בליגה באסיסטים.
זה שוב עלול להישמע פשטני, אבל יש קסם בהצלחה של העניין הקליל לכאורה והלא קליל בכלל של ליצור הבנה עם השחקנים, לתת להם גב ובתמורה לדרוש נאמנות ודבקות בשיטה. זה היה אמור להספיק ליוטה לאליפות אחת לפחות, אלמלא נקלעה ליריבות עם אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה, אם לא הגדולה בהן.
עזבו אליפות - בוב לאב, ששיחק איתו בשיקגו, אמר שאחת העוולות הגדולות בתולדות הספורט היא שסלואן מעולם לא נבחר למאמן השנה ב-NBA. והוא צודק לגמרי. אבל שוב, זו הדרך ומה שסלואן היה עבור הענף. כמו שדאוסט כתב: "עבור תושבי יוטה, הוא ייצג משהו גדול יותר מקבוצה, מעיר, מקהילה. הוא היה יותר ממאמן עבורם".
וניתן לסלואן המנוח לסכם בעצמו את המסלול, במילים שאמר אחרי הסל המדהים של סטוקטון מול יוסטון שהעלה את יוטה לגמר הפלייאוף ב-1997: "תמיד אמרתי שהדבר החשוב ביותר בספורט הוא להמשיך לנסות. זו דוגמה למשמעות של לא לוותר".
