שחקנים שהחליפו עמדה על המגרש במהלך הקריירה הפכו כבר למין מיתוס קוריוזי בעולם הכדורגל, אבל במקרה של משה גלאם זה היה מהלך משנה חיים. גלאם, שגדל כחלוץ במחלקת הנוער של בית"ר נתניה הוסב בגיל מאוד צעיר לעמדת המגן השמאלי - אף שהרגל החזקה שלו על הנייר היא ימין. מי שהיה אחראי לשינוי היה שייע פייגנבוים שאימן אותו בתחילת הדרך בבית"ר נתניה. ואולי יותר נכון לומר שזה היה היו"ר ברו חיון ז"ל.
עוד בפרויקט מצאנו את האפיקומן:
"המשחק הראשון שלי בליגה הלאומית (הליגה העליונה בישראל אז), היה הדרבי הנתנייתי, הייתי בן 16 וחצי. אירחנו את המשחק, שייע היה המאמן. כשיגאל מנחם קם להתחמם אצל מכבי, אני זוכר את היו"ר ברו חיון ז"ל אומר לשייע 'תחמם את גלאם כי יוסי יונה לא יסתדר עם המהירות של מנחם'. יונה היה כבר ותיק. מנחם עלה ועוד לפני שהספקתי להיכנס הוא עשה 0:1 ורק אז נכנסתי. אני זוכר שסידרתי לוויקי פרץ מצב לגול אבל הוא החמיץ". על הקבוצה ההיא שבה עשה את צעדיו הראשונים, מספר גלאם: "זאת הייתה קבוצה מדהימה, עם ישראל פוגל, ויקי פרץ, שלמה קיראט שחזר בתשובה. היה לי שער אחד באותה העונה, מול מריו זוכוביצקי, כל כך כאב לי כששמעתי שהוא נפטר החודש".
במשחק האחרון בקריירה, לעומת זאת, גלאם לא ממש מצליח להיזכר. "לא סגור מול מי זה היה. זה היה עם כפר יונה, בליגה א' בגיל 40. אני זוכר את העונה ההיא, כבשתי יותר מ-20 שערים, שיחקתי כחלוץ. בשלב הזה כבר לא יכולתי לשרוף את הקו כמגן, מול איזה ילד בן 18 שרואה מולו את משה גלאם ועוד יותר רוצה להוכיח את עצמו".
אם סופרים את כל שלוש הקדנציות במכבי נתניה, לגלאם (52) - עד משבר הקורונה שחקן פעיל בליגת הוותיקים - היו 11 תחנות שונות בכדורגל הישראלי, רובן בליגת העל, ואליהן צריך להוסיף 30 הופעות במדי נבחרת ישראל. עם מכבי חיפה הוא זכה באליפות ובגביע.
מה עשית אחרי הפרישה?
"בסוף הדרך שיחקתי עם הבוגרים של כפר יונה ובמקביל ניהלתי את מחלקת הנוער. היו לי שם שש שנים מדהימות. כשחקן עלינו מליגה ג' לליגה א'. למחלקת הנוער שם הייתי נותן ציון תשע מתוך 10. היו שם אנשים מדהימים, אריק פוקס ומוטי טימור שניהלו את המועדון. אימנתי קבוצת ילדים וניהלתי את מחלקת הנוער, הייתי שם עד 2012. כשעזבתי המשכתי לעבוד עם ילדים בעמק חפר במועדון ששייך לויקי גלאם (אין קשר משפחתי)".
"הרעב לתת מעצמי כבר לא היה אותו הדבר"
אלא שאז משהו השתנה. אולי אצלו בפנים, ואולי בענף שהוא כל כך אוהב. "פתאום נמאס לי מהכדורגל, הרעב שלי לתת מעצמי כבר לא היה אותו הדבר. פגשתי שחקנים לא איכפתיים, הורים שהתחילו להשמיע את עצמם יותר מדי. במקום לקחת ללב ולאכול את עצמי, אמרתי שזה הזמן לעשות סטופ. שיחקתי בוותיקים של מכבי חיפה ואחר כך המשכתי בוותיקים של כפר יונה".
בהמשך שימש כפרשן כדורגל ברדיו. "עבדתי ברשת ב'. אני חייב להגיד שלא נהניתי מהכדורגל, היו רגעים מול אצטדיון מלא שרציתי לרדת לדשא לשחק. לפעמים לא הבנתי איך אפשר להיראות כל כך גרוע, למשל כשחקן של מכבי חיפה כש-30 אלף אנשים דוחפים אותך. אני כאוהד שהיה בעבר שחקן מרגיש את השחקנים. הענף התפתח מבחינת תשתיות, אבל בכדורגל נטו - אנחנו הולכים אחורה ב-20 השנים האחרונות".
לגלאם יש הסבר: "זה מתחיל בבעלים שמפטרים בקלות, אז כל מאמן פוחד על הכסא שלו. הכדורגל נהיה פחדני. כבר במחלקות הנוער, מלמדים קודם כל איך לא להפסיד, ופה מתחיל הברוך. הרי מה אתה בא לראות? כדורגל הוא שואו, זה הצגה. כל המאמנים שעבדתי איתם, שייע, שרף, גיורא שפיגל, אברם גרנט - כולם אהבו כדורגל שמח ועודדו אותנו לתקוף. היום, גם כשההרכב התקפי על הנייר, שחקן התקפה מקבל כל כך הרבה משימות הגנה שהוא קודם חושב 'רק שהמגן שלי לא יהיה מעורב בשער'".
את אותה הגישה הוא מזהה גם אצל מאמן הנבחרת, וילי רוטנשטיינר: "או שהוא הכין לעצמו אליבי, או שהוא ניסה להרדים את היריב, אבל לפני המשחק מול דנמרק שמעתי אותו אומר משפטים כמו 'אם ניקח נקודה זו תהיה הפתעה, הסיכויים שלנו נמוכים'. אתה חייב להאמין, אי אפשר לבוא כלוזר מראש. בצרפת שרף אמר 'לנו תעלו, תתקפו ותהנו מהמשחק', אתה יודע איזה ביטחון זה נותן לשחקן?"
יש צלילים שאתה מזהה גם בלי לראות מה קורה מעבר לקו, ותוך כדי הראיון אני שומע אותו מדליק סיגריה בצד השני. "אני מעשן כבר 35 שנים. כל המאמנים שלי ידעו את זה. מתוך כבוד סיפרתי להם ולא עישנתי בציבור. ביקשתי שישפטו אותי אך ורק על סמך היכולת. מאז שהייתי נער הייתי חוזר הביתה מבית ספר, זורק את התיק והולך לכדורגל, וכבר מאז תמיד שמרתי על הגוף שלי והייתי בכושר".
כדי להבין מה זה בדיוק אומר לעשן ככדורגלן מקצוען, האינדיקציה הכי טובה שהצלחתי לחשוב עליה הייתה ה-2:3 הענק ההוא על צרפת בפריז, שבו גלאם היה אחד מהמצטיינים.
כמה סיגריות, למשל, עישנת יום לפני המשחק הזה?
"יותר מקופסה. כל הקריירה עישנתי בין קופסה לחצי קופסה. אני אגיד לך יותר מזה, לפעמים במחצית של משחק, אם דברים לא היו הולכים לי טוב, הייתי נכנס לשירותים ומעשן איזה חצי סיגריה מהר כדי להירגע. באלכוהול או עישונים אחרים לא נגעתי בחיים". על ההימורים בקזינו, נושא ששם אותו בכותרות לא פעם, הוא אומר: "אף פעם לא עברתי את הגבול. הרווחתי טוב ככדורגלן והרשיתי לעצמי. נפגשתי בקזינו עם המון שחקנים פעילים בקבוצות אירופיות גדולות".
היה משבר אחרי הפרישה?
"היו תקופות קשות, גם כלכלית. פתאום אתה נופל ברמת השכר שלך בצורה קיצונית, אתה לא רואה את זה בא. אבל מצד שני ראיתי את כל העולם פעמיים. ואף פעם לא יירד לי החיוך מהפנים. בשנים האחרונות אני מנהל מחסן לוגיסטי של חברת 'הוט סטאף' שמשווקת צעצועים, גם ממונעים. אני עובד על רכב גדול ויש לי מחסן משלי. שני המנהלים שלי, ליאור טובול ושי מוגרבי שיחקו איתי בבית"ר נתניה. הם מאוד רצו שאני אכנס לעבוד איתם. אני אוהב מאוד את העבודה ולפגוש אנשים".
סיגריה עם בורא עולם על חוף הים
האופטימיות של גלאם צומחת קודם כל מתוך מקום של אמונה עמוקה באלוהים. סיפור אחד יוצא דופן על אירוע שחיזרת את האמונה הזאת ונתן לו כוח קרה כמה שנים אחרי הפרישה, ואפשר ללמוד ממנו גם משהו מהרקע שבו צמח, כבן השלישי מבין תשעה במשפחה שדברים לא הגיעו אליה בקלות.
"בתקופה של נפילה שהייתה לי, היינו אמורים להיות אצל אמא שלי בארוחת שבת. זאת אישה שהיא מודל לחיקוי, שגידלה תשעה ילדים לבד. אבא שלי נפטר כשאני הייתי בן 12 ואחי הקטן היה בן שנה.
"אחרי סוף השבוע הזה הייתי צריך להעביר סכום כסף גדול שלא היה לי על רכישה גדולה שעשיתי. לפני ארוחת הערב אמרתי לאמא שלי שאני יוצא להתאוורר והיא ביקשה ממני לא להתעכב, כי אחים ואחיות שלי תיכף יגיעו מבית הכנסת. ראיתי שהיא דומעת, כי לא סיפרתי לה מה עובר עליי, תמיד העדפתי לשמור בפנים. יצאתי והלכתי לבד לים, וישבתי שם עד 23:00 בלילה. אני שומר שבת אבל ישבתי ועישנתי, ותוך כדי התחלתי לדבר עם בורא עולם. שפכתי את הלב, ביקשתי שיעזור לי למצוא את הדרך לשלם. חזרתי הביתה מאוחר בלילה כדי לאכול, שאמא שלי תראה שהכל בסדר. למחרת, במוצאי שבת, חבר אמר לי שיש הגרלת לוטו, אמרתי יאללה אני אמלא. הסכום שהייתי צריך לשלם ביום ראשון היה קרוב ל-40 אלף שקל וזה הסכום שזכיתי בו בטופס שמילאתי. לא הבנתי, אמרתי לעצמי 'בורא עולם, דיברתי איתך עם סיגריה בפה'. זה היה אירוע שחיזק אותי".
מה היה הרגע הכי גדול שלך בקריירה?
"נפלתי בדור מדהים של שחקנים, ברקוביץ', חזן, עטר. ההגעה למכבי חיפה הייתה חלום שמתגשם ותוך שנה גם הגעתי לנבחרת. המשחקים עם חיפה מול פארמה בגביע המחזיקות היו רגע שיא. שם התחלתי עם חגיגת השערים בסגנון ברולין עם הסיבוב באוויר".
מה היה הרגע הכי גרוע?
"במשחק הפנדלים נגד מכבי תל אביב בחצי הגמר בעונת 1992/93. הייתה לי שם עונה מדהימה, אבל החמצתי פנדל מכריע".
מה הדבר הכי חשוב שלמדת בכדורגל?
"לאהוב את המשחק".
מה הדבר שאתה הכי מתגעגע אליו בספורט?
"לפריצות באגף. הייתה לי מהירות טבעית יוצאת דופן. אם אני רואה היום משחק אני מסתכל בעיקר על שחקני כנף. אני מדמיין את עצמי בסמי עופר עם 30 אלף איש שדוחפים אותי. אתה צריך לשחק עם השחקנים הנכונים, שנותנים את הפס המושלם בזמן המושלם. הייתי בר מזל לשחק עם קשרים כאלה".
אם היית פוגש היום את עצמך כשהיית בן עשר, מה היית אומר לעצמך?
"תהיה מחושב כלכלית, ומסודר עם המהלכים שלך בחיים. אחת המחלות הכי גדולות שלי זה ניקיון וסדר. אני אומר לעצמי לפעמים הלוואי שהייתי מתנהל בחיים כמו שאני שומר על סדר בתוך הבית".