תמיד ייזכר שיא ה-10.49 שניות של פלורנס גריפית'-ג'וינר ב-100 מטר כמשהו שכלל לא בטוח אם קרה באמת. 32 שנים אחרי, גם הגוף שאישר אותו, ההתאחדות הבינלאומית לאתלטיקה, עדיין מעדיף שלא לעסוק בתפוח האדמה הלוהט. שיפור בלתי נתפס או בלתי קביל של 27 מאיות לשיא העולם שקדם לו בו החזיקה האמריקאית אוולין אשפורד - 10.76 שניות.
לכתבות נוספות של אבינעם פורת:
אפילו הלם השיא המדהים של אוסיין בולט, 9.58 שניות בריצה המקבילה ל-100 מטר בברלין 2009, נחשב לידו לחביב. "רק" 11 מאיות שיפור, נצח נצחים בחיי הריצה המעניקה למנצח בה את תואר האיש המהיר בעולם, ובמקרה של ג'וינר, האישה המהירה בעולם.
"פלורנס גריפית'-ג'וינר הגיעה לתחרות כשמקצוע ה-100 מטר הוא משני עבורה", מגלה פרופ' אורי גולדבורט, מפרשני האתלטיקה המוערכים בישראל. "היא יותר נחשבה לרצה של 200 מטר", הוא ממשיך.
זה היה הבוקר של ה-16 ביולי 1988, המבחנים אמריקאים לאולימפיאדת סיאול. המתקן: האצטדיון באינדיאנפוליס. השלב: רבע הגמר במקצוע 100 מטר לנשים, לא משהו שחייבים להתאמץ בו במיוחד, בהנחה שמדובר במועמדת לפודיום האולימפי.
באותה שעה התקיימה באצטדיון תחרות הקפיצה המשולשת לגברים, בכיוון אנכי המקביל לריצת ה-100 מטר. הרוחות שנשבו היו עזות. גמר ריצת ה-100 מטר לגברים הסתיים בניצחונו המוחץ של קרל לואיס. תוצאתו של לואיס הייתה 9.78 שניות, ב-14 מאיות מהר יותר משיאו האישי באותם ימים. שיא העולם שעדיין נמצא אז בתוקף - בטרם הפך לאחת השערוריות הגדולה בתולדות האתלטיקה - היה ה-9.83 שניות, שקבע בן ג'ונסון באליפות העולם ברומא שנה קודם לכן. במקרה הזה, מד הרוח הורה בבירור על 5.2 מטר לשנייה, פי שניים וחצי מהמהירות המותרת (2.0) לאישור שיא.
במקרה של פלו-ג'ו, העניינים התנהלו אחרת, או שבעצם לא עבדו כלל. עדיין קיימים חילוקי דעות בין המארגנים להגיון הפשוט, גם עבור מישהו שהוא לא מומחה אתלטיקה, אלא אוהד רגיל. מד הרוח הראה על 0.0 לשנייה, כלומר "לא הייתה רוח", אומר גולדבורט וממשיך: "זה בלתי אפשרי בהשוואה לכל מה שקרה במקצועות השונים, כולל ריצות רבע גמר האחרות לנשים".
אז מה באמת אירע?
"ההערכה היא שפשוט הייתה תקלה במד הרוח, אז השופטים העדיפו לקבוע 0.0, להעיד שלא הייתה רוח".
אז איך ריצה כזו מאושרת לשיא עולם?
"בזמנו התכתבתי עם גרי היל, עורך העיתון הנחשב 'טראק אנד פילד ניוז', ושאלתי אותו איך השיא הוגש לאישור. התשובה הייתה: 'אתה צוחק? להתאחדות האתלטיקה אין מספיק כסף להתגונן מול סוללות עורכי הדין שהיו מגויסות במקרה כזה לתביעה נגדה אם התוצאה לא הייתה מוגשת לאישור'".
וההתאחדות הבינלאומית מאשרת בלי שאלות אמינות בסיסיות?
"אני רק יכול לומר שההתאחדות הבינלאומית לא חקרה את הנושא. חברת 'אומגה' שהייתה אחראית על המדידות טענה שרוח של 2.8 מטר אמנם נשבה, אבל לא בכיוון הריצה".
8 צפייה בגלריה
האמריקאית הססגונית עם הציפורניים הארוכות. גריפית' ג'וינר והמדליות
(צילום: getty images)
לפי מחקר שביצעו אנשי אוניברסיטת ווסטרן באוסטרליה ונשלח עם השלמתו להתאחדות הבינלאומית לאתלטיקה (ולא שינה דבר), אין שום אפשרות שהריצה התנהלה במגבלות רוח של עד 2.0 מטר לשנייה. המחקרים מראים איך מהירות הרוח במקצים האחרים שנערכו במבחנים השפיעו על תוצאות הרצים. הם צפו בצילומי הריצות והוציאו מהחישובים שלהם את אותם רצים שנראו מאטים במכוון לקראת סיום הריצות במקצים השונים.
כאן מגיעה הערת ביניים, לאו דווקא על חוקיות הריצה של האמריקאית הססגונית בלבושה, עם הציפורניים הארוכות הצבועות, אלא המשמעותיות לגבי יכולותיה פלו-ג'ו, שנראתה להם "לא מתאמצת במיוחד" בריצת רבע הגמר בה קבעה את ה-10.49 שניות. כלומר, אם הייתה מתאמצת כמו בגמר, היא הייתה יכולה לקבוע תוצאה עוד יותר טובה. בגמר באינדיאנפוליס השיגה את התוצאה 10.61 שניות, הגמר בסיאול הסתיים ב-10.62 שניות. כך שהיא מחזיקה בשלוש התוצאות הטובות בהיסטוריה: 10.49, 10.61, 10.62.
כמו כן, האוסטרלים הראו כי בתחרויות הקפיצה במשולשת שנערכו במקביל לגמר לריצות רבע הגמר לנשים, היו מדידות של רוחות חזקות. במאמר מובאות כל המדידות בריצות, לא רק של פלו-ג'ו, אלא של כל המשתתפות במקצה. מאחר שהעלייה לחצי הגמר הייתה לפי השיטה של ארבע עולות אוטומטית וכן המפסידות המהירות ביותר, יצא שהמקצה שלה העלה לא פחות משש רצות לחצי הגמר.
בהתאם למחקר האוסטרלי, הממוצע של הרצות במקצה רבע הגמר שבו גריפית'-ג'ויניר השתתפה היה 11.00 שניות, זמנים נדירים למדי. הסיבה שמד הרוח הורה על 0.0 הייתה כי במקום שמד הרוח יהיה מקביל למסלול, הוא הוצב בזווית של 30 מעלות בניגוד למקובל. הדבר נראה בצילומים שהציגו החוקרים מאוסטרליה. ואיזו מהירות רוח נשבה להערכת האוסטרלים? בין 5.0 ל-7.0 מטר לשנייה, הרבה מעל למותר כמובן.
בלי לקבוע בצורה נחרצת באיזה מצב נמצאה האתלטית ג'וינר-קרסי בקיץ 1988, נסתפק בנתונים, כל אחד יסיק לפי דעתו. אי אפשר לטעון שלעונה הגדולה שלה, בה כיכבה באולימפיאדת סיאול, לא הגיעה כאתלטית בכירה מוכחת. 200 מטר אכן הייתה הריצה העיקרית שלה. באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 זכתה במדליית כסף בזמן טוב, גם כיום, 22.04 שניות. וכן נטלה חלק חשוב בזכייה בזהב עם חברותיה לנבחרת ארה"ב בריצת השליחות ל-100X4 מטר בזמן של 41.65 שניות.
ב-1987 נישאה לאל ג'וינר, האלוף האולימפי מלוס-אנג'לס בקפיצה משולשת. בסמוך לכך השתתפה באליפות העולם ברומא 1987, שיחזרה את הכסף ב-200 מטר עם 21.96 שניות, וזהב עם ארה"ב (41.59 שניות) בריצת השליחות 100X4 מטר. פירושו של דבר: בכירה מאוד, אבל עדיין לא אתלטית על. היא הייתה בת 28, גיל מתקדם מאוד לספרינטרית. לא היה סביר שתעמוד באותה מדרגת הישגיות כמו גיסתה ג'קי ג'וינר-קרסי, האחת והיחידה בקרב 7, שיאנית העולם הפנטסטית עם 7,291 נקודות, שיא שלא נשבר עד היום.
ואז הגיעה שנת 1988. שיאה האישי בריצת 100 מטר היה, עדיין, 10.96 שניות צנוע, לא משהו שצריך לעשות ממנו דרמה גדולה במונחים אמריקאים. אלא שהתחרות באינדיאנפוליס היוותה רמז לצפוי לבוא באולימפיאדת סיאול. על ה-10.49 שניות כבר הרחבנו, ב-200 מטר היא חתכה לא פחות מ-37 מאיות משיא העולם, 21.71 שניות, שהוחזק במשותף בידי מריטה קוך והייקה דרקסלר. בסיאול היא ריסקה אותו עם תצוגת 21.34 שניות, היה זה שיא העולם השני באותה ריצה בתוך שעה ו-40 דקות, לאחר שבחצי הגמר השיגה 21.56 שניות.
זה הכל? חכו עוד רגע. ההשתלבות שלה בריצת השליחות 400X4 מטר הייתה לא פחות מרשימה. נתון פתיחה: גם כאן שיאה האישי היה בינוני ברמה אמריקאית, 50.96 שניות. ובכל זאת, כרצה האחרונה במקצה, היא עברה את המרחק בזמן מדהים של 48.08 שניות. היא הרשימה עד כדי כך שאיימה ברצינות על האחרונה בנבחרת ברה"מ אולגה ברזגינה, בעלת הזהב בריצה האישית ל-400 מטר, שזמנה בשליחות היה 47.80 שניות.
גם אם יש חשדות בנוגע לשיפור המדהים שלה בגיל 29, תוך שנה אחת, הם לא הוכחו מעולם. אחרי סיאול 1988 פלו-ג'ו לא חזרה להתחרות, זאת מכיוון שבלתי אפשרי היה להגיע רחוק יותר. היא נפטרה בגיל 39 מהתקף לב. משפחתה סירבה לנתח את גופתה.
תודה ליורם אהרוני מהמכללה האקדמית במכון וינגייט, על הסיוע בהכנת הכתבה.
פורסם לראשונה: 14:52, 25.12.20
