זאת לא ירידת הליגה הראשונה של בני יהודה, אבל זאת ירידה כואבת מאוד. זאת לא ירידה של מועדון מפורק עם דרך, זאת ירידה כשעל הקווים עומד מועמד בכיר לאימון הנבחרת ובלי ספק אחד המאמנים הטובים ביותר בליגה, שלקח עם המועדון גביע רק לפני שנתיים. הכל היה נראה ורוד אז במאי 2019, היה נראה שבני יהודה תהיה חברה קבועה בפלייאוף העליון לאורך שנים ארוכות, שהיא כאן כדי להישאר, אבל זה לא קרה.
מיד אחרי הזכייה בגביע, החלה מכירת החיסול. למעשה כבר בינואר של אותה עונה, ירדן שועה נמכר למכבי חיפה (מה הלחץ?) ובסוף העונה דולב חזיזה ויובל אשכנזי עשו גם הם את הדרך לכרמל, במחיר שנראה היום מצחיק, מחיר מבצע של ממש. אמיליוס זובאס סיים את החוזה שלו ופינה את מקומו בשער לעומר ניראון, אולי הוא מוכשר מאוד אבל הוא לא מנוסה כלל. על התחליפים לדולב חזיזה, יובל אשכנזי, דור ג'אן ואחרים אין מה לדבר. כולנו יודעים שההיצע בשוק המקומי דל, וקשה עד בלתי אפשרי למצוא שחקנים ברמה הזו. במקרה של הכתומים אפילו לא היה ניסיון להחליף אותם בשחקנים עם איכויות דומות. עוד ועוד צעירים אלמונים הובאו בתקווה לשחזר את סיפור הסינדרלה של יובל אשכנזי שהגיע מליגה א'. הבעיה עם סיפורי סינדרלה היא שהם לא נכתבים בכל שנה, אחרת הם לא היו סיפורי סינדרלה.
כך ברק אברמוב למעשה פירק את מה שהוא בנה, מתוך מחשבה שיוסי אבוקסיס ימשיך להוציא מים מהסלע. אלא שאז הוא ויתר גם עליו לטובת הפועל באר שבע, זאת הייתה הרמת הידיים הסופית, אמירה שלו כי בני יהודה היא עוד קבוצה בליגת העל, תחנה בדרך למקומות אחרים.
מהרגע שאלישע לוי התפטר או פוטר, הדרך לירידת הליגה נסללה. אברמוב המשיך לסמוך על עצמו כשסידר לקבוצה חודשיים בלי מאמן ועל הקווים עמדה קומבינציה משונה של מנכ"ל ומאמן שוערים, זה מופרך אפילו בשביל פארודיה על כדורגל ישראלי. עוד כמה שבועות, וכפיר אדרי המנכ"ל גם היה עולה בהרכב.
אה, והיה גם את ניר ברקוביץ' שרשם קדנציה מביכה במיוחד שלא מתאימה למועדון בסדר הגודל של בני יהודה, לפחות לא מה שהוא אמור להיות. למזלו של אברמוב, אבוקסיס איכשהו חזר לזרועותיו.
אבוקסיס חזר לקווים, אבל הנזק כבר נעשה ואפילו הוא לא יכול לתקן אותו. גם אם הוא היה פותח עם הסגל הזה את העונה, כנראה שהוא לא היה מצליח להשאיר אותו בליגה.
האמת? אי אפשר להאשים את ברק אברמוב. הוא לא המציא את השיטה הזאת של בעלים-מנהל מקצועי-מאמן על. חצי, אם לא יותר מקבוצות ליגת העל, מתנהלות בשיטה דומה, תוך ניתוק מוחלט מרצון האוהדים. ליגת העל הפכה לפוטבול מנג'ר של אנשי עסקים ועיריות עם כסף ארנונה מיותר. אין השקעה בנוער, אין ניסיון לבנות קהילה, אין ניסיון לחשוב קדימה מעבר לעונה הנוכחית. הניצחונות כאן ועכשיו הם החשובים ביותר, אבל כשאין ניצחונות - אתה נשאר לבד. החיים הם לא פוטבול מנג'ר, כשיורדים ליגה אין אפשרות לעבור קבוצה בקלות.
מועדון קהילתי כמו בני יהודה, הגאווה של שכונת התקווה, תלוי בחסדיו של ברק אברמוב. בצירוף מקרים, הפועל ירושלים עלתה ליגה והראתה שאפשר גם אחרת. אפשר להיות מועדון לא גדול אבל עם ראש זקוף וקהילה תומכת. אולי ברק אברמוב ילמד מהם כמה שיעורים כיצד להחזיר אליו את הקהל שאיבד עניין בקבוצה שלו.
