איזה בלגן עבר על ישראל בשבוע החולף, אירועים כואבים וקורעי לב. לאף אחד לא היה חשק לספורט, ובינתיים הזרים בענפים השונים ביקשו לעזוב את הארץ (מי יכול להאשים אותם?). בכדורסל הייתה תמימות דעים כמעט מוחלטת מצד שחקני החיזוק בנוגע לצורך לבטל את המשך העונה.
בימים כאלה, ואחרי עונה אירופית כל כך כושלת כמו זו שהסתיימה במכבי תל אביב, נעים להיזכר בשמות גדולים מהעבר. רבים במועדון הצהוב ובסביבתו מתגעגעים לשחקנים כאלה. ואיך שאני מתחיל להקליד את השם "אנתוני פארקר", מתחשק לי לקום ולצעוק שאחד כמוהו לא היה במכבי ת"א, ואולי גם לא יהיה. זה לא רק בגלל היכולת הפנומנלית שלו על הפרקט, אלא לא פחות בגלל הבן אדם שהוא. אפשר היה להתקשר אליו בכל שעה, והוא תמיד הסביר פנים ודיבר בנימוס ובסבלנות – גם אם היה באמצע ארוחת הצהריים או במקלחת. בקרוב כבר בן 46, הילד.
איפה זה התחיל? סקורר נחמד ששיחק בקולג'ים בבראדלי, נבחר 21 בדרפאט 1997 על-ידי ניו-ג'רזי, העביר שלוש עונות לא מוצלחות במיוחד בפילדלפיה ובאורלנדו והחליט שהדבר הנכון ביותר עבורו באותה תקופה זה פשוט לשחק כדורסל. אז הוא יצא לאירופה, הגיע למכבי ת"א של פיני גרשון ועוזרו דייויד בלאט, ואי אפשר היה לדמיין שאותו שחקן NBA נשכח יהפוך לאגדה במהירות כזו.
בקבוצה שהייתה אחת הגדולות בתולדות מכבי ת"א, ורבים יגידו שהגדולה מכולן – וזו תחרות לא פשוטה – פארקר שיתף פעולה עם שמות כמו נייט האפמן, אריאל מקדונלד, טל בורשטיין, גם דרק שארפ, גור שלף, מייסיאו באסטון, ניקולה וויצ'יץ' ושאראס הנצחי, ועדיין הצליח להתבלט. זה פשוט היה החיבור בין כל הדברים: הווינריות, יכולת הקליעה האבסולוטית, המנהיגות, האישיות הנהדרת שהאוהדים התאהבו בה. הוא היה המוציא לפועל הטוב ביותר בסגל של שחקנים מבריקים, שחקן אתלטי וחכם שידע איך להיות חלק מהקבוצה ולא לנסות להשתלט עליה.
איך אפשר לשכוח את ההופעה שלו בגמר היורוליג ב-2004, עם ה-74:118 המופרע על סקיפר בולוניה בהיכל בת"א, שואו של 44 נקודות הפרש שהרעיד את היבשת. פארקר היה השחקן המצטיין של אותו פיינל-פור, והראה את העוצמה שטמונה בשחקן איכותי במגיע בשיא כושרו למאני-טיים. פיני יגיד – ובצדק – שזה לא היה רק אנתוני, אלא גם כל השחקנים האחרים (באופן נדיר שלושה שחקנים מאותה קבוצה נבחרו לחמישיית העונה באירופה: פארקר, וויצ'יץ' ושאראס) והבקשות שלו מהרבי מלובביץ', אבל היה צריך גם מישהו שיעמוד בפרונט ויהיה הנוצץ מכולם.
לא רבים זוכרים זאת, אבל פארקר לא שיחק למשך קדנציה אחת ארוכה במכבי ת"א. אחרי ההצלחה הראשונה בישראל, כולל הזכייה בסופרוליג ב-2001, הוא החליט לקחת פסק זמן מכדורסל בתחילת עונת 2002/03 כדי לשהות עם משפחתו אחרי הולדת בנו הבכור. כשהכדור כבר דיגדג לו ביד, הוא בכלל חתם לחצי עונה ברומא. אבל ב-2003/03 הוא כבר חזר למכבי ת"א, ואפילו הרים את הרמה שלו.
וכאן מגיע עוד חלק יפהפה בסיפור – מאחר שפארקר הוא אחד המקרים הנדירים ביותר של שחקן שהגיע לאירופה כדי לנסות לשקם את מעמדו ב-NBA, נכנס להיסטוריה של היורוליג ואז חזר בהצלחה לארה"ב והפך שם לשחקן מפתח. זה קרה בקיץ 2006, כאשר קיבל חוזה בטורונטו. הקנדים שמו עליו עין עוד כשפגשו את מכבי למשחק ידידות ופארקר הנחית עליהם את סל הניצחון. הוא נאלץ לפצות את מכבי במיליון דולר על היציאה מהחוזה (הרפטורס הוסיפו חצי מיליון), אבל זה היה שווה ביחס ל-12.5 מיליון שהרוויח בטורונטו.
זה כבר לא היה השחקן הצעיר וחסר הניסיון של העונות הראשונות. פארקר ידע שהוא מגיע כשחקן שבונים עליו, היה בטוח מאוד בעצמו, ובשלוש העונות בטורונטו היה אחד מהשחקנים המובילים של הקבוצה. ביולי 2009 עבר לשתף פעולה עם לברון ג'יימס בקליבלנד, ואפילו הספיק לשחק לצד עומרי כספי. הוא בחר לשחק ב-NBA עם הגופייה מספר 18 מאחר שהיא מסמלת ח"י, עוד סמל לחיבור החזק שלו עם ישראל. הוא פרש ב-2012 אחרי שהספיק לערוך הופעות רבות בפלייאוף ולהרשים גם שם.
שתי אליפויות יורוליג ועוד אחת בסופרוליג (כאשר סכסוך מועדונים יצר שתי ליגות אירופיות בכירות ב-2001). פעמיים MVP ובחמישייה של היורוליג. מקום בקבוצת העשור של היורוליג ב-2010 וכניסה לרשימת 50 השחקנים הגדולים בתולדות המפעל. 5 אליפויות ישראל ו-5 גביעי מדינה. אינספור הופעות בלתי נשכחות. לא סתם אמרתי: לא היה ולא יהיה כמו אנתוני פארקר.
