אתה רוצה להתחיל לכתוב טקסט שיעסוק במאבק על ההגמוניה בכדורגל הישראלי בין מכבי תל אביב לבין מכבי חיפה, והמושג הראשון שקופץ לראש, כמו מין קוד טעון משמעות שירחף מעל כל הרעיון, הוא "מכביזם". אלא שכבר בעצם השימוש במושג הזה אתה דורך על המוקש הראשון.
הביטוי המובהק ביותר לקרב על המלוכה, שלעין בלתי מיומנת עלול להיתפס בטעות כשטחי, מתגלם בשאלה "מי זאת מכבי?". עבור רבים מאוהדי מכבי חיפה, כאשר יעקב שחר, הבעלים של המועדון, נאם באירוע חגיגות הזכייה בגביע ב-2016 והתייחס ליריבה הגדולה בכינוי "מכבי", בלי לומר את השם המלא "מכבי תל אביב", זה היה עלבון בלתי נסלח. שחר ספג קריאות בוז צורמות מצד האוהדים, שצעקו "מכבי יש רק בחיפה" והעיבו על אירוע משמח ונדיר בשנים האחרונות – זכייה בתואר. עד כדי כך חילחל האירוע הזה, שבתקופה האחרונה החשבונות של מכבי חיפה ברשתות החברתיות מכנים את היריבה המושבעת "מ.ת"א".
אוהדי מכבי ת"א, מצד שני, כל כך רגועים עם תחושת הבעלות על הטייטל "מכבי", שבכל פעם שהדיון מתחיל, גם אם הוא מתנהל ברשת, אתה יכול ממש לדמיין את ההבעה המותשת על הפרצוף שלהם. זה משהו שמתודלק גם על ידי האיכות והאמינות ההיסטורית של המותג שמספקת האחות (הגדולה, עדיין הגדולה) מהכדורסל.
אבל הוויכוחון הזה, הסמנטי לכאורה, הוא ממש לא שום-דבר. דרך טובה להמחיש את המהות שמסתתרת מאחוריו היא לחתוך לרגע לאזור המוזיקה הישראלית ולחשוב על שמות כמו "זוהר", "שלמה", או "שלום" - מותגים שאין עליהם עוררין וכולכם יודעים מיהם בלי שנצטרך לצרף את שם המשפחה. אז זה מה שזה.
הערב (שלישי, 20:00) יעלו לדשא באצטדיון סמי עופר שתי הקבוצות הגדולות של הכדורגל הישראלי. לא רק בשתי העונות האחרונות, אלא באופן מסורתי לאורך עשרות השנים האחרונות, למשחק הכי גדול שהיה לנו כאן כבר הרבה שנים. קרב ישיר בין המקום הראשון לשני, כאשר בארבעת המחזורים האחרונים קיבלנו שלושה מהפכים בפסגה, והפער – אם בכלל אפשר לקרוא לו ככה – עומד על נקודה בלבד לזכות הצהובים. בין שתיהן לבין הבאה אחריהן, לצורך המחשה, פעורה תהום עמוקה פי 16.
את תמונת המצב שעולה מהטבלה הנוכחית אפשר להרחיב לתמונה הגדולה יותר, של טבלת התארים בכדורגל הישראלי. מכבי חיפה זכתה באליפות המדינה 12 פעמים, אבל נתון מעניין וחשוב בנוגע למספר הזכיות האלו הוא שלמרות העובדה שהמועדון הוקם ב-1913, האליפות הראשונה שלו הגיעה רק ב-1984. ב-70 השנים לפני כן הקבוצה אפילו לא סיימה במקום השני.
מכבי תל אביב, שהוקמה שבע שנים לפני היריבה מחיפה, התחילה לשאוב אליפויות עוד לפני שהייתה כאן מדינה. יש לה בסך הכל 23 כאלה (24 אם אתם שואלים אותה), הראשונה שבהן ב-1936. מאז קום המדינה יש לה 19 כאלה (אגב, ליריבתה העירונית הפועל ת"א יש 13 אליפויות, אחת יותר מאשר לחיפאים, אבל רק שמונה מאז קום המדינה). עד שהירוקים זכו בראשונה שלהם, לצהובים כבר היו 14. בחשבון פשוט: מאז שמכבי חיפה התחילה לקחת כאן אליפויות, המאזן עומד על 9:12 לטובתה. בחלון הזמן שבין השנים 2013-1984, הוא הראה 4:12 מוחץ בירוק. קל להבין, אם כך, למה אוהדי מכבי חיפה שנולדו בחצי השני של שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים, עדיין חשים עמוק ב-DNA שלהם שהם הקבוצה של המדינה, וכנראה שגם אם עוד עונה תסתיים בלי תואר, היא לא תכחיד את הגן הזה.
בין שחר לגולדהאר
בחזית האירופית, השתיים חולקות אמנם שיא ישראלי משותף של שתי עליות לשלב הבתים בליגת האלופות, אבל איכשהו נדמה שמכבי חיפה רשמה שיאים נקודתיים ממשיים, פסגות של רגעי מאני-טיים במרכז הבמה, שהם רבים ומשמעותיים מאלו של היריבה מתל אביב. למשל, הקמפיין הראשון וההיסטורי במפעל, שכלל ניצחונות ענקיים על מנצ'סטר יונייטד ואולימפיאקוס, והסתיים עם המקום השלישי בבית והמשך בגביע אופ"א - הישג שאף קבוצה ישראלית לא חזרה עליו. או העלייה לרבע גמר גביע אירופה למחזיקות גביע עליו השלום, בעונה שהציגה ליבשת כולה את הפלא שנקרא יוסי בניון. ועוד לא דיברנו על ניצחון חוץ על פארמה האיטלקית בשמינית הגמר של אותו מפעל ב-1993/94, והדחה רק בפנדלים מול קבוצת הענק שבה כיכבו תומאס ברולין, פאוסטינו אספרייה וג'אנפרנקו זולה.
יעקב שחר קנה את המועדון מהכרמל ב-1992, ומאז היווה במשך שנים ארוכות מודל של ניהול מתקדם, שפוי, יציב, שקלישאות כמו "סטנדרטים אירופיים" נקשרו בו בצדק. זה לא הגיע מיד, ולפירות התהליך שכלל השקעה עקבית במחלקת הנוער לקח כמה שנים להבשיל, אבל העשור הראשון של שנות ה-2000 הביא איתו דומיננטיות מוחלטת בכדורגל הישראלי, שבה שושלת ירוקה אחת מחליפה שושלת ירוקה שנייה. המאמנים והשחקנים התחלפו, אבל התארים המשיכו לזרום כיין - שבע אליפויות אם מכלילים את האחרונה ב-2011. אבל שם זה נעצר פתאום, כאילו מישהו סגר איזה שיבר נעלם, והמטוטלת שינתה כיוון. הבוסית החדשה-ישנה היא מכבי ת"א: חמש אליפויות מאז 2013, בזמן שהירוקים עשויים לסגור עשור ללא צלחת.
את התנודה הזו ביחסי הכוחות אי-אפשר לנתק מההתייצבות הניהולית והפיננסית בקריית-שלום מאז שמיץ' גולדהאר השתלט על העניינים. שחר עצמו סיפר פעם בראיון שהייתה לו שיחה עם גולדהאר, שבה ניסה להסביר לו שלא כדאי להשקיע סכומים כל כך גבוהים, שהאכזבה תהיה בהתאם ושהשחיקה תהיה מהירה. הוא טעה.
ב-2009 גולדהאר (רגע, זה מין הלחם אנגלי-עברי שפירושו הר של זהב?) רכש את המועדון, וכמו במקרה של שחר בזמנו, חרק קצת שיניים עד שטעם את הפרי הראשון. אבל אז, לאט-לאט, התחילה לחלחל ההבנה שהסטנדרטים של שחר מתיישנים, ויש מודל חדש בארץ, בינלאומי, עם כיסים שתפריהם עמוקים ממה שהכדורגל הישראלי הכיר (פרט לתקופת ארקדי גאידמק בבית"ר ירושלים, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי), עם אורך נשימה מסוג אחר לגמרי - ועם אמביציות בהתאם. אחרי שנים של בלגן בראש המועדון, החלום הכחול של אוהדי כל קבוצת כדורגל בישראל, התגשם. בצהוב.
מחסום צהוב
למעשה, בעשור הנוכחי רק הרצף המשולש של הפועל באר-שבע בין 2016 ל-2018 מנע ממכבי ת"א לשלוט כאן ללא תחרות. אבל זה הרבה מעבר לתארים. שימו לב לרצף הנתונים הבאים בנוגע למפגשים הישירים שלה עם הנמסיס הירוק בליגה בשנים האחרונות: מכבי חיפה לא ניצחה את מכבי ת"א כבר 15 משחקים; היא ניצחה אותה פעם אחת (ב-2016) ב-30 המפגשים האחרונים ביניהן; מאז שאצטדיון סמי עופר נפתח, הן נפגשו בו 12 פעמים בליגה, מכבי ת"א ניצחה בשבע וסיימה חמש בתיקו - כולל המשחק האחרון שם, שאליו מכבי חיפה הגיעה כמוליכת הטבלה ובו אף הובילה 0:2 בשלב מוקדם מאוד. זה נגמר ב-2:2. כן, מכבי (חיפה) עדיין לא ניצחה בבית החדש והנוצץ שלה את מכבי (ת"א).
העניין העיקרי, שכבר דובר בו רבות ורבות עוד ידובר בו, לכאן או לכאן, הוא ההשפעה המנטלית של המספרים האלו. לא סתם ברק בכר מחזיק במכבי חיפה שני מאמנים מנטליים. אם בבאר-שבע הוא היה צריך למחוק תודעה מועדונית של 40 שנה במדבר כדי לשכנע את הקבוצה שלו שהיא יכולה, רשאית וראויה להיכנס לארץ המובטחת (ולהיכנס, ולהיכנס - ככה שלוש פעמים ברציפות), אז במכבי חיפה המשימה היא קונקרטית, וקוראים לה מכבי תל אביב. ה-2:2 ההוא, ולא פחות ממנו ההפסד 2:1 בתוספת הזמן בבלומפילד (אחרי שגם בו חיפה הובילה), היו אינדיקציות מאלפות לכך שעבור הקבוצה שלו, מכבי ת"א היא שד. והשד הזה, נכון להיום, הוא די נורא.
אם נגענו בנקודות השיא באירופה, שם היתרון ירוק, ונגענו במאזן של התקופה האחרונה, שבו השליטה צהובה באופן מובהק, יש מקום לומר כמה מילים על נקודות השפל. שתיים מהן זכורות במיוחד, ואת שתיהן הצהובים ירצו לשכוח: ה-0:10 של מכבי חיפה ב-14 במאי 1988 כנראה לא יישכח לעולם, אבל הוא היה במשחק בין שתי קבוצות בתקופה רעה, ששיחקו אז בפלייאוף התחתון, ומכבי תל אביב סיימה אז מקום אחד מעל הקו האדום. המשחק הזה הותיר צלקות בגאוות המועדון הצהוב, אבל ה-0:5 של עונת 1993/94 היה הצהרת כוונות נחרצת הרבה יותר. למשחק ההוא כבר עלו השתיים כשליטות של הכדורגל הישראלי, שתי קבוצות שדרסו את שאר הליגה באותה עונה, אבל תצוגה של איל ברקוביץ', ראובן עטר (עם גול בלתי נשכח) ואלון מזרחי פוררה את היריבה לאבק. היסטוריה.
פרק חדש נכתב
אם מישהו מבקש למצוא כאן הכרעה בדיון הזה, הוא יצטרך להמשיך לחפש. ברור שהנטייה הטבעית בנקודת זמן ספציפית היא לתת תשובה על פי תמונת המצב הנוכחית, אבל ככל שמתרחקים ומסתכלים על תמונה רחבה ושלמה יותר - ההשוואה נעשית מורכבת יותר. למשל, במשך כמה עונות רצופות, למרות שלא זכתה בהן באליפות, מכבי חיפה החזיקה בממוצע הקהל הגדול ביותר בליגה, עם יותר מ-20 אלף איש למשחק בסמי עופר. אפילו בשנותיה הקשות, הקהל זרם ליציעים בהמוניו. במארס 2020, רגע לפני פרוץ המגפה ואחרי החזרה לבלומפילד, מכבי ת"א עקפה אותה גם בתחום הזה, עם ממוצע, עד אותו רגע, של קצת יותר מ-21 אלף צופים במשחקי הבית. מאז, כמובן, אין ממש ערך למדידת הנתון (ע"ע קורונה). מה שבטוח הוא ששתיהן מקדימות בפער ענק את האחרות גם בתחום הזה - עם כמעט פי שניים צופים מהבאה אחריהן.
ישנם כמובן גם נתונים בלתי מדידים, של עוצמת מועדון, של רוח, של ערכים. אפשר היה לשאול מה משמעות ההחלטה של גולדהאר לחתוך את דור מיכה ועומר אצילי בלי להשאיר אפילו חרך תקווה לחזרה שלהם, לעומת האופורטוניזם שהשתקף מההחתמה של אצילי בחיפה. אפשר לנסות לבחון את ההתנהלות בתקשורת, באופן כללי ואחת ביחס לשנייה, את הגישה כלפי שופטים ומינוני ההתבכיינות, או את היחס של השופטים עצמם לכל אחת מהקבוצות (אולי כאן אבישי בן חיים היה מתערב וזורק לאוויר איזה "הגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה"). אפשר גם לספור כמה שחקנים שגדלו בכל אחד מהמועדונים משוטטים להם ברחבי ליגת העל, או כמה כאלה ששייכים לכל מועדון מושאלים ממנו לקבוצות אחרות. אבל בסופו של דבר, התשובה הרלוונטית היחידה, והיחידה שמעניינת - היא זו שתתקבל הערב לקראת השעה 22:00. גם היא כנראה לא תכריע את קרב הענקיות הזה, אבל אולי תספק לנו עוד פרק מרתק בקרב המתמשך במשקל כבד.
