השלושער המדהים מול סלובקיה כבר לא מפתיע אף אחד. הרבה פעמים ערן זהבי גרם לי להתרגשות יתר, בלי קשר את מי אני אוהד, אך זכורות לי שלוש פעמים שזה היכה בי חזק: בפעם הראשונה שעמדתי בטדי מאחורי השער, והתחלתי לרעוד ולהזיל דמעה אחרי גול האליפות של הפועל ת"א על הבאזר, כשאלי גוטמן רץ אלינו אחוז אמוק. בפעם השנייה כשהוא הפך דרבי תל אביבי בדקה ה-90 וגרם לי למפח נפש עצום, במיוחד כשראיתי את פאולו סוזה רץ ספרינט אל המגרש. והשבוע בנאום הכי ממוקד ואמיתי בחדר ההלבשה לשחקני הנבחרת.
ראיתי כמעט את כולם מאז שנות 70: אהוד בן טובים, עודד מכנס, אורי מלמיליאן, גילי לנדאו, ויקי פרץ, אלי אוחנה, אלון מזרחי והרשימה ארוכה. ראיתי את איל ברקוביץ' מככב באנגליה, את חיים רביבו קורע רשתות בטורקיה ובספרד, את אבי נימני שהפך לאלוהים של הצהובים ואת האווירון שהבקיע בלי מעצורים.
רובם היו מוכשרים, חזקים וגולרים לא פחות ממנו, אבל כאחד שראה וזוכר הכל, על זהבי אגיד שהוא הווינר הכי גדול שקם מאז שאני זוכר את הכדורגל הישראלי. תמיד נמצא במקום הנכון, מבקיע את השערים הכי דרמטיים ולדעתי השחקן שאוהב את המשחק יותר מכולם.
היכולת שלו להדביק שחקנים בווינריות שלו בקבוצות בהן הוא משחק היא עצומה. התשוקה שלו למשחק היא ללא גבולות, ושלא יגידו שהוא שיחק בליגה למקומות עבודה (הסינית), כי גם קרלוס טבס ועוד הרבה חלוצים אדירים בטופ העולמי לא דגדגו את ההשגים שלו שם. מבחינתי הוא מספר 1, ותסמכו עליי שראיתי הרבה בכדורגל.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
