בסוף, כמו עם כל דבר, זו שאלה של גישה לחיים. האם אני אופטימי או פסימי? מסתכל על הצד החיובי או השלילי? האם, למשל, אני מתייחס להרגלים הישנים שלי, שכבר מזמן לא מספקים לי שמחה, כאל התמכרות, או כאל ביטוי של אמונה ודבקות במשהו גדול יותר? אז סליחה על הפתיח המתפלסף וסליחה עוד יותר, מראש, על ההנחתה מהמיסטיקה הרכה של האינסוף אל הבטונדות הקשות של אצטדיון רמת גן בסוף המילניום הקודם - אבל ככה זה גם עם נבחרת ישראל.
כמעט בלתי נתפס איך בכל פעם מחדש מתברר שהסוללה הזאת עדיין לא לגמרי-לגמרי ממש-ממש גמורה. שנשארו בה עוד כמה אדים מטאפיזיים של אנרגיה, כדי להאמין ש: הפעם ההגרלה נוחה מאי פעם/הפעם יש דור מוכשר/הפעם זה לא הרכב של כוכבים אלא חבורה צנועה/הפעם השילוב בין ערבים ליהודים ישנה את הקארמה/הפעם הביאו מאמן מחו"ל שלא חולה בכל הווירוסים המיוחדים של הכדורגל והתרבות שלנו/הפעם למדנו מטעויות העבר - אנד סו און אנד סו און, אפשר להמשיך את הרשימה הזאת עד הגלות הבאה.
בסוף, תמיד, מתחיל קמפיין מוקדמות חדש ואיזה ילד פנימי תמים מתייצב בסלון מול המסך או ביציע - ועושה בדיוק את הדבר שהמבוגר שבפנים, שבע המרורים, מנסה להסביר לו שהיה אמור כבר מזמן להפסיק לעשות: מאמין שאפשר לעשות את זה. כי המבוגר הזה, עם כל מסווה הרציונליות של הטיעונים שלו, שבוי בעצמו במחשבות שווא, אודות כוחות על-טבעיים שמונעים מהחלום להתגשם.
הרי ברור לכל אוהד של נבחרת ישראל שלא משנה מה יקרה, היא תמצא את הדרך לא להעפיל לטורניר גדול, כמו בסדרה חשבונית: אם מעפילה רק נבחרת אחת, נסיים במקום השני. אם מעפילות שתיים, נסיים בשלישי. אם יגדילו את המונדיאל ל-548 נבחרות, נהיה ה-549. שוער ישמוט כדור (שנת שמיטה?), בלם ימשוך חולצת יריב ברחבה (הדרכה לגוי במנהגי אבלות יהודיים?), חלוץ יאבד את חוש ההבקעה (תופעת לוואי של קורונה?). משהו כבר יקרה, מכל תחומי המשחק שהתקדמנו בהם - טכניקת הבעיטה בדלי של העם היושב בציון היא זו שהשתכללה יותר מכל.
המנגנון הילדותי האופטימי, שתמיד מנצח גם אם הוא תמיד מפסיד, תודלק חזק ב-1999 לקראת צמד המפגשים מול דנמרק בפלייאוף ההעפלה ליורו 2000. אלו היו ימים שהייתה בהם סיבה טובה להיות אוהד כדורגל ישראלי, ואפילו הייתה סיבה טובה להיות אוהד של נבחרת ישראל: איל ברקוביץ', חיים רביבו, רונן חרזי, טל בנין, אלון חזן, דודו אוואט - כדורגלנים עם כבוד גם מחוץ לישראל, שאפשר היה לחלום ולפנטז דרך מה שהרגליים שלהם ידעו לעשות עם הכדור, ואפשר היה לשכוח איתם מצרות היומיום, להחזיק בלב אמונה שיהיה טוב, בלי כל כך הרבה פחד. אומרים שמי שמאמין לא מפחד, אבל לפעמים נדמה לי שמי שמפחד מאמין.
ואם כבר אמונה שיהיה טוב, אז גם היה בסביבה, עדיין בשוליים, יהלום בהתהוות - יוסי בניון. יוסף בעל החלומות, עוד לא בן 20 אבל אחרי שכבר הראה על הדשא, בליגה ובמפעלים האירופיים, קסמים שזרחו מאורו של העתיד: גם אחרי שתור הזהב יחלוף, יש מי שימשיך את הדרך היפה. מול דנמרק הוא התחיל את המשחק על הספסל.
חמישה חודשים קודם לכן, ב-6 ביוני, וליתר דיוק בתאריך הפואטי ה-6.6.99, באותו האצטדיון, בשלב הבתים של אותו קמפיין, אותה הנבחרת ממש, פוררה לאבק את נבחרת אוסטריה עם 0:5 מהדהד. הכותרת הראשית של מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות" אחרי הניצחון ההוא הייתה "הכי גדול בהיסטוריה". טור של חיים רביבו, אחד מגיבורי הניצחון, הופיע על עמוד השער של העיתון. לא של מוסף הספורט, של העיתון. שלמה שרף הציע "שכל הפרשנים ישבו בלול וילכו להתרחץ". מודה שגם אז לא הבנתי את הקונספט.
אפשר אולי להשוות את מה שקרה בזמן שחלף בין הניצחון ההוא לבין המפגש מול דנמרק במוצאי שבת של ה-13 בנובמבר, לשש השנים שעברו על מדינת ישראל בין 1967 ל-1973, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. האופוריה, התחושה שאנחנו גדולים מהחיים, האמונה שאין יריב שיכול לנו. אני לא יודע איפה בדיוק נכנסות נערות ליווי באנלוגיה הזאת, אבל אולי יום אחד ייפתחו פרוטוקולים חסויים של ישיבות ממשלה מהתקופה ההיא וישלימו לי את המטאפורה.
ה-0:5 על אוסטריה, שאותו חוויתי על הספה בסלון, הוא כנראה מה שהביא אותי להיות ביציע באצטדיון ר"ג במשחק הראשון מול דנמרק. לא עברו שתי דקות לפני שג'ון דל תומאסון כבש בקלות מחרידה את הראשון. בדקה ה-34 הוא הבקיע את השני, שהיה אפילו קל יותר. השלישי היה במחצית השנייה בבעיטה חופשית חסרת מעוף, שעפה לפינה של אוואט, הרביעי בנגיחה מ-15 מטר מעל השוער. החמישי היה שער מרהיב, באמת מרהיב, בעיטה מ-25 מטרים לחיבורים. שאר הילדים המטומטמים כמוני שעדיין היו ביציע מחאו כפיים. פחות כדי לתת כבוד לדני האקראי שהבקיע את השער, ויותר כדי להכאיב חזרה לשחקנים של הנבחרת שלנו על מה שהם עוללו לנו. הכותרת של מוסף הספורט למחרת המשחק הייתה "מעליב".
האמת היא שכדי לספר את הפרטים של מה שלכאורה היה שם, הייתי צריך ללכת לארכיונים. בזיכרון שלי יש ערפל עם טעם תפל של אכזבה - ממה שקרה לנבחרת אבל גם מעצמי, על זה ששוב נפלתי בפח. אני זוכר את עצמי עומד, מרוב שהאצטדיון היה מלא, על יסודות הבטון הענקיים של עמודי התאורה כדי להצליח לראות. משם, אני זוכר איך רביבו הורחק כי רדף חצי מגרש אחרי שחקן כדי להיכנס לו ברגל. אני זוכר שבניון עלה כמחליף עוד במחצית הראשונה, וזוכר רגע שבו הוא וברקוביץ' התמסרו ביניהם במרכז המגרש בכישרון וקסם רב - ואז איבדו את הכדור.
אבל מה אני מקשקש על מה אני זוכר מהערב המר ההוא, בואו אספר לכם מה אני מרגיש היום: אני מאמין שהפעם אפשר לעשות את זה. שיהיה בהצלחה לנבחרת.
