אדוארדו גליאנו, הסופר האורוגוואי המפורסם, ומי שכתב את הספר הקלאסי "כדורגל באור ובצל", כינה את דייגו מראדונה "האלוהים הכי אנושי". סופר אחר, הארגנטינאי רוברטו פונטרוסה, כתב פעם: "מה אכפת לי מה עשה דייגו בחייו? מה שחשוב זה מה שהוא עשה לחיי שלי".
דייגו מראדונה הלך לעולמו, סיקור נרחב:
כן, מראדונה תמיד היה איש של הפכים. של אור וצל. של שחור ולבן. של גאונות על המגרש ושל נבזות בחיים הפרטיים. וזה כנראה סוד קסמו של האיש: היותו אנושי. הוא מעולם לא ניסה לצייר תמונה יפה ומושלמת של עצמו ושל חייו, הוא לא הסתתר ולא התגונן, אלא הודה בטעויות שעשה והודה ששילם עליהן מחיר יקר.
דייגו מראדונה היה דמות גדולה מהחיים, כמו אותם כוכבי רוק שלא היו מסוגלים להתמודד עם התהילה, והלכו לעולם בגיל צעיר. "מועדון ה-27" כולל את ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין, קורט קוביין, איימי וויינהאוס ועוד רבים וטובים.
דייגו מראדונה שרד הרבה מעבר לגיל 27. הוא בניגוד אליהם הלך לעולמו בגיל 60, כשהוא מותיר מאחוריו מיליוני מעריצים שבורי לב.
ובכל זאת, כשהיה בן 27 קרה משהו שהשפיע באופן דרמטי על המשך הקריירה והמשך חייו. זו הייתה התקופה בה החלה הנפילה הגדולה שלו, דווקא כאשר היה על גג העולם.
מראדונה הגיע לנאפולי ב-1984 כשהיה בן 23 תמורת סכום שיא בכדורגל העולמי דאז, 9 מיליון דולר. הוא אומנם נחשב לכישרון הגדול ביותר בעולם, אבל עדיין לא חווה הצלחות יוצאות דופן. המונדיאל הראשון שלו, ב-1982, הסתיים עם כרטיס אדום במהלך ההפסד של ארגנטינה 3:1 לברזיל בעקבות בעיטה ביריבו באטיסטה. גם השנתיים שלו במדי ברצלונה הסתיימו ללא אליפויות ועם מהומה אדירה בגמר גביע המלך, במשחקו האחרון בקבוצה.
אף אחד לא יכול היה לשער בקיץ 1984 שבתוך שלוש שנים דייגו מראדונה יוכתר לא רק כשחקן הטוב בעולם ללא כל עירעור, אלא גם כאחד משני הגדולים בכל הזמנים, ולדעת רבים הגדול מכולם.
אבל זה בדיוק מה שקרה. ב-1986 מראדונה סחף את האלביסלסטה לזכייה מופלאה בגביע העולם, ושנה לאחר מכן הוליך את נאפולי לאליפות ההיסטורית והראשונה בתולדותיה.
צריך לזכור שהליגה האיטלקית הייתה הליגה הטובה והחזקה בעולם, בה שיחקו השחקנים הטובים ביותר. והקבוצה שכתה באליפות איטליה נחשבה, בצדק, לקבוצה הטובה בעולם.
דייגו מראדונה הפך באותן שנים לאלוהים של נאפולי, לאלוהים של הכדורגל. לא היה אף שחקן שהתקרב ליכולתו הפנומנלית על המגרש, וההערצה אליו הרקיעה לגבהים לא הגיוניים.
אבל מה שמעטים אז ידעו, שמראדונה היה למעשה שבוי בידי אחת ממשפחות הפשע הבכירות של הקאמורה, המאפיה הנאפוליטנית.
משפחת ג'וליאנו שלטה אז בכמה משכונות העיר, בעיקר בפורצ'לה, והיא זו שהפעילה את מערך מכירת הסמים, ההימורים הלא חוקיים, ובתי הזונות.
כרמינה ג'וליאנו, המכונה "האריה", התחבר למראדונה תקופה קצרה אחרי שהגיע לעיר ודאג לו לאספקה קבועה של קוקאין, נערות ליווי ובעצם כל מה שהוא רצה. הוא אמר לדייגו: "אנחנו נגן עליך. כל בעיה שתהיה לך, תהיה הבעיה שלי".
כרמינה ג'וליאנו ואחיו לואיג'י הפכו לחברים קרובים של דייגו, שהוזמן לחתונות ולאירועים משפחתיים אחרים. כמי שהגיע משכונת עוני בבואנוס איירס, דייגו מצא מהר מאוד שפה משותפת עם המאפיונרים. והם כמובן התגאו בכך שהשחקן הטוב בעולם מסתובב איתם ונמצא בחברתם.
בפשיטה משטרתית על אחד מהבתים של משפחת ג'וליאנו התגלתה תמונה של שני האחים יחד עם מראדונה יושבים ליד ג'קוזי ענק וצבעוני. ברבות השנים התפרסמו צילומים נוספים רבים שלהם באירועים משותפים.
מראדונה והאחים ג'וליאנו ב-1986
מראדונה גילה את הקוקאין כמה שנים קודם לכן. בברצלונה הוא נחשף לראשונה לחיים הטובים, ועם הכסף הגדול שפתאום הרוויח יכול היה להרשות לעצמו דברים שלא היו בהישג ידו בארגנטינה.
כרמינה ג'וליאנו הבין מיד את נקודות החולשה העיקריות של דייגו: קוקאין ונשים. והוא סיפק לו את מבוקשו ביד נדיבה. מדי פעם, כשדייגו היה מגיע לאחד מהאירועים של המשפחה, הוא היה מפנק אותו בשעון רולקס יוקרתי.
במהלך התקופה שלו באיטליה הוא נעדר מאין ספור אימונים ומשחקים ונקנס בסכומי עתק. התירוץ היה תמיד שהוא סובל מ"מתחים". האמת הייתה כמובן שונה.
אבל מי שחושב שבמאפיה מעניקים מתנות חינם, לא יודע איך פועלת המאפיה. לאט לאט הפך מראדונה לבן ערובה של משפחת ג'וליאנו. וכאשר הגיעה עונת 1987/88, אחרי עונת האליפות ההיסטורית – הגיעה עת התשלום.
נאפולי נראתה נהדר בתחילת אותה עונה והובילה את הטבלה בפער משמעותי לפני מילאן של ההולנדים רוד חוליט, מרקו ואן באסטן ופרנק רייקארד.
אבל אז, כך מספרות השמועות, "החבר'ה הטובים" הבהירו למראדונה שלא כדאי לנאפולי לזכות באליפות. סימונה די מאו, עיתונאי שמתמחה בסיקור המאפיה, אמר: "אם נאפולי הייתה זוכה באליפות באותה עונה, הקאמורה הייתה מפסידה עשרות מיליונים בהימורים הלא חוקיים ופושטת רגל".
נכון או לא נכון, את זה אף אחד לא באמת יודע. אין לכך הוכחות. אבל העובדה היא שנאפולי קרסה במחזורי הסיום של אותה עונה, ומילאן זכתה בתואר.
חמישה מחזורים לסיום העונה לנאפולי היה יתרון של 10 נקודות בראש הטבלה ולאף אחד לא היה ספק שהיא תזכה באליפות שנייה ברציפות.
אבל בחמשת המחזורים האחרונים נאפולי הפסידה בארבעה משחקים וסיימה אחד בתיקו, בעוד שמילאן ניצחה בשלושה וסיימה שניים בתיקו. זה הספיק ל"רוסונרי" כדי לעקוף את נאפולי ממש על קו הסיום ולזכות בסקודטו.
ב-1989 נאפולי זכתה בגביע אופ"א, התואר האירופי היחיד בתולדותיה ושנה לאחר מכן דייגו הוליך אותה לאליפות נוספת. ואת כל ההישגים הללו רושם דייגו כשהוא מסניף קוקאין בכמויות מסחריות.
"מיום ראשון ועד רביעי הייתי מסטול, ביום חמישי הייתי מתחיל להתכונן למשחק ביום ראשון, וחוזר חלילה", הוא סיפר על אותם ימי הוללות.
ואז הגיע המונדיאל שאותו אירחה איטליה בקיץ 1990. ארגנטינה שיחקה רע, אבל עם הרבה מזל הגיעה לחצי הגמר.
רצה הגורל ובחצי הגמר היא שיחקה מול המארחת איטליה, המועמדת לזכייה. וכדי שהסיפור הדרמטי יהיה מושלם נקבע שהמשחק יתקיים באיצטדיון סן פאולו, הבית של מראדונה – זה שמעתה יישא את שמו...
זה היה אירוע מטלטל. ממש לפני המשחק הגורלי ביקש מראדונה מאוהדי נאפולי שיתמכו בארגנטינה. "במשך 364 ימים בשנה האיטלקים מהצפון משפילים אתכם, קוראים לכם בשמות גנאי, אומרים שאתם לא איטלקים, ופתאום פעם אחת בשנה הם מבקשים שתעודדו את נבחרת איטליה", אמר דייגו לאותם אוהדים, שהיו מוכנים לנשק לו את הרגליים.
הפרובוקציה לא הצליחה. הנאפוליטנים התנצלו בפני דייגו ואמרו לו שלמרות הכל, הם בכל זאת איטלקים ויעודדו את ה"סקוואדרה אזורה". והצפונים? הם, ששנאו את מראדונה לפני כן, תיעבו אותו עכשיו הרבה יותר.
ארגנטינה ניצחה את איטליה בפנדלים אחרי 1:1 בתום 120 דקות ודייגו העפיל לגמר מונדיאל שני ברציפות. אבל הוא לא ידע מה מצפה לו.
במשחק הגמר באולימפיקו ברומא האוהדים האיטלקים, מתוסכלים מהעובדה שהנבחרת שלהם לא הגיעה לרגע השיא, שרקו בוז אדיר לאורך כל ההמנון הארגנטינאי. מראדונה חיכה שהמצלמה תעבור על פניו ודאג שכל העולם יראה אותו מקלל: "בני זונות".
ארגנטינה הפסידה בגמר 1:0 ומראדונה ירד מהמגרש בדמעות. הוא עדיין לא ידע זאת, אבל הסוף שלו התקרב, והחברים מהמאפיה לא התערבו הפעם כדי לעזור. הם כבר לא היו זקוקים לו.
להתאחדות האיטלקית, שנשלטת בידי המועדונים העשירים מהצפון נמאס מהנוכחות של דייגו מראדונה בליגה שלהם, במיוחד אחרי מה ש"עולל" לנבחרת הלאומית. אז הם דאגו שדייגו יעבור בדיקת סמים בסיום אחד ממשחקי הליגה, וכאשר נתפס "על חם", הוא נענש בהשעייה ל-15 חודשים.
העונה האחרונה שלו באיטליה, עונת 1990/91, הייתה איומה. הוא הספיק לשחק רק ב-18 משחקים והבקיע 6 שערים בלבד, לפני שהושעה באפריל 1991. ובכלל, הוא היה שרוי בדיכאון, כאשר הכל סביבו החל להתפרק.
החיים הפכו עבורו לסיוט. הוא לא יכול היה לנהל אורח חיים נורמלי, התקשורת רדפה אותו בכל מקום, הקוקאין השתלט לו על החיים והוא רק רצה לעזוב את נאפולי. רק שהנשיא קוראדו פרלאינו לא היה מוכן לשחרר אותו בשום אופן.
אסיף קפאדיה, הבמאי האנגלי הנודע, שמאחוריו הסרט על נהג המירוצים הברזילאי איירטון סנה, והסרט זוכה האוסקר על חייה של איימי ויינהאוס, הוא גם האיש שעומד מאחורי סרט הדוקו המטלטל על שבע השנים של מראדונה בנאפולי, אותו אפשר לראות גם ב"יס דוקו".
בין היתר קפאדיה מתאר את אותו לילה חורפי בינואר 1991, כאשר מראדונה מתקשר ב-3:40 לפנות בוקר אל חבריו מהמאפיה, ומנסה להזמין לביתו שתי נערות ליווי. בעודו מדבר עם המדאם היא דורשת ממנו שיגיד שלום לבנה, אוהד שרוף של נאפולי.
"הרגע הזה הוא קומדיה טראגית" מספר קפאדיה. "הנה עומד לו אדם שמנסה לברוח מהתהילה, ורק רוצה לשכוח את הצרות בהתמכרות לסקס, סמים ואלכוהול. ובתוך כל זה קופץ ילד לשמע צלצול הטלפון ורוצה לשאול אותו על המשחק האחרון. אם הייתם מכניסים את הסצנה הזו לפרק של "הסופראנוס", זה היה מצחיק, אבל הייתם אומרים לעצמכם, 'זה לא משהו שקרה באמת'. אבל זה קרה. אלו היו חייו של דייגו".
מראדונה לא היה מודע לכך, אבל השיחה הזו הוקלטה ע"י חוקרי המשטרה ולאחר מכן הוצגה כעדות במשפט בו דייגו הואשם באחזקה והפצה של סמים. הפצה? כן, בית המשפט האיטלקי החליט שהעובדה שדייגו הציע לשתי נערות הליווי להסניף מהאבקה הלבנה מספיקה כדי להרשיעו...
"הבעיה היא שכאשר אתה סומך על המאפיה וחושב שהפכת להיות חבר שלהם, אתה בעצם הופך להיות הרכוש שלהם", אומר קפאדיה. ובשלב הזה, משפחת ג'וליאנו כבר לא הייתה זקוקה למראדונה ובניגוד להבטחות, לא נקפה אצבע לטובתו.
לדייגו לא היו כוונות להיכנס לכלא, אז הוא מיהר לטוס לארגנטינה – ושם נעצר ע"י המשטרה המקומית על אחזקת סמים. הוא נתפס כשברשותו כ-500 גרם קוקאין ונשפט ל-14 חודשי מאסר על תנאי.
בסופו של דבר צריך לזכור: מראדונה לא היה קרימינל. הוא היה אדם פשוט שבזכות הכישרון שקיבל כמתנה, הפך לאגדה בחייו, לאלוהי הכדורגל. הדרך שלו להתמודד עם התהילה הייתה בהתמכרויות שלו. זו הייתה החולשה שלו. זה מה שהפך אותו לאנושי. וכפי שאמר אדוארדו גליאנו – "הוא היה האלוהים הכי אנושי".
