כמה מאיתנו חולמים שהילד שלנו יהיה כדורגלן? הרבה אבות ששיחקו כדורגל בילדות במחלקות הנוער השונות ולא הצליחו להפוך למקצוענים מנסים להגשים את עצמם דרך הילדים, ובדרך עושים טעויות רבות. כזה אני הייתי!
כבר בגיל זחילה מתחילים עם האהבה לכדור. כל הבית מוצף בכדורים, ובכל נגיעה של הילד בכדור אנחנו מתפעלים, מסריטים, שולחים לחברים ולא מפסיקים להתלהב. בתחילת הדרך, בתוך לבנו אנחנו מאמינים שנגדל את האיל ברקוביץ' הבא.
שלב הבית ספר לכדורגל נראה מבטיח, הילד מרשים באימונים, הטכניקה טובה והנה התחילו התקוות והאשליות לעלות מדרגה, החלום שלנו בדרך הנכונה. בשלב המעבר מבית הספר לכדורגל למחלקת הנוער מתחיל הסינון הראשוני. חלק מההורים אינם מבינים למה הבן שלהם לא צלח את המבחנים, הרי רק לא מזמן כל המשפחה צפתה בסרטונים ולא הפסיקה להתפעל מהביצועים.
במחלקת הנוער, משלב הטרומים, הילד מתחיל להראות ניצוצות של כדורגל, הדשא נראה יותר ירוק, ההורים מפרגנים ואומרים בכל הזדמנות שהילד שלך כוכב ואתה קורן מאושר. הוא מבקיע שערים, מבשל ומתקל – רגעים של אושר, החלום מתגשם.
המעבר מהטרומים ששיחקו עד היום בשני מגרשים של 8 על 8 (וילי רוטשיינר שינה ל־9 על 9) לבמה הגדולה בילדים ב' היא נקודה קריטית להמשך הדרך, שם כבר משחקים 11 נגד 11, במגרש של הגדולים.
התחרות על הדקות גוברת, אתה מגלה שהילד שלך כבר לא אותו כוכב שחשבת, השטחים גדולים, הילד לא כזה מהיר, מתקשה ברמה הפיזית, דקות המשחק יורדות ומצב הרוח בבית אחרי משחקים לא כמו במסיבות פורים. אתה לא מתייאש, לוקח מאמן אישי, מתחיל עם שיחות אישיות עם הילד ואומר לו כמה הוא טוב והכל עניין של זמן. הוא עוד יהיה כוכב, אין מצב שלא!!
במעבר בין ילדים ב' לילדים א' יש עוד שינוי דרמתי לילדים. מי שמוחלף כבר לא יכול להיכנס חזרה והמאמן חושב פעמיים מתי להחליף ואת מי. בנוסף למאמן קיימת הגבלה נוספת של מספר הפעימות לחילופים, וככה הבן שלך מוחלף והדרך לספסל מתקצרת במהרה.
לפתע, כל מבט לספסל של המאמן גורם ללב לפעום בחוזקה. האם הילד ייכנס? מה יקרה אם לא? איך נתמודד עם האגו, הרי חשבתי שהילד שלי כוכב, מה יגידו החברים, המשפחה שישאלו כמה הילד שיחק?
והנה הגיעה השעה. כבר בילדים מתקיימים משחקי הגביע, המאמן רוצה לנצח, יש 22 שחקנים בסגל, 11 שחקנים על הספסל, מתחילה המחשבה שאולי הילד לא ישחק בכלל? מסתיים משחק הגביע בדרמה סוערת אחרי הארכה, הקבוצה ניצחה בפנדלים, הילדים קופצים ומגיעים להורים כמדי כל סיום משחק להודות ולשמוע את צליל הכפיים, הילדים שרים בקול תרועה "אחים אחים, שמחה שמחה".
אתה האבא של הילד שלא שיחק נחנק, מתבונן מסביב ומחפש את הדרך החוצה לכיוון הרכב, בדרך באים אליך ומנחמים אותך. "לא נורא", אומר אבא שהילד שלו שיחק בכל המשחק. "זה רק כדורגל, לא חיים ומוות". הילד שלך עולה לרכב ודממת אלחוט בנסיעה.
לאחר תקופה קצרה שהילד כבר לא משחק כמו שחשבת למרות שהוא מתאמן בשיא הרצינות ובשיא הנחישות, ההנאה דועכת, ההגעה למגרשים מלווה בלחץ נפשי. האם הילד ישחק? מה נעשה אם לא? האם לפנות למאמן? מה נגיד לו? מה אם נגלה שהוא לא מתאים, סוף העולם קרב? אני שחלמתי שהבן שלי יהיה כדורגלן והכל מתנפץ לי בפנים, איך אחיה עם זה?
לקראת סוף השנה הילד שלך קורא לך לשיחה, הפעם הוא רוצה להגיד לך משהו ולא להפך. הנה, הוא בטח רוצה להגיד לך שהוא לא יוותר, שהוא נלחם, שהוא מאמין בעצמו, שהוא מלא תקווה.
בחדר הקטן הילד פונה ואומר בקול שקט: "אבא, אני יודע שאתה חולה כדורגל והחלום שלך שאהיה כדורגלן, אבל אני לא נהנה כבר".
האבא משתתק ומשיב: "בני היקר, בטוח שאתה נהנה, פשוט עכשיו אתה פחות משחק". "לא, אבא", הוא עונה. זה לא קשור, פשוט לא כיף לי". והאבא מסיים את השיחה: "טוב, לך לישון, זה יעבור לך מחר וכבר תיהנה מחדש באימון".
למחרת הנושא לא דובר והנה הכל חזר לשגרה. הילד שוב על הספסל, המאמן מסתכל לכיוונו והפעם הוא מחליט לשתף אותו ל־10 דקות. האבא רואה את האור בקצה המנהרה, "עוד לא אבדה תקוותנו", לוחש האבא לילד. למחרת הילד שולח הודעת ווטסאפ: "אבא, לא יודע איך להגיד לך, אבל לא כיף לי בקבוצה. אני רוצה לעזוב". האבא משיב: "אוקיי, נדבר על זה". הילד חוזר: "לא הבנת אבא, אני לא מגיע יותר לאימונים, לא כיף לי".
שיעור מילד לאבא, תקשיבו לילד.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
*אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
