שמשון תל אביב הייתה אימפריה במשך 30 שנה. מ-1960, עונת עלייתה לליגה הבכירה, ועד נשירה לליגה השנייה ב-1990, כשבאותה העונה חטפה עוד מכה עם הפסד נוסף, שלישי בתולדותיה, בגמר גביע המדינה. פעמיים סיימה כסגנית האלופה. היא הקבוצה שעמדה על סף הבאר ולא שתתה ממנו. דבר אחד בלט בקבוצה מכרם התימנים: לא אהבו שם לשחרר שחקנים. הלכידות ואהבת המועדון בכל תנאי אפיינו את ראשי שמשון הנקראת על שמו של שמשון רוזי, בן השכונה שנהרג בתאונת דרכים בעת מלחמת העצמאות.
"יום אחד, כשראיתי שאני כבול בשמשון, החלטתי לקבל הצעה של חברים לנסות להתקבל לאחת מקבוצות הצמרת בדנמרק. הייתי חייב לשמור על סודיות, ופשוט ברחת מהארץ. החברים שיכנו אותי בדירה מסוימת בקופנהאגן כד שאחתום בקבוצה שם. ידעתי שמבחינת שמשון לא בטוח שאגיע לרגע הזה", נזכר משה רומנו, אחד הכובשים הגדולים אי פעם בכדורגל הישראלי. "לילה אחד, מאוחר מאוד, אני שומע נקישות בדלת. מי יכול לבוא אלי בשעה כזו בדנמרק? פתחתי את הדלת, ואני רואה את שאול, בעל המסעדה המפורסמת בכרם התימנים ואוהד שמשון, ואדם אחר. 'תן לי את הדרכון שלך', ציווה שאול. ידעתי שלשאול לא מתנגדים".
"נתתי לו את הדרכון. הוא אמר: 'אם אתה רוצה, עכשיו את יכול להישאר בדנמרק. לטובתך תחזור אתנו לארץ, לשמשון. נסענו דרך איטליה. חברים אמרו לי אחר כך 'זו כמו החטיפה של ואנונו'. אמרתי להם: 'מה ואנונו, איזה ואנונו, הוא היה מרגל. אני מרגל?', אבל בשמשון של אז לא היה טעם לסיפורים. אחרי כמה ימים הגענו לארץ וחזרתי לשמשון".
רומנו, שכינויו "קיש" על כך ש"קישקש" את ההגנות היריבות, היה ארבע פעמים מלך השערים של ליגת העל. הוא רביעי בטבלת הכובשים בליגה בכל הזמנים, 193, אחרי אלון מזרחי, עודד מכנס ואבי נמני. אם מחברים את מספר השערים שלו ל-141 השערים של גידי דמתי של רומנו מגיעים ליותר מ-300 משני חלוצים של קבוצת פרבר תל אביבי קטנה, אבל גדולה, שייצגה את כרם התימנים.
גם לדמתי סיפור דומה אבל לא לגמרי, שאינו נופל בעוצמתו מזה של קיש בדנמרק. "שיחקתי בשמשון ת"א מאז גיל 7 ועד סיום הקריירה", אומר דמתי, הנחשב לגדול שחקני הקבוצה בכל הזמנים. אהבתי את הקבוצה, אבל כמו כל אחד רציתי להתקדם, במיוחד אם נופלת בידך הזדמנות יוצאת מהכלל. ופעם הייתה הזדמנות ממשית כזו. מסתבר שמנשנגלדבאך, אז קבוצת פאר בגרמניה, שכבר צירפה את שמוליק רוזנטל, רצתה בי. איש הקשר לצורך העניין היה המאמן הלאומי עמנואל שפר. הוא שפר אמר לי: 'לך לשמשון, תביא את השחרור והכל סגור'. בשמשון כמובן צחקו ממני. אחרי כמה ימים חזרתי אליו. אני רואה אותו עומד מחוץ למשרד ואומר לי 'לך מכאן מהר, לא רוצה שיפוצצו לי את העסק'. נאלצתי לוותר על החלום".
60 שנה מנהל את המועדון
מאז שנות ה-20 לחייו, עו"ד עמי פזטל מנהל את שמשון, פעם בסתר, היום בגיל 82, ביודעין. עמי, ראש מערכת "שירים ושערים" המיתולוגית, המוזכר במערכון הידוע של הגשש כ"עמי פז גול", עומד בראש המועדון המשחק כיום בליגה ב'. "איזה דבר משונה: סיימנו במקום הראשון בליגה ב', אבל הוחלט באופן לא הגיוני שנקיים משחק מבחן מול השנייה, אור-יהודה", סיפר פזטל. "היינו טובים מהם בכל פרמטר, אבל נאלצנו להתייצב למבחן. הפסדנו בפנדלים, אור-יהודה עלתה. זה צדק?"
"לשמשון אף פעם לא היו משאבים גדולים, היה לנו תקציב קטן פי כמה ממכבי והפועל, ובכל זאת החזקנו שחקנים גדולים. זו הסיבה שסירבנו לשחרר כוכבים. כמובן שגם הקהל הקנאי לא היה מקבל את זה", מסביר פזטל.
עד כמה פופולריים היו כוכבי הקבוצה יעיד הסיפור של רומנו בדרום-אפריקה. כנסו לגוגל, תחפשו "כריסטיאן ברנרד", ותקבל ואת הוויקיפדיה של משתיל הלב הראשון בעולם, אירוע שקרה אי שם ב-1967. שנתיים מאוחר יותר הופיעה ב"חדשות הספורט" כותרת בולטת: משה רומנו יתחתן עם הבת של פרופסור ברנרד? זה היה הנוסח. מה? מי? איך זה יכול להיות?
דבר ראשון, מרוב התרגשות, אף אחד לא שם לתאריך. זה היה ה-1 באפריל. אבל הסיפור חולל סערה, במיוחד כשבארץ המתינה לו ארוסתו רחל, רעייתו עד עצם היום הזה. רומנו: "האמת היא שהכרתי אותה. בתקופות הקיץ בשנים האלה הייתי מופיע בהיילנדס פארק בקייפטאון. יוסל'ה מרימוביץ סידר לי את זה. הבת של הפרופסור תמיד הגיעה לפגוש את השחקנים וכך הכרתי אותה. לא זוכר אם קראו לה ג'ני, או שם דומה. אם היינו מתחתנים, הייתי בטח זוכר".
"שיחק עם חיתול מתחת למכנסיים"
ואם כבר סיפורים מוזרים, הנה אחד ביזארי במיוחד על גידי דמתי. "לפני משחק גביע בבאר-שבע, הוא נאלץ לעבור ניתוח טחורים בשעה 11. סיבה לא לשחק? לא בשמשון", נזכר איציק עובדיה. "מבית החולים העלו אותו לאוטובוס למשחק הגביע. הוא שיחק עם חיתול מתחת למכנסיים. למרות זאת הבקיע שער חשוב שהעלה אותנו שלב. הדשא בווסרמיל ספג הרבה דם שלו שנזל בעקבות הניתוח הטרי".
"בעונה ההיא הגענו לחצי הגמר", מזכיר עובדיה את שלב התכל'ס, כאילו הסיפור האנושי לא היה העניין המרכזי. פזטל: "פעם, במקרה אחר, באנו לקחת את גידי למשחק למרות שקדח עם 40 מעלות חום. אשתו לא הבינה מה קרה לנו, לא חשבה שזה עד כדי כך חשוב. כיסו אותו המגבת והעלו אותו על האוטובוס בדרך למשחק. אני לא זוכר אם הצליח לסיים את המשחק".
פזטל גאה על כך שהמועדון, למרות המגבלות הכלכליות, תמיד העסיק את המאמנים הכי טובים. אתה יודע מאיפה הגיעו ש.ג. לנבחרת? משמשון. גרונדמן היה אחרי עונה מוצלחת אצלנו עם גביע הטוטו. איציק שניאור בא מהפועל ת"א, אבל הוא אימן אצלנו בעונה לפני גרונדמן בכבוד".
לשמשון הייתה בעיה של כסף, אבל איכשהו תמיד הסתדרה. "למזלנו, שיחקנו בשנות ה-60 בבלומפילד והיו שני משחקים בכרטיס אחד", מסביר פזטל. "זה היה הרעיון של שלום הררי ממכבי ת"א. 22 אלף צופים בכל פעם. אנחנו קיבלנו, לפי החוזה, 24 אחוזים שזה היה המון. בימי חמישי כבר לא יכלו להשיג כרטיס, אפילו בפרוטקציה".
ובכל זאת, במועדון שנאו להוציא כסף לשווא. למשל, בין המאמנים שהגיעו מחו"ל לאמן את שמשון, היה האיטלקי פרנצ'סקו לומברדו. השחקנים וההנהלה לא התחברו אליו, ועשו הכול כדי לשלוח אותו הביתה. רק מה, בכל פעם הוא שלף את החוזה, שאותו הסתיר בביתו מתחת לכר במיטה והתריס: "אני קונטרקט (יש לי חוזה)". המוח היצירתי של שמשון ת"א עבד גם כאן. כשנמאס להם מהסיפור של "אני קונטרקט" שלחו לו נערת פיתוי כדי שתעלים את החוזה. היה ידוע שהוא מסתיר אותו מתחת לכרית. אחרי לילה איתו, המבצע הושלם. כשבבוקר הגיע למפגש עם ההנהלה, רמזו לו שוב שהוא מסיים את תפקידו. "אני קונטרקט", הוא אמר באוטומטיות. שאלו אותו: "איפה הקונטרקט?", חיפש על גופו ולא מצא.
תוך כדי השיחה מתגנב הסיפור של המחזור האחרון ב-1980. שמשון הייתה צריכה תיקו להיחלץ מירידה. כפר סבא הייתה צריכה תיקו כדי לזכות באליפות. המשחק, היה אמור להסתיים באופן הגיוני ב-0:0, כזה שישרת את שתיהן.
עובדיה: "לא נסגרה שום עסקה, אבל השחקנים לא טיפשים ולכן לא בעטו לשערים של היריבה. 10 דקות לפני ההפסקה, אפרים ארביב, שהיה שחקן סגל הנבחרת, 'שכח' מהעניין והדביק כדור למשקוף. החבר'ה שלנו התנפלו עליו: 'השתגעת? מה אתה רוצה, שעכשיו הם יבקיעו שלושה שערים ונרד?' ארביב התנצל. המשחק שוחק עד לשריקת הסיום ונותר 0:0 כמובן. שני הצדדים השיגו את המטרה, אנחנו נשארנו וכפר סבא הוכתרה לאלופה בפעם היחידה. קשה לשכוח את זה גם אחרי 40 שנה".
מתברר שבכדורגל של לפני שלושים, ארבעים וחמישים שנה היו לא מעט עסקאות. אחת מהן נכשלה בשלב המו"מ, אבל יצרה סיפור מרתק. "שמשון אירחה לקראת סוף שנות ה-60 את משחקיה בנתניה", מספר אבינעם עובדיה, "ומכיוון שכך נוצרו קשרים חמימים בין המועדונים. יצא הגורל ולמשחק גמר גביע הטוטו הגענו אנחנו והם. ידוע שאנשי שמשון הציעו אז לראובן פריזנר ז"ל, מראשי נתניה, לקבוע מראש ששתי הקבוצות יתחלקו בסכום הזכייה שהיה המון כסף עבורנו. פריזנר דחה. הבטחנו לעמי פזטל שאם כך, את המשחק הזה אנחנו מנצחים ויהיה אשר יהיה, והוא בתמורה ייתן לשחקנים את כל סכום הזכייה. ניצחנו, ובקיץ שאחר כך יכולנו עם הסכום הזה לצאת לטיול ואימונים בארה"ב".
"מה אני זוכר משמשון הגדולה?", משחזר שלמה (מומי) מזרחי הקשר, 14 הופעות בנבחרת. "אני זוכר הכי הרבה שמי שהצטרף לשמשון, כמעט לא יצא ממנה. זו הייתה המדיניות של עמי פזטל. הגעתי לשמשון למרות שהתגוררנו קרוב לשכונת התקווה. למה לשמשון? כי אבא שלי עבד בשוק הכרמל". ב-1979 הוא הפתיע כשפרש מהנבחרת של עמנואל שפר. "אנשים לא ידעו, אבל היה לי פחד גדול מטיסות. חשבתי שלנסוע לאוסטרליה, אפשרות שהסתמנה, זה גדול עלי".
אחד השחקנים הגדולים בתולדות שמשון היה המגן השמאלי יגאל הילל, שהגיע מהפועל כפר סבא ושיחק בקבוצה שמונה שנים. למפגש הוא לא היה יכול להגיע, בגלל מחלה קשה איתה הוא מתמודד ("אני יודע איך לנהל את עצמי"). כמנהל מחלקת המחוננים בהפועל ת"א הוא קלט את ערן זהבי בן ה-13. מאז דרכיהם לא נפרדו, וכשהתאמן בנפרד יגאל שימש לו כמאמן אישי. "ערן היה מודע למחלה שלי, והחליט בלי רעש וצלצולים להביא אותי על חשבונו לסין כדי לנסות את מזלי אצל רופאים סינים. למרות לחץ העונה שלו, הוא לא הזניח אותי לרגע. חבל שלא התגלה שהרופאים הסינים יודעים יותר ממקביליהם בארץ", אומר הילל. "אני קורא כל מיני דעות על ערן. מבחינת בן אדם, אין שני לא. לעולם לא יזניח חברים, כפי שהוכיח לי".
יפתח הלוי, ששיחק כמגן שמאלי בנבחרת של ש.ג., נולד בכרם, אבל נדד למחלקת הילדים של מכבי ת"א. רק בהמשך הגיע לביתו, כלומר לשמשון. כיום הוא המנהל המקצועי של הקבוצה בליגה ב', בנו נאור הוא הקפטן ובנו האחר עומר שחקן בקבוצה. מנהל הקבוצה הוא דודי עובדיה, הבן של אבינעם. דור המשך.
