ההיסטוריה ארוכת הימים של הפועל חולון כוללת סיפורים מכל הסוגים – וגם מתמודדת עם שכול וכאב עמוק על אלו שנפלו. אחד מבוגרי המועדון שנתן את חייו בהגנה על המדינה הוא צביקה צימר ז"ל, כדורסלן נפלא שכל העתיד היה לפניו, בן קיבוץ חולדה שנהרג במלחמת יום כיפור ולאחר מותו הוענק לו עיטור המופת על אומץ הלב שהפגין בקרב.
עד היום, יותר מ-47 שנים מאז, חברים רבים מאותה תקופה ואנשי מקצוע שעבדו איתו או שיחקו לצידו, נושאים את צביקה ז"ל בליבם. השיחות העלו שוב ושוב את כוח הרצון האדיר שלו, את האיכות שלו כספורטאי וכאדם, את החברות שהם מוקירים. שחקן העבר אביגדור מוסקוביץ' מספר: "היה כיף להיות במחיצתו של צביקה, קיבוצניק אמיתי. עוד לפני הצבא ניסיתי להביא אותו אלינו לגבעת ברנר, ולצערי לא הצלחתי. בסוף יהושע רוזין לקח אותו להפועל חולון".
רוזין לא התכוון לתת לכישרון הגדול שראה להתבזבז, והכישורים שהפגין במגרש הקפיצו אותו מהר מאוד לקבוצה הבוגרת של חולון, שם שיחק לצד עופר אשד וכוכבים אחרים של התקופה. את הבכורה בליגה הראשונה הוא עשה כבר ב-1970, בגיל 17, במשחק נגד הפועל ניר-דוד/בית אלפא, אך אותה עונה הסתיימה עבורו באכזבה, בגלל ירידת חולון לליגה השנייה.
אבל לפני מותו, צימר עוד הספיק להיות חלק מרגע מפואר בספורט הישראלי. ב-1972 יצאה נבחרת הנוער, שצימר היה חבר בה, לאליפות אירופה ביוגוסלביה. רלף קליין היה המאמן של החבורה הזו, דור הזהב של הכדורסל הישראלי: מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי, שוקי שורץ, אורי בן-ארי, עירא הררי, מאיר קמינסקי, שלמה בלום, משה קרת, יוני זקס, אריאל פורת, שמואל נחמיאס, שאול לופו וצבי טחורש. אותו סגל ניצח את הנבחרת האימתנית של ברית המועצות, וסיים במקום הרביעי ביבשת.
מוסקוביץ', חבר נוסף באותה נבחרת, מסביר את השתלשלות העניינים: "ברוב המקרים כיום, מאמני נבחרות מכינים רשימת שחקנים סופית לסגל, ואלו השמות שמוזמנים. אבל רלף היה מוכן לשמוע המלצות גם על שמות שלא הזמין – וצביקה ז"ל לא נכלל ברשימה המקורית. באותם ימים, לפני הגיוס, הוא שיחק בליגה א' – הליגה השנייה בתקופה ההיא – בהפועל חולדה. באתי לרלף ואמרתי לו 'תן צ'אנס לשחקן הזה, אתה עוד תיהנה ממנו'. רלף החליט לקבל את העצה שלי, ומהרגע הראשון שהגיע צביקה נתן פייט לכולם". מוסקוביץ' לא לבד - כל אלה ששיחקו במחיצתו מלאים שבחים על הכדורסלן.
צימר התגייס בנובמבר 1972, שובץ כתותחן טנק בחיל השריון, ובמלחמת יום כיפור נלחם במעוז "אורקל". הטנקים, בהם זה של צביקה, החלו לנוע לעבר עמדות הקרב, ומפקד הטנק שלו נפגע. חבריו של צימר סיפרו כי הוא חבש את המפקד ונטל את הפיקוד על הטנק תוך הפגנת תושייה ואומץ. הוא הוביל את ניסיון הפריצה של הטנק מהמעוז כשהוא חשוף בצריח, אחרי שהתותח התקלקל, פיקד על חבריו והשליך רימונים אל עבר הכוחות המצריים שירו לעברו. במהלך הנסיגה חזרה לאחור נהרג צימר, ב-7 באוקטובר 1973. אחרי המלחמה הוא הועלה לדרגת סמל והוענק לו עיטור המופת. חבריו ספדו לו: "הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים".
תמיד יישארו איתנו
צימר הוא אחד מהמוני ספורטאים שנפלו במלחמות ישראל, ולמרבה הצער, לא כל מפעלי הזיכרון לכבודם הנופלים עדיין פועלים.
"מפעל העשרה" בבריכת גלי גיל בר"ג, שנהרסה מזמן ועליה נבנתה בורסת היהלומים, התקיים בין 1949 ל-1979 (ועוד מספר פעמים בהמשך עד שנעלם), והנציח את עשרת שחייני מכבי ישראל, רובם מברית מכבים עתיד ת"א, שנפלו במלחמת העצמאות: בר-גיורא אנגלברג, נתן מזור, אילן בילר, אסתר בירנבאום, בצלאל זלוטוב, יוסף גולדברג, יעקב פריד, יצחק ביגר, אברהם פלק ועמנואל רוטשטיין ז"ל.
הייתי ילד קטן כשגרתי ברחוב מנדלסון 6 בת"א. מעלינו התגורר האדון אנגלברג, אביו של בר-גיורא, שסיפר לי בדמעות על הגבורה של בנו שנהרג בתאונה אווירית. הוא היה זה שבזכותו ידעתי על מפעל ההנצחה, ומי שאמר לי: "זה מפעל שיתקיים גם אחרי מותי, כי תמיד יהיה מישהו שיארגן אותו". חבל שהמציאות הוכיחה אחרת.
גם מפעל עמירם בכדורסל נשכח מזמן, טורניר לזכר עמירם בלניקוב ז"ל, אחד מארבעת חברי ההגנה שנהרגו בהתקפה על מחנה צבאי בריטי בשרונה ב-1946. אלו רק כמה דוגמאות קטנות, שמייצגות עולם שהולך ונעלם. הלוואי שיימצא יום אחד מי שירים את הכפפה ויקים מחדש חלק מהתחרויות הללו. אלו מפעלים שמשאירים בתודעה את אותם ספורטאים שנשארו צעירים, ואסור לנו לשכוח לעולם. יהי זכרם של כל הנופלים ברוך.
