בארבעה ביולי 2004, חמישים שנה אחרי ש"הנס של ברן" אירע, ובו ניצחה גרמניה את נבחרת הפלא של הונגריה בגמר הגביע העולמי - אירע בליסבון נס בסדר גודל דומה, כשנבחרת יוון ניצחה את פורטוגל המארחת וזכתה באליפות אירופה.
עוד בפרויקט "מזנב לראש":
זה קרה שנייה לפני שיוון שקעה לאחד המשברים הכלכליים הגדולים בתולדותיה, רגע לפני שגרמניה אירחה את הגביע העולמי שבו סולק הכדורגל המשעמם וההגנתי של אליפות אירופה 2004 לעולמים מהבמה. ועדיין, אחרי 23 ימים ו-31 משחקים, הגיע הרגע הקסום שבו המדינה שאף אחד לא ספר עקפה את כל אריות אירופה והניפה את הגביע.
הסימנים לכאוס נזרעו מההתחלה. היוונים ניצחו 1:2 את פורטוגל במשחק הראשון בשלב הבתים, כששער מצמק של כריסטיאנו רונאלדו הגיע בזמן פציעות. גרמניה, איטליה וספרד עפו כבר בשלב הבתים. יוון העיפה את האלופה היוצאת צרפת בניצחון 0:1 ברבע הגמר. במשחק אחר ברבע, אנגליה הפסידה לפורטוגל בפנדלים אחרי ששער בשנייה האחרונה נפסל לאנגליה - אחד הדברים הנורמליים היחידים שקרו באליפות הזו. מצד שני, הולנד הצליחה לנצח בפנדלים, בפעם הראשונה בתולדותיה.
בחצי הגמר שיחקה יוון נגד הפנטזיונרים מצ׳כיה. זה לא היה טורניר לפנטזיות, אלא לרגליים על הקרקע, ליעילות, לטקטיקה הגנתית, ל"קודם לא לספוג ואחרי זה נראה". יוון ניצחה את צ׳כיה 0:1 מ״שער הכסף״ היחיד שנכבש בתחרות בינלאומית, ומראשו של טריאנוס דאלס, שכבש את שערו היחיד במסגרת בינלאומית.
את השער היחיד בגמר, שהיה שידור חוזר למשחק הראשון בטורניר - כבש אנגלוס כריסטיאס. כל המשחקים של יוון במשחקי ההכרעה הסתיימו בתוצאה דומה. כל השערים שלה הובקעו מנגיחה אחרי הרמה מאגף ימין. היא הביסה את כל התחזיות. משרדי ההימורים שמו את היחס שלה לזכייה לפני התחרות על תשעים לאחד. אבל כבר לא הייתה פה הפתעה אמיתית. יוון סיימה את הטורניר בדיוק כפי שהתחילה אותו, עם ניצחון על המארחת, עם לואיש פיגו ורונאלדו ובניצוחו של סקולארי. את השמות של ההרכב היווני אף אחד לא זוכר. הניצחון שלהם היה הניצחון של הרצון, המשמעת, הדבקות במטרה, אבל בעיקר זה היה ניצחון שהשורשים שלו היו התקווה העמוקה שהטמיע המאמן הגרמני אוטו ריהאגל בחניכיו היוונים.
טקטיקת החניקה של ריהאגל חשפה את הזיוף של פיגו, הכוכב של נבחרת הכוכבים הפורטוגזית שזכתה בגביע העולמי לנוער ב-1989. לנבחרת של ריהאגל לא היה פסיק מרשימת הכישרון, הטכניקה והפנטזיה הספורטיבית של הפורטוגזים. הוא היה חייב לקחת את הנראטיב למקום אחר לגמרי. למשמעת, לחיילים שמבצעים את הפקודות שלהם, שמסתערים באישון לילה מצד ימין, מוציאים לפועל וחוזרים לחוף. בעולם הגברים הזה לפיגו ורונאלדו לא היה סיכוי. הם היו ילדים. גם לואיס פליפה סקולארי התברר כמאמן שלא יכול היה להשתוות לריהאגל במערכה. שער הניצחון של יוון בגמר היה זהה לחלוטין לזה שכבשה בחצי הגמר נגד צ׳כיה. פורטוגל לא היתה מוכנה טקטית לדבר האחד שהיה ליוון להציע.
למרות שהאליפות הזו זכורה כאליפות דפנסיבית (2.5 שערים למשחק) וכטורניר שהיווה את אקורד הסיום לכדורגל טקטי-הגנתי (וגם לתקופה השחונה ביותר של גרמניה ברמה הבינלאומית), הרי שבמבט לאחור על המשחקים מאותה אליפות, אי אפשר שלא להעריך את השלמות הטקטית שריהאגל הצליח להביא לנבחרת. כל השחקנים היוונים היו מודעים לחלוטין למגבלות שלהם, לעובדה שכיחידים כל נבחרת כמעט התעלתה עליהם. העובדה שנבחרת מדרום היבשת, עם מנטליות שונה לחלוטין, הסכימה לקבל על עצמה את המרות המנהיגותית של מאמן מצפון היבשת, הביאה רגעים של קסמים.
למי שנהנה מהסוג הזה של כדורגל, מהמעברים המהירים מהתקפה להגנה, מהעובדה שהנבחרת הצליחה לרוקן לחלוטין את הכישרונות העצומים ששיחקו מולה - זאת לא היתה אליפות של נבחרת כסחיסטית או בונקריסטית, אלא נבחרת שאתגרה אותך כיריב למצוא דרך לנצח אותה, לכבוש נגדה, להגיע למצבים. כצופה, היא אתגרה אותך לראות את היופי שבכיעור. האליפות של יוון הייתה הזמנה לתערוכה שאתה לא סובל, ואתגר למצוא את מה שיפה בה. זאת היתה אליפות פונקציונלית, דבר מרהיב לא היה בה. זאת הייתה אליפות של נבחרת שניצחה הכל, אחרי שעד אז לא ניצחה ולו משחק אחד בתחרויות בינלאומיות.
זה היה משחק בינארי. לפורטוגל היו עשר קרנות ועשר בעיטות לשער. ליוון הייתה קרן אחת בכל המשחק ואיום אחד על השער. זה נגמר 0:1. ליוונים היו יותר נשמה ולב, והם לבשו אותם על החזה שלהם, קרוב לדגל הלאומי. עבור אומה שנודעה בכאוס שלה, בעיקר לפני אירוח המשחקים האולימפיים, האליפות הזו היתה דוגמה מושלמת לסדר מופתי וארגון. זו לא הייתה אליפות שאירופה האסתטית העריכה. מישל פלטיני ופיגו בעצמו הזכירו את התיעוב שלהם מהכדורגל שהציגו היוונים. משפחת המלוכה של הכדורגל העולמי לא יכלה לסבול את העלייה של הנבחרות הקטנות שמיצו את הכושר המקסימלי שלהן, והדגישו את המגוחכות שבעונה האירופאית המתישה.
האליפות של הנבחרת היוונית נכנסה ישר לפנתיאון, לקלאסיקה היוונית. היא יושבת שם במקום מיוחד, לא עניין פשוט כשמדובר במיתולוגיות יווניות. אליפות בלי שמות, בלי רגע אחד זכור. אליפות של כולם, של מאמץ משותף, מעיין של תקוות וזכרונות שאפשר ללכת אליו כשקשה. אליפות שמחברת בין כל מה שיש לצפון ולדרום לתרום לאידיאל אחד, אליפות שבה מצחצחי הנעליים יושבים לרגע על כיסא המצוחצחים. למעשה, האליפות הזאת היא התיעוד של רגע אחרון של אופטימיות לאומית, יוונים שיוצאים החוצה לחגוג רק בגלל שהם יוונים. לפני השקיעה האיטית של המדינה, שקיעה שלא הפסיקה עד היום.
יוון היא לא אמריקה. אף אחד לא עשה סרט על הזכייה המטורפת הזו. אף אחד לא בנה מונומנטים שיזכירו את ימי ״המלך אוטו״. על האוטובוס שהחזיר את שחקני יוון מהאצטדיון למלון, נתלתה כרזה: ליוון הקדמונית היו 12 אלים. ליוון המודרנית יש 11.
