אם חשבתם שמשחקי רבע הגמר ליגת האלופות היו שגעת, חכו לסדרות של הסיבוב הראשון ב-NBA. בלי יתרון ביתיות, כוכבים בכושר שיא ותנאי משחק לא מוכרים, הפלייאוף הזה הולך להיות היסטורי. גם ברמה, גם ביריבויות, וגם בסנסציות.
מערב
אין מצב. קבוצות שמדורגות ראשונות נגד קבוצות במקום השמיני לא אמורות להיתקל בבעיה, כולה סדרת אימון לקראת הדבר האמיתי. זהו, שיש מצב. פורטלנד היא לא מדורגת שמינית אמיתית. הפציעות לקחו אותה לשם. צריך לזכור, זו קבוצה שהייתה בגמר המערב בשנה שעברה. הלייקרס בעצם יתמודדו נגד מדורגת 5-4 ביכולת, קבוצה שהייתה אמורה לפגוש בסיבוב השני. בנוסף לכך, ללייקרס אין יתרון ביתיות ואפילו לא יתרון של משחקי חוץ, שם היא רשמה את המאזן הטוב בליגה העונה.
פורטלנד היא קבוצת הגנה מחרידה, בעיקר בעמדות של לברון ג'יימס ואנתוני דייויס (מי לא מחכה למצ'-אפ שבו כרמלו אנתוני מנסה לעצור את ג'יימס?), אבל החור של הלייקרס גדול לפחות באותה מידה. ראז'ון רונדו ואייברי בראדלי לא יהיו בסדרה שבה דמיאן לילארד עומד להמשיך בקסמיו. בכושרו הנוכחי, לילארד נותן לפורטלנד אפשרות לנצח כל סדרה.
זו ההתמודדות הכי מצופה, מעניינת, תחרותית, איכותית ועם הנראטיב הכי טוב בסיבוב הראשון. לוקה דונצ'יץ' הוא הקטר של ההתקפה הכי יעילה בהיסטוריה של הליגה (אנשים לא נותנים מספיק קרדיט ליכולות של הסלובני ולעובדה שהוא משחק תחת גאון התקפי כמו ריק קרלייל). קריסטפס פורזינגיס חזר להיות מפלצת בבועה עם ממוצע של יותר מ-30 נקודות, 9 ריבאונדים ו-38 אחוזים מחוץ לקשת למשחק. חלום בלהות לגבוהים שנגדו. לפורזינגיס ודונצ'יץ' יש מסביב סגל שלם של קלעי שלוש, ושניהם יודעים למסור.
מול שני האירופאים הללו מתייצבים פול ג'ורג' וקוואי לנארד, שני שחקנים שמנהיגים הגנה מרושעת. לנארד יודע בדיוק על מה הוא משחק פה. עוד זכייה באליפות והוא משתווה ללברון (שלוש זכיות), ובשלוש קבוצות שונות (סן אנטוניו, טורונטו והקליפרס). אל תחשבו לרגע שלנארד לא חושב על זה. הוא לא מדבר על זה, אבל הוא לגמרי משחק על מקום בהיסטוריה.
וגם בהתקפה הצמד הזה קטלני: במשחקי ה"בועה" הם היו שניים משלושה שחקנים שהעמידו ממוצעים של מעל 25 נקודות עם 48 אחוז מעבר לקו השלוש. ג'ורג' ולנארד (עם עזרה מפטריק בברלי) ימררו לדונצ'יץ' את החיים וינצחו בשישה משחקים. הם חייבים לעשות את זה השנה. בשנה הבאה אף אחד כבר לא יעצור את דונצ'יץ'.
הנאגטס אמנם קיבלו את מייקל פורטר ג'וניור כעוד פוטנציאל לאולסטאר, אבל סובלים מאותה בעיה כמו בעונה שעברה: ירידה תלולה באיכות אחרי ג'מאל מארי וניקולה יוקיץ'. הסנטר הסרבי נתן מספרים מפלצתיים בפלייאוף אשתקד, הראשון שלו, ונגד רודי גובר, אחד הסנטרים ההגנתיים הכי טובים בליגה. זה יספיק נגד יוטה, זה לא יספיק נגד קבוצות יותר מוכשרות. דנבר עדיין קצרה מדי.
מייק דאנטוני, מאמן יוסטון, החליט ללכת עד הסוף עם הכדורסל הנמוך שלו לאחר שהרוקטס הפסידו פעמיים בעונה הרגילה לאוקלהומה סיטי. המחשבה הייתה: נלך עד הסוף עם הקונספט, יש לנו את ראסל ווסטברוק, הריבאונדר הטוב ביותר של הדור שלו מעמדת הגארד. עכשיו ווסטברוק פצוע ולא ברור אם ישחק, ואם כן לא ברור באיזה כושר הוא נמצא. הפציעה שלו היא מסוג הפציעות שלוקחת ממנו את הכוח המתפרץ. בלעדיו, אין לווסטברוק הרבה מה למכור. אף אחד לא מפחד מהקליעה שלו.
לג'יימס הארדן יש ביטחון שהוא יכול לנצח כל משחק, וכל סדרה, והוא כמעט צודק. כדי שזה יקרה עדיף שיוסטון תתפוצץ על הת'אנדר. אוקלהומה סיטי היא אחת הקבוצות היותר טובות בליגה במשחקים צמודים. זו הולכת להיות סדרה אש. לא רק שיש מתחים גדולים בין הקבוצות, בין הארדן לפול, אלא ששתי הקבוצות גם שוכנו באותו מלון בדיסני וורלד. מדובר בסדרה שתשוחק מתוך פקעת עצבים.
מזרח
זאת כבר התמודדות קצוות הרבה יותר קלאסית, בעיקר אחרי הפציעה של ג'ונתן אייזק. למג'יק אין שום תשובה ליאניס אנדטוקומבו בהגנה (למי יש?). בהתקפה הסיכוי היחיד ליריבות של מילווקי לתקוף את הקבוצה שקולעת קרוב ל-119 נקודות למשחק הוא על ידי הפצצות מדויקות לשלוש. לאף יריבה כמעט אין מה לחפש מול הבאקס מתחת לסל עם שלישייה בגובה של 2.13 מ' פלוס, ויכולות חסימה מצוינות.
הסגל של הנטס נראה כמו פיילוט של סדרת בתי חולים. לא רק ששני הכוכבים הכי גדולים של הקבוצה (קווין דוראנט וקיירי ארווינג) לא משחקים, אלא שגם הסגל החלקי פצוע ברובו. זה יעבוד מצוין לטורונטו, קבוצה שבגלל הפורמט הצפוף של הפלייאוף השנה זקוקה לכל שנייה של מנוחה.
טורונטו היא תופעת טבע. היא איבדה את השחקן הכי טוב שלה ואחד מהשחקנים הכי טובים בליגה (לנארד), ועדיין מועמדת לאליפות שנייה ברציפות. זה קורה בעיקר בגלל שעם העוגן של מארק גאסול, לטורונטו יש את ההגנה הכי טובה בליגה כרגע. מה שקוואי לקח איתו הוא את האחד על אחד ויצירת מצבים כשהקבוצה משחקת התקפה עומדת. בהתקפת המעבר טורונטו אחת המבריקות בליגה. ההתקפה העומדת שלה עדיין מגמגמת, מה שאומר שפסקל סיאקם עדיין לא עבר למעמד של סופרסטאר.
הסיקסרס נראו טוב בלי בן סימונס הפצוע, ובסדרה הזאת תהיה הזדמנות לראות אם ג'ואל אמביד יכול לשים את הקבוצה על הכתפיים העצומות שלו ולעבור את הסלטיקס, קבוצה שהחולשה העיקרית שלה היא בהגנה על גבוהים. מצד שני, אני לא חושב שהגוף של אמביד יכול לעמוד במעמסה הזו.
בוסטון היא קבוצה ורסטילית, שתכפה קצב משחק מהיר שלא ממש מתאים לאמביד. יתרה מזאת, אם עד לפני שנתיים, מאצ'-אפ של אל הורפורד נגד גורדון הייוורד או ג'ייסון טייטום היה הולך אוטומטית לכוח, הפיזיות ויכולות ההגנה המגוונות של הורפורד, הרי שכעת מדובר בגרסה הרבה יותר מבוגרת והייוורד וטייטום לא צפויים להתקשות מולו.
ההייפ סביב ההיט מדבר על הגעה עד לגמר. זו קבוצה עמוקה, בטוחה בעצמה, עם מאמן מצוין ויכולות הגנתיות מעולות. ההייפ הזה דלף החוצה והפך למגפה, ומי שהדליף אותה החוצה הוא ג'ימי באטלר. באטלר הוא שחקן מצוין, בהגנה ובהתקפה, הוא דורש מהחברים שלו בדיוק את מה שהוא דורש מעצמו, והוא לא פוחד לקחת אחריות. כן, וגם יש לו הערכה עצמית מוגזמת. הוא חושב שצריך לכלול אותו באותה נשימה כשמדברים על הכוכבים הגדולים של הליגה.
באטלר באמת שחקן מצוין, אבל לא כזה מצוין. ולגבי ההגעה של מיאמי לגמר? אני לא חושב שהם הולכים לעבור את אינדיאנה. ויקטור אולאדיפו חזר מפציעה, טי ג'יי וורן היה אחד השחקנים הכי טובים ב"בועה", והיריבות שלו נגד באטלר, על סמך היכולת שלהם ובעיקר על רקע המתיחות מהעבר, הולכת להיות הדבר הכי מרהיב בסיבוב הראשון. אבל לבאטלר אין את האולאדיפו שיש לוורן: שחקן שייקח עליו את ההתקפה כשהראשון לא בעניינים.
