צפו בריאל מדריד מנצחת את ויאריאל ומבטיחה אליפות
(באדיבות one)
לא קיבלנו שנייה לנשום. העונה הקודמת הסתיימה לא מזמן, "פגרת הקיץ" הייתה קונצרט קצרצר וקדחתני שהפעם נוגן בווליום גבוה מתמיד בגלל הסכסוך בין לאו מסי וברצלונה - והנה מתחילה עוד עונה אירופית.
נכון, יש ליגות שכבר נפתחו קודם לכן, ובאופק עדיין מחכות כמה מהגדולות של היבשת, אבל בסוף השבוע תישמע שריקת הפתיחה באנגליה ובספרד, וזה הדבר האמיתי.
הקבוצה הטובה בעולם כיום היא באיירן מינכן, וחצי גמר הצ'מפיונס הורכב מצמדים מגרמניה ומצרפת, אבל בראייה רחבה עדיין אין תחרות אמיתית לרגש ולאיכות שמקבלים מהפרמייר־ליג ומלה ליגה. הן אלו שנלחמות באמת על ההגמוניה, על הקהל העולמי, על היוקרה. אין כמו סוף שבוע מפנק בו שתיהן (הספרדית בשישי, האנגלית בשבת) יוצאות יחד לדרך. אז נכון – ריאל מדריד, ברצלונה ומנצ'סטר סיטי, למשל, קיבלו עוד קצת זמן להתכונן, אבל זה לא אומר שאין חגיגה. הן פשוט ידפקו כניסה למסיבה באיחור אופנתי.
והפתיחה המשותפת נותנת לנו הזדמנות לסגור אחת ולתמיד את הפינה: איזו ליגה גדולה יותר? פירקנו אותן לגורמים, לקחנו היבטים מכל כיוון אפשרי, וזה מה שיצא.
תחרותיות
צמד מול חבורה
חייבים להתחיל מזה. בסופו של דבר, מה שפוגע מאוד בליגות בגרמניה, איטליה וצרפת, שלוש האחרות במועדון "חמש הגדולות", הוא המאבק הכמעט חסר סיכוי בשנים האחרונות להשיג את באיירן, יובנטוס ופ.ס.ז' שאוספות אליפות אחר אליפות. באנגליה ובספרד זה שונה לגמרי.
גם אם בספרד זה מתנקז בסופו של דבר רק לריאל ולבארסה, עדיין מדובר במלחמה צמודה, שבעונה החולפת גם השתדרגה עם מהפכים לאורך העונה. וזה עוד כלום לעומת הליגה האנגלית: אמנם בעונה האחרונה ליברפול נמלטה מוקדם, אבל אי אפשר לשכוח את הקרב שובר השיאים בינה לבין סיטי לפני שנתיים, את העובדה שלעונה הקרובה נכנסות ארבע קבוצות שהולכות במובהק על האליפות – ליברפול, סיטי, מנצ'סטר יונייטד וצ'לסי – ואת אותו תואר מדהים של לסטר שהוכיח שבעונה גדולה גם קבוצות מדרג הביניים יכולות לחלום בענק.
מי לוקחת? אין כמו הפרמייר־ליג.
פערים
כל מחזור מוקש
צריך לעשות כאן הבחנה זהירה. בשתי העונות האחרונות ראינו כמויות לא שכיחות של הפתעות במשחקים של ברצלונה וריאל בליגה. בין אם תיקו דרמטי או הפסד משום מקום, יותר ויותר קבוצות מלמטה הצליחו להיות מסמר המסיבה לרגע אחד ולהפיל את גוליית. אבל חשוב מאוד להכיר בכך שהדבר נובע בעיקר מכך ששתי הגדולות הספרדיות נחלשו בעקביות והפכו פגיעות יותר גם בליגה. במבט כולל, עדיין קיים פער איכות עצום בין הצמרת לתחתית.
זה לא המצב באנגליה. חלק אדיר מהקסם של הפרמייר-ליג נובע מכך שגם קבוצות שאינן שייכות לצמרת הגבוהה מחזיקות בסגל מעולה ובטקטיקה שיכולה להביא תוצאות יפות בכל מחזור נתון. כל משחק יכול להפיל אותך.
מי לוקחת? אנגליה בענק.
כסף
הטלוויזיה מדברת חזק
הקטגוריה הקודמת נובעת מהקטגוריה הנוכחית. הדרך בה נוצרת שוויוניות יחסית עוברת בחלוקה מאוזנת יחסית של העוגה. בספרד הוציאו לפועל שיטה שמאפשרת לקבוצות הקטנות לזכות בסכום גבוה מבעבר מזכויות השידור המקומיות והבינלאומיות, אבל עדיין מדובר במצב בו קשה להן להתחרות עם הגדולות או עם יריבות בחו"ל שנלחמות על אותם השחקנים. לדוגמה, בעוד בארסה וריאל מקבלות כ־150 מיליון יורו כל אחת מזכויות שידור, הקבוצות שלמטה רואות 40 מיליון. מענקי מיקום: כ־70 מיליון לאלופה, כ־5־4 מיליון לקבוצות במקומות האחרונים.
באנגליה, לעומת זאת, קוראים לגמר פלייאוף העלייה לפרמייר־ליג "המשחק העשיר בעולם", כי הוא שווה למנצחת הון בזכות הכניסה למועדון הגדולות. ליברפול קיבלה בונוסים ונתח מזכויות השידור בשווי של כ־200 מיליון יורו השנה, אבל נוריץ' מהמקום האחרון גרפה יותר מ־100 מיליון, ותיהנה גם מ"מצנח זהב", תמיכה כספית המוענקת למי שיורדת מהפרמייר־ליג כדי שלא תסבול מאובדן מיידי של הסכומים האדירים.
החלק הגדול מגיע מזכויות השידור, שמחירן ממשיך להתייקר בשוק הבינלאומי למרות צניחה קלה בשוק האנגלי. זו הסיבה שבליגה נלחמו לחזור מפגרת הקורונה, גם בלי קהל, כדי לא לאבד את החלק העיקרי בתקציב. אם בספרד הסכום שמתחלק בין הקבוצות עבור הזכויות עומד על 1.5 מיליארד יורו – באנגליה הוא כפול.
עניין הפיזור מתבטא גם בשווי הקבוצות, נגזרת של כוח המותג, ההכנסות, הפרסום. אמנם ברשימת 20 מועדוני הכדורגל בעלי השווי הגבוה בעולם של "פורבס" מובילות ריאל וברצלונה, אבל בעשרים הראשונות נמצאת רק עוד ספרדייה אחת (אתלטיקו מדריד). כמעט חצי ממנה מורכב מקבוצות אנגליות, לא פחות מתשע, כולל כאלו שמתקשות להגיע להישגים כמו אברטון, ווסטהאם וניוקאסל.
מי לוקחת? עוד אחד לאנגליה.
אוהדים
מגרשים מול מגה־אצטדיונים
נקודה כאובה. בספרד מדברים על כך שהקהל יחזור רק בינואר 2021, וגם זה אם יימצא חיסון לקורונה. באנגליה צפויים להתחיל בחודש הבא בניסוי שימלא רבע מתכולת כל אצטדיון. אז בואו נדבר על ימים ללא מגפה.
בעונה החולפת, בניכוי המשחקים המבודדים, באנגליה הגיעו לכל משחק 39,348 צופים בממוצע, ובספרד 28,755. אי אפשר להסיק מכך יותר מדי. קחו למשל את המצב שיהיה העונה: לווסקה (7,638) ולאייבאר (8,164) יש אצטדיונים קטנטנים. המצומצם ביותר באנגליה בעלת מגרשי הענק הוא קרייבן קוטג' של העולה החדשה פולהאם (19 אלף מקומות). השאלה היא לא השוואת הכמות, אלא מה קורה במגרש.
אין כמו הקהל האנגלי החם, הציני, זה שמזמר גם כשקשה. רק מה? באנגליה, ברמות הגבוהות, אתה פוגש המון ענקיות ומתחיל קצת להישחק. בספרד זה נדיר עבור הקטנטנות, אלה שעולות פעם בעשרים שנה ומקבלות הזדמנות בלתי חוזרת לארח את מסי אצלן. יש משהו באצטדיונים הקטנים, הבוערים והמשפחתיים יותר, שבאנגליה מאבדים עם המגה־אצטדיונים.
מי לוקחת? ספרד נותנת פייט בגלל הרומנטיקה, אבל אין כמו קהל אנגלי.
כוכבים
פזור או מרוכז?
הם אלו שמושכים בסופו של דבר את הצופים. צ'לסי קנתה הקיץ את העתיד של גרמניה – טימו ורנר וקאי האברץ, במנצ'סטר סיטי אתה לא מוצא את הידיים והרגליים מרוב סופרסטארים, ליברפול עמוסה, פול פוגבה עדיין מושך אש ביונייטד, ואפשר להמשיך בניים דרופינג עד מחר, אבל נתמקד רק באחד נוסף: חאמס רודריגס, עדיין איש שמושך צופים, נרכש על ידי אברטון. אין קבוצות סתמיות, בכל פינה אפשר למצוא איזה שם שמדליק את החושים.
בספרד, מעבר לבארסה, ריאל ואתלטיקו, מתחילים להתקשות. יש שחקנים נפלאים אצל 17 האחרות, אבל לא רבים מגזרת ה"היי, אני מכיר אותו, זה ההוא מהזה". ובסופו של דבר זה מדד משמעותי עבור אוהד נטול זמן. כשהוא מחפש משחק טוב, הוא מעדיף מישהו שההיסטוריה מלמדת שכדאי להשקיע בו. והכוכבים האלה מעדיפים להתפזר ברחבי אנגליה אם אין להם מקום במאבקי האליפות של ספרד. ועדיין...
מי לוקחת? מאוד־מאוד קשה. העילית של העילית מעדיפה לכוון לטופ בספרד, אז ניתן להם.
צופים בעולם
תלוי בשמות
עניין של עליות וירידות. הפער אינו גדול, כ־3.2 מיליארד לליגה האנגלית וקרוב ל־3 מיליארד לספרדית. הבעיה של ספרד היא האובדן של כריסטיאנו רונאלדו, שלקח איתו קהל רב ליובנטוס, אבל מסי לבדו עדיין מושך מדינות שלמות.
מי לוקחת? ספרד תלויה בשמות, אנגליה תמיד יציבה – והיא מנצחת פה.
מאמנים
נוהרים לממלכה
באנגליה קוראים להם מנג'רים, אבל שאף אחד לא יתבלבל מהסמנטיקה: יורגן קלופ, פפ גווארדיולה, ז'וזה מוריניו, קרלו אנצ'לוטי, מרסלו ביילסה ועוד כוחות עולים כמו פרנק למפארד, אולה־גונאר סולשיאר ונונו אספיריטו סנטו. זינדין זידאן, דייגו סימאונה ורונלד קומאן לא מספיקים בשביל לתת פייט – המאמנים הכי טובים נוהרים לקבוצות האנגליות.
מי לוקחת? גם האזור הטכני בצד של אנגליה.
הישגים באירופה
לא באותה ליגה
סוף־סוף ספרד יכולה לשלוף את קלף סביליה ולא להישען רק על הגדולות: ב-20 העונות האחרונות קבוצות ספרדיות זכו בעשר אליפויות אירופה ובעשרה גביעי הליגה האירופית, כלומר בדיוק מחצית מהתארים האירופיים. האנגליות השיגו באותה תקופה ארבעה גביעים מכל סוג, ולמרות שמדובר בהישג יפה, המועדונים הספרדיים השתלטו על התחרויות היבשתיות ונראים יציבים יותר לאורך זמן לעומת הפשלות שתמיד קורות בדרך לאלו שמגיעים מהממלכה.
יכול להיות שיש כאן נקודה שממסמסת את הדיבורים על חשיבות התחרות בליגה המקומית בכל הנוגע לתוצאות באירופה, ופשוט מבליטה מוכנות טובה יותר למשימות כאלה.
מי לוקחת? ספרד, בלי תחרות.
חשמל
קלאסיקו יש רק אחד
יש כאן משהו שמסובך להסביר בצורה פשוטה, או לדרג. הבעיה היא כזו: התחרות באנגליה יוצרת כמות גדולה של קרבות איכותיים, כמו משחקים תוך־לונדוניים והדרבי במנצ'סטר ששודרג בעשור האחרון, אבל אף משחק ואף יריבות לא יכולים להשתוות לקלאסיקו. נראה שכרגע זה המשחק היחיד בעולם שאוהד נייטרלי יסכים לצלול לתוכו תוך שנייה ולבטל תוכניות קודמות. גם היריבות בין ריאל לאתלטיקו חזקה יותר מאלו שבאנגליה.
העניין הוא שבאנגליה רוב היריבות מבוססת על עניינים ספורטיביים־מוניציפליים. בספרד אתה נכנס לקרביים של ההיסטוריה, עם שנאה אמיתית, מאבק בין מעמדות, זהות לאומית. בכל אחד מהמשחקים הטעונים אפשר להרגיש את המשקל הזה.
מי לוקחת? ספרד מאמצת את העבר הכואב כדי לנצח פה.
שערים
חורים ברשתות
המספרים הקרים מראים שבאנגליה נכבשו בעונה החולפת 2.72 שערים למשחק, ובספרד 2.48. אבל זה מעבר לנתונים: באנגליה יש אווירה חגיגית ופתוחה יותר, איזושהי אמונה פנימית שאפשר לחזור מכל מצב עם מספיק לחץ. בספרד רואים יותר מדי 1:1 משמימים וגנריים בבטן הטבלה. המשחקים לא מתפוצצים מספיק, אלא מגיעים להכרעה שלווה. בפרמייר־ליג השריקה תגיע במקרים רבים רק אחרי שלושה שערים ושני מהפכים בתוספת הזמן.
מי לוקחת? זה של אנגליה.
אז מה אפשר לומר לסיכום? יש כאן ניצחון גדול לאנגליה כמעט בכל פרמטר, ונראה שבאמת ביחס לכל מה שחשוב, כל מה שמחפשים בליגה טובה, הפרמייר ליג מתעלה מעל כולן.
אבל ישנה כוכבית אחת. בקלאסיקת "חברים", כשרוס עורך רשימה כדי לבחור בין רייצ'ל לג'ולי לפי יתרונות וחסרונות, החיסרון היחיד של ג'ולי הוא שהיא לא רייצ'ל. למרות שאחת מתאימה לו יותר על הנייר, הוא לא יכול לשכוח מאשת חלומותיו. מה החיסרון היחיד של הפרמייר־ליג המושלמת? אין לה את ברצלונה וריאל מדריד. והקסם המיוחד שלהן תמיד ישאיר את הליגה הספרדית צמודה במרוץ.
