בימים אלה, בהם המגרשים והאולמות בכל העולם ריקים, והספורט מתקיים באווירה שונה לחלוטין, אני חושב הרבה על האוהדים הישראלים שיצא לי לפגוש בכל פינה ברחבי התבל. במסעותיי הרבים על פני חמש יבשות עם נבחרות וקבוצות ישראליות, במשך יותר מ־50 שנה, באירועים גדולים וקטנים – הקהל הכחול־לבן תמיד מגיע. אין מקום בו לא מצאתי אותם, מוכנים לתת את הלב ביציע.
ישנם כאלה שרחוקים מספורט, אזרחים מקומיים או כאלה שחיים כבר שנים מחוץ לישראל, אבל שמעו מחברים, או בקהילה היהודית, או במשרד בו הם עובדים כשליחים שהגיעו במיוחד מהארץ – שלאזור שלהם מתקרבת קבוצה או נבחרת ישראלית, אפילו ספורטאי בודד. ברגע שזה קורה הם עולים בהמוניהם על כל כלי תחבורה אפשרי, מגיעים למקום היעד ומנופפים בדגלי כחול־לבן. לפעמים זה אפילו דגל שהכינו בעצמם, העיקר שיהיה. לאלו צריך לצרף את הכמות של הסטודנטים הישראלים שמציפים כל מדינה באירופה – וגם ביבשות אחרות – ומגיעים בכמויות גדולות לכל משחק רלוונטי.
2 צפייה בגלריה
אוהדי נבחרת ישראל לפני המשחק
אוהדי נבחרת ישראל לפני המשחק
אין מקום בו לא מצאתי אותם. אוהדי נבחרת ישראל
(צילום: עוז מועלם)
זה תמיד מרגש ויפה לראות, והעניין המדהים הוא שמדובר רק בחלק מהסיפור. כי לכל קבוצה או נבחרת יש המשוגעים לדבר שייסעו איתה עד קצה העולם ובחזרה, גם אם זה למשחק חסר חשיבות או סיכוי. ישנה קבוצת אוהדים קבועה שמגיעה מהארץ לאליפויות אירופה בכדורסל, ולא מחמיצה אף משחק של נבחרת ישראל. את אותם האנשים תוכלו למצוא במשחקים באירופה – לא רק של מכבי ת"א והפועל ירושלים – אלא גם של הפועל גלבוע/גליל וכל קבוצה אחרת, ואפילו במסעות הקיץ של מכבי חיפה למפגשים מול קבוצות NBA.
ישנם כאלה שחיים בניו־יורק, מיאמי, לוס־אנג'לס, פילדלפיה או דאלאס, ולפעמים קופצים במיוחד למשחק של קבוצתם האהודה בנקודות הנידחות ביותר באירופה, כמו סודרטליה בשוודיה... אוהדים שמגיעים מרחוק יוצרים קשר מבעוד מועד כדי להבטיח לעצמם כרטיסים, ואני עוד זוכר את הימים בהם חלקתי חדר במלון בחו"ל עם גדעון הוד מקול ישראל, ולעתים היינו מקבלים ב־5־4 בבוקר טלפונים מאנשים שלא הכרנו שהתחננו שנסדר להם כרטיסי כניסה, כאלו שטסו במיוחד אפילו מאוסטרליה.
2 צפייה בגלריה
תמיד מרגש ויפה לראות. אוהדים כחול-לבן
תמיד מרגש ויפה לראות. אוהדים כחול-לבן
תמיד מרגש ויפה לראות. אוהדים כחול-לבן
(צילום: אורן אהרוני)
זו הייתה חוויה יוצאת דופן לפגוש בכניסה לבריכה ברייקיאוויק שבאיסלנד, עוד לפני שהתיירים מישראל גילו את המקום, שני קיבוצניקים מצפון הארץ שהגיעו עם תיקי גב וביקשו עזרה להיכנס לתחרות שבע האומות בשחייה בה השתתפה גם ישראל. או למשל סראטוב שברוסיה, בכפור של בערך 20 מעלות מתחת לאפס, שם ראיתי את שליח חב"ד צועד לאולם כשהוא קפוא כולו. מקרה נהדר היה בנמל התעופה באנקוראג', אלסקה, בחניית ביניים מפרנקפורט בדרך לאולימפיאדת סיאול. שני חבר'ה מישראל הגיעו בטיסה אחרת שעצרה שם והמתינו עשר שעות בערך – רק כדי לראות בקושי לשניות ספורות את המשלחת האולימפית מישראל. לאוהדים אמיתיים אין גבולות.
באולימפיאדת לוס־אנג'לס 1984 נשלחתי באחד הימים לסקר את תחרויות החתירה בקיאקים, בהן נטל חלק אבירם מזרחי הישראלי. בחצות יצאה ממרכז העיתונות ההסעה היומית־לילית הקבועה לאגם קסטאס, שהיה מרוחק שלוש שעות נסיעה. הרכב? אוטובוס התלמידים הצהוב האמריקאי המפורסם, שלא בדיוק מתאים לנסיעה ארוכה כל כך. כשירדנו אל שפת האגם בשלוש לפנות בוקר, היו ממוקמים שם כ־3,000 איש שהקדימו, הקימו אוהלים, הניחו מחצלות והמתינו בסבלנות לפתיחת התחרויות. מאחד האוהלים בקעו פתאום קולות בעברית. לתדהמתי, קבוצה של 10 ישראלים שהגיעו מהארץ, והיו מצוידים בכמות קטנה של כרטיסים לאירועים, שמעו שבאגם קסטאס הכניסה חופשית וכל המקדים ימצא שם זווית ראייה נוחה – ועוד בתחרות בה מתחרה אחד משלנו. הספורטאים שלנו אף פעם לא לבד.