"פגרת הקורונה" והריתוק הארוך לבית החזירו אותי להרבה מחשבות, דקות גדולות ומרתקות שעברו עליי כעיתונאי ספורט בלמעלה מ-50 שנות סיקור. ופתאום קפצו לי לראש שני שמות שהסעירו אותי ביכולתם כאשר ביקרו בארץ. הראשון הוא לואי דמפייר, והשני, תתפלאו, הוא גאון הכדורסל פט ריילי.
ב-1966 אלי קושניר, אז מנהל הספורט באוניברסיטת תל אביב, ועדין טלבר, יו"ר מרכז אס"א באותה תקופה, ארגנו טורניר כדורסל יוקרתי בארץ. הם הזמינו נבחרות ממכללות ואוניברסיטאות שונות בעולם לתל אביב, למשל מפולין, אנגליה, יוון ואיטליה.
ומבין שמונה המשתתפות, הבכירה והנוצצת ביותר הייתה הנבחרת מקנטאקי בהדרכת מומחה ההגנה אדולף ראפ (שגם לא היה חובב של כדורסלנים שחומי עור...). זו הייתה מקבוצות המכללות הטובות בארה"ב באותן השנים, ומבחינת הקהל המקומי שחקניה היוו אטרקציה גדולה והתקבלו בתשואות בלתי רגילות.
שמואל יעקבסון ז"ל, שאימן אז בין היתר את נבחרת אוניברסיטת ת"א, האמין כי כל מי שראה את השניים בפעולה באותו טורניר היה "שותף להיסטוריה". חשוב לזכור שגם אם שמם של ריילי ודמפייר לא היה ידוע אז בארץ, ואנשי ספורט אחרים שביקרו בארץ עם השנים נחשבים גדולים מהם, העניין הוא שבישראל לא נחשפו לכדורסל הטוב בעולם באותה תקופה, וזו הייתה הזדמנות לראות שחקנים ברמה אחרת לגמרי ממה שהכרנו.
ריילי ודמפייר היו אז שני כוכבי קנטאקי, והיכולת שהפגינו הייתה גבוהה באופן ניכר מזו של שאר השחקנים בטורניר. את ריילי מכירים בעיקר בזכות קריירת האימון המפוארת, אבל צריך לזכור שהוא התחיל ככוכב כדורסל. הוא היה גארד/פורוורד מצטיין שלהט בשורות קנטאקי ונבחר שביעי בדראפט של 1967. הוא זכה באליפות עם הלייקרס כשחקן ב-1972, ועשה זאת עוד ארבע פעמים כמאמן הקבוצה (ופעם אחת כמאמן מיאמי). אחר כך הוא המשיך להצטיין גם כמנהל ונשיא במיאמי – אבל ההתחלה האמיתית של ריילי בכדורסל הייתה באותם ימים כילד בקנטאקי.
הספר שלו, "הצוות המנצח" שיקף את דמותו כפי שהתגלתה כבר כאן בטורניר המכללות. "הכל זה עניין של אופי, אני ווינר בטבעי", הוא אמר אז לתקשורת הישראלית. "כך גדלתי וכך אהיה גם בעתיד. אני מקווה שעוד מחכה לי קריירה ארוכה כשחקן, אבל אני כבר חושב 15-12 שנה קדימה, ואולי עשרות שנים נוספות כשאהפוך למאמן".
היום הוא בן 75, והגשים הכל בגדול. דמפייר, שם פחות מוכר כיום, כיכב ב-ABA וב-NBA מספר שנים, ובאותו טורניר גנב לעתים את ההצגה מריילי.
קושניר, שעומד כיום בראש מיזם של ג'וינט ישראל, "אבות ובנים", שמטרתו יצירת מפגש משמעותי לאבות ובנים/ות טרום גיל ההתבגרות, נזכר שאחרי הטורניר נבחרת ישראל גברה על המכללה האמריקאית, מה שלא התקבל יפה אצל ראפ. הוא גם זכר היטב שכתבתי אז שהוא חסר ניסיון בארגון אירועים כאלה... אבל הזמן מוחק הכל.
