זה היה אמור להיות עוד אחד ממעשי הקונדס הרגילים של מרקוס סמארט הצעיר: זריקת אבנים על רוכבי אופנוע כדי שייאבדו שליטה. זה היה "הבילוי" של הילדים בשכונה הקשה בדרום דאלאס, אשר לפי הסיפורים של כוכב בוסטון סלטיקס היום, נשמעת כמו בולטימור של "הסמויה". אלימות קשה, עוני מחפיר, וסמים קשים בכל פינה. "הייתי צריך למות או להיות עכשיו בכלא", אמר.
האיש שמרקוס וחברו זרקו עליו אבנים היה, לרוע מזלם, חבר בכנופיה מקומית, והוא היה חמוש. "זה היה כמו סצנה בסרט 'המנסרים מטקסס'", אמר סמארט בראיון ל-USA TODAY, "הוא התקרב אלינו עם האקדח. התחלתי לחשוב מה הולך לקרות לי: הוא יירה עליי? יפספס? האם ככה אני הולך למות?". הנער הצעיר הצליח לברוח מהאדם שניסה לרצוח אותו, כאשר כדורים שורקים לו ליד האוזן. למרבה הפלא, זאת לא הייתה חוויית משנת חיים עבור סמארט. הוא המשיך להסתבך. יום אחד, במהלך קטטה בין כנופיות, מישהו מהכנופיה היריבה שלף אקדח. סמארט ידע שגם לו יש אקדח בבית והלך להביא אותו, אחיו מייקל עצר אותו על מפתן הדלת ומנע ממנו ללכת לקרב יריות שספק אם היה יוצא ממנו בחיים.
מרקוס היה ילד זועם, בריון, שסחב איתו טראומה. אחיו הגדול טוד, שגם לו ניבו עתיד מזהיר בכדורסל, מת מסרטן בגיל 33 בלבד. המחלה גזלה ממנו את החלומות, והוא נאבק בה מגיל 15 עד שנכנע. חודש אחרי מותו של טוד, גם אחיו מייקל היה קרוב למוות בשל מנת יתר של קוקאין, וחייו ניצלו ברגע האחרון בבית החולים. "אל תהרוס את החיים שלך כמו שאני הרסתי לעצמי", אמר מייקל למרקוס, אבל לקח לאחרון זמן כדי להפנים. הוא המשיך להיות ילד מופרע, וכמעט הרג במכות ילד אחר מבית הספר, עד שאחד המורים הצליח להפריד.
לא הייתה ברירה, ומרקוס נשלח לפנימייה שהיא סוג של כלא לעבריינים צעירים. "היה בליבי הרבה כאב, כל הדברים שעשיתי היו במקום לצרוח שאני בדיכאון ורע לי". בפנימייה טיפלו בו, הוא השתתף בסדנאות לשליטה בכעסים. אבל הבעיה עדיין הייתה שם: הוא היה צריך לחזור לשכונה ההרוסה. למזלו, הוא היה טוב בכדורסל.
הוא הועבר לתיכון בשכונה אחרת, טובה יותר. "זה היה מוזר לא לשמוע יריות כל יום, ולראות אנשים מטיילים בלי לפחד", אמר. מאמנו פיל פורטה, "פיל הגדול", לקח אותו תחת חסותו. מרקוס קרא לו "אדוני" וקיבל את דמות האב שכנראה הייתה חסרה לו כל כך. עוזר המאמן הצליח למצוא וידאו נדיר של אחיו המנוח טוד משחק כדורסל, מרקוס הבין בדיוק בשביל מה הוא משחק. הוא לא הביט לאחור יותר. הפך לכוכב על בתיכונים ונבחר למשחק היוקרתי של מקדונלד'ס. את הביריונות שלו הוא לקח למקום אחר – של מנהיגות. "הוא קיבל מתנה", סיפר חברו לקבוצה אז ניק בניארד בכתבה של ESPN, "הוא הצליח להיכנס למוחות של היריבים ולשחק בהם. ראיתי אותו עושה את זה עשרות פעמים".
"אני כבר לא האיש הרע"
גם במכללת אוקלהומה סטייט הוא המשיך לגלות יכולת נהדרת, כשאימו משגיחה עליו מקרוב ומגיעה לכל משחק כדי לוודא שהוא לא עושה שטויות. הוא נבחר לשחקן השנה של הביג 12, וניבאו לו בחירה גבוהה בדראפט, טופ 3 ליתר דיוק. אמא קמליה לא הסכימה לשמוע: "אתה עוד ילד, תמשיך עוד שנה בקולג'".
אז הוא המשיך לעונה נוספת, במהלך משחק מול אוניברסיטת טקסס הוא דחף אוהד לאחר שהם החליפו ביניהם מספר מילים, ונראה ש"מרקוס הישן" חוזר. הגארד מיהר להתנצל ולסגור את הסיפור: "זה כבר לא מי שאני יותר, לא רוצה שיחשבו שאני האיש הרע. אני לא חוזר למקום הזה". בסוף השנה הוא נפרד מהמכללות ו"הדרדר" למקום השישי בדראפט, בו נבחר על ידי בוסטון סלטיקס. "אני כבר לא ילד, אני יודע איך לנתב את האגרסיביות שלי למקומות טובים", אמר לאחר שנבחר.
ב-2018 הוא ספג טרגדיה נוספת. אימו נפטרה גם היא מסרטן בגיל 63, כבר לא היה מי שיעודד אותו מהיציע ויגיד לו לא לוותר לאף אחד. במהלך מחלתה הוא עלה לשחק עם נעליים עליהם כתב "ילד של אמא" ו"אני נלחם, את נלחמת". הוא לא תמיד הצליח לנתב את הכעס, וגרם לחור בקיר בחדר ההלבשה של וושינגטון וויזארדס, אבל בבוסטון לא התרגשו והצליחו לגרום לו לממש את הפוטנציאל שלו עד הסוף, וזה מה שאנחנו רואים בפלייאוף 2020.
בהגנה הוא תמיד נחשב לבאנקר. "אני משחק כדורסלן של פעם", הסביר בשנה שעברה, "אני לא מפחד ממגע. הליגה הפכה להיות חמודה מדי, שחקנים מפחדים לחדור לסל ולחטוף מכה. אני דווקא חותר למגע". הוא יודע שהגנה זה לא מספיק, ועל פי המאמנים שלו בבוסטון הוא זורק בין 700 ל-800 פעמים בכל אימון כדי להפוך לנשק יעיל גם בהתקפה. הוא שכר צוות שלם, כולל שף פרטי, כדי להיות בכושר טוב יותר בשני צידי המגרש, והפסיק לאכול פיצות וכנפיים באמצע הלילה. "חייבים להסתגל לליגה, פיזית ומנטלית", אמר לבליצ'ר ריפורט.
צפו בקאנטר וסמארט נאבקים על הבריכה
ההצלחה של מרקוס סמארט בפלייאוף הזה לא אמורה להפתיע אף אחד. כתלמיד תיכון הוא דורג עשירי ע"י ESPN במדד השחקנים הטובים ביותר, ונחשב לגארד הכי טוב בארה"ב לגילו. הפוטנציאל שלו לא היה נתון לוויכוח. הוא ניצל את פגרת הקורונה וחזר ממנה חד יותר בהתקפה, הוא שיפר לאט לאט את המספרים שלו בבועה והגיע לשיאו בפלייאוף, כמו הכוכב שהוא אמור להיות. לא מדובר בסקורר מסוגם של סטף קרי וג'יימס הארדן, אבל בינתיים זה עוזר מאוד לסלטיקס. ובואו לא נשכח שזה עוד יכול להשתפר. ב-2017 ניתחו באתר "אס.בי ניישן" את ההתקפה של הסלטיקס, והראו איך לפעמים קבוצות מחפפות בהגנה עליו. אחרי פלייאוף 2020, קשה לראות את זה קורה שוב.
בסוף משחק מספר 2, בו מיאמי ניצחה ועלתה ל-0:2 בגמר המזרח, הגארד שוב השתולל בחדר ההלבשה וקילל את חבריו. זה לא ממש הפריע להם, הם רגילים לכך. קמבה ווקר אמר "שזה כלום, פשוט כלום", והמאמן בראד סטיבנס הגיב "שדברים כאלה קורים אחרי הפסד קשה". סמארט רצה "להעיר" את חבריו וכמובן שהם ניצחו במשחק 3. "חישמלתי את חדר ההלבשה", הסביר, "אנחנו משפחה, ובמשפחה רבים כל הזמן. בסופו של יום זה עוזר לנו להתאחד ולנצח".
אחרי כל מה שהוא עבר בחיים, אפשר להאמין לו שכוונותיו היו טובות. בבוסטון מאמינים לו והולכים אחריו. בגיל 26, הוא התייתם מאימו, נפרד מאחיו, ועבר חוויית סף מוות מפחידה. מה זה בשבילו להביא את בוסטון לגמר ה-NBA?
