בדיוק שנה לאולימפיאדה, הפגשנו את לונה ודיאנה לשיחה פתוחה. צפו
(צילום: עוז מועלם וטל שחר )
"תראי מה זה", פונה דיאנה ויסמן בחיוך ללונה צ'מטאי־סלפטר, "במקום להיות עכשיו בכפר האולימפי בטוקיו אנחנו יושבות כאן על החוף בת"א". אלופת אירופה עונה בחיוך משלה: "טוב, אולי בשנה הבאה".
אין ספק, המפגש הזה לא היה בתוכניות. לפי הלו"ז המקורי, צ'מטאי, מדליסטית הזהב מברלין 2018 בריצת 10,000 מטר, הייתה אמורה להסתער הקיץ על מדליה אולימפית במרתון. ויסמן, שלפני שנתיים שברה את שיאה המיתולוגי של אסתר רוט־שחמורוב בריצת 100 מטר שהחזיק מעמד 46 שנה, תיכננה להמשיך את ההתקדמות ההדרגתית בניסיון להעפיל לאולימפיאדה הראשונה שלה (שיפרה אותו מאז שוב, עומד על 11.25 שניות). אבל אז, אתם יודעים, קורונה.
הבשורה על ביטול המשחקים תפסה את ויסמן באמצע טיפול פיזיותרפיה. "חשבתי שצוחקים עליי", היא משחזרת, "ישר עזבתי את שולחן הטיפולים והתקשרתי לאמא שלי. הייתי בהלם, בכיתי מבפנים". גם צ'מטאי לא ציפתה לחדשות האלה: "הייתי בשוק. כשאתה מתאמן כל כך קשה ומכין את עצמך ואז מגיע בום כזה – זה כואב. הייתי מוכנה במאה אחוז, מנטלית ופיזית, אבל אל דאגה – אגיע בשנה הבאה בדיוק באותה רמת מוכנות".
לונה, בשנה הבאה תהיי בת 32.
"אל תדאגו. לא משנה מתי יתקיימו המשחקים, השאיפה שלי היא להשתתף ביותר משתי אולימפיאדות נוספות. אני לא מתכוונת להפסיק לרוץ ולהתחרות לפני גיל 49".
ויסמן: "הבדידות מקשה. בתקופה הזאת חסר הקהל, עם המוטיבציה שהוא נותן. האנשים שהיו רואים אותי מתאמנת באצטדיון ניגשו להגיד לי שאני סוג של השראה עבורם. עכשיו אני ממשיכה להתאמן בלי לראות כמעט אף אחד"
הקורונה שיבשה להן – כמו לכולנו – את התוכניות. "כשהמגפה פרצה הייתי ביפן וכשנחתתי בארץ נכנסתי ישר לשבועיים בידוד", מתארת לונה. "אם זה לא מספיק, כשיצאתי מהבידוד הכריזו על סגר". את האימונים בתנאי גובה בקניה ובאירופה החליפו ההרים של רמת הגולן. "הסגר עצר הכל באמצע", מוסיפה דיאנה, "זה לא היה אידיאלי".
העובדה שהן מתאמנות תחת בן משפחה – לונה תחת בעלה דן ודיאנה תחת אמה אירינה – סייעה להן להמשיך בשגרה ככל שניתן. "זכיתי", אומרת דיאנה על אמה. "הבאנו את כל הציוד הנדרש הביתה ועשינו אימונים אישיים. כשהתאפשר הייתי מגיעה לאצטדיון". לונה: "התברכתי בבעלי דן, שאימן אותי בבית וקצת בחוץ בכפוף למגבלות".
בהתאם לתקופה המוזרה, לאחרונה נערכו בעולם תחרויות אתלטיקה וירטואליות, שבהן השתתפו הספורטאים דרך המסכים. "קיבלתי הצעה להיות חלק מתחרות כזו", מגלה לונה. "אמרו שזה יהיה הכי קרוב לריצה אמיתית בתחרות רגילה, הציעו לי גם כסף תמורת ההשתתפות ושארוץ פה בארץ, אבל סירבתי. לרוץ בתחרות לבד זה אולי אפשרי – אבל משעמם. זה יותר כמו אימון במשחק מחשב".
"אין ספק שהבדידות מקשה", מוסיפה דיאנה. "בתקופה הזאת חסר הקהל, עם המוטיבציה שהוא נותן, גם באימונים. האנשים שהיו רואים אותי מתאמנת באצטדיון ניגשו להגיד לי שאני סוג של השראה עבורם. עכשיו אני ממשיכה להתאמן בלי לראות כמעט אף אחד".
"אמא ספורטאית זה מבורך"
אולימפיאדת טוקיו הייתה אמורה לצאת לדרך מחר. במקום זאת, טקס הפתיחה נדחה ל־23 ביולי 2021, בעוד שנה מהיום (בדיוק ביום הולדתה ה־23 של דיאנה, שחוגגת היום 22). אבל האם בכלל תהיה אולימפיאדה? תלוי את מי שואלים. "אני מאמינה ושואבת את האמונה מהלב, מהרגליים ומהכוח שלי", אומרת דיאנה. "חשיבה חיובית מייצרת מציאות". לונה נשמעת טיפה אחרת: "כרגע אין כלום באופק, אז אני רק חצי אופטימית. אני מחכה לראות אם בינואר יהיו תחרויות, לפי זה אדע אם האופטימיות תהפוך למציאותית יותר".
ואם יהיו משחקים אולימפיים, אבל בלי קהל?
"אני לא יכולה לדמיין איך זה יהיה לרוץ 100 מטר בלי הדרייב של הקהל ובלי הרעש מסביב", אומרת דיאנה, "אבל גם אם זה חלילה יקרה, אני לא חושבת שהתוצאה שלי תיפגע". לונה מצטרפת: "לא יהיה כיף, אבל אעשה את זה כמו שצריך גם בלי קהל. בזמן הריצה אחשוב חזק יותר על הבן שלי, רוי, ועל כל אזרחי מדינת ישראל כדי לייצג אותם הכי טוב שיש".
דיאנה: "אני עדיין צעירה, אבל ארצה להיות אמא, ולא משנה אם זה יקרה לפני או אחרי שאפרוש. אני רואה את ההצלחה של לונה לצד האימהות, וזה רק מוכיח לי שלא רק שזה אפשרי אלא אפילו עוזר יותר".
"אמא ספורטאית זה מבורך ולא מפריע לשום דבר, ההפך", ממשיכה לונה. "כשאני שומעת מרוי בן השש: 'אמא, את הכי חזקה וטובה', אני מקבלת כוחות שאי־אפשר לתאר אותם, שאי־אפשר לקבל בשום דרך אחרת. זה עוזר לי מאוד. הוא גם משוויץ במדליות שלי, שזה בכלל כיף".
"מרתון? אפילו לא אסיים"
ב־1 במארס, רגע לפני הקורונה, ניצחה לונה במרתון טוקיו היוקרתי תוך כדי שבירת שיאה הלאומי ביותר משתי דקות וקביעת התוצאה השישית בטיבה בהיסטוריה – 2:17.45 שעות. אבל גם אחרי שהפכה לאחת הרצות הבכירות בעולם, היא נשארת עם הסוליות על הקרקע: "החלום הכי גדול שלי הוא מדליה אולימפית, אבל אני עוד צריכה להשתפר. אני מתאמנת חזק כדי להישאר בפוקוס".
צ'מטאי־סלפטר: "קיבלתי הצעה להיות חלק מתחרות וירטואלית. "אמרו שזה יהיה הכי קרוב לריצה אמיתית בתחרות רגילה, הציעו לי גם כסף תמורת ההשתתפות ושארוץ פה בארץ, אבל סירבתי. זה יותר כמו אימון במשחק מחשב"
ויסמן, שאינה זרה לשיאים, נותנת כבוד לפורצת הדרך: "מה שאסתר רוט עשתה עבור הספורט הישראלי יישמר לה לעולם. אני רוצה להיות ממשיכת דרכה ולייצג בהצלחה את המדינה. זה החלום הגדול שלי".
רשימת ההבדלים ביניהן בלתי נגמרת. אחת בטופ העולמי, השנייה כישרון יחסית בתחילת הדרך. אחת כבר בעשור הרביעי לחייה (31), השנייה חוגגת כאמור 22. אחת כבר אמא, השנייה מתאמנת אצל אמא.
ויש עוד הבדל, במרחקי הריצה. הוא לא מקרי. המקצוע שבחרו תפור למידותיהן. אצל לונה הכל נראה ארוך טווח. מחושב יותר, שקט יותר. דיאנה רוצה הכל כאן ועכשיו. "ברור שהספרינט עדיף", מחייכת ויסמן. "אם הייתי רצה מרתון כמו לונה היה לי יותר מקשה. בריצה קצרה לא חושבים יותר מדי, פשוט באים חדים כדי לקרוע את המסלול הכי מהר שיש". ולונה? "אני מתאמנת נכון, חכם וסבלני ואני אוהבת את זה, כך שאני מעדיפה כמובן את המרחקים הארוכים".
לונה, בכמה זמן את מסוגלת לרוץ 100 מטר?
"אולי 13 שניות. אחר כך אהיה קרובה להתעלף".
ודיאנה, מה איתך במרתון?
"אני אפילו לא אסיים את הריצה. אולי אני ארוץ קילומטר ומשם אמשיך את המסלול בהליכה".
"מכבדים את ההישגים שלי"
ויסמן, למרות גילה הצעיר, כבר רואה בעצמה מחזיקת הלפיד: "אני מרגישה מודל לחיקוי, ומקווה שאחרי שאפרוש מישהי צעירה תשבור את השיא שלי ותהיה היורשת שלי". "אני חולמת שהרבה יותר נשים פה בארץ ירוצו איתי ולצידי". מצהירה צ'מטאי.
ההשקפה שלהן לגבי אתלטיקה בישראל די דומה. "בארץ אין מספיק חשיפה לענף", אומרת דיאנה. "כשאת בכותרות אז אנשים מתחילים להתעניין בענף עבור הילדים שלהם, אבל לא תמיד זה קל. אני במקור מאשקלון, והורים מאשקלון לא ימהרו להסיע את הילדים עד ראשל"צ בשביל אימונים. במדינות אחרות בכל עיר קטנה אפשר למצוא שני אצטדיונים לפחות".
לונה: "הבעיה היא שהריצה נחשבת לקשה עבור רבים בארץ, אז הם מעדיפים ללכת לענפים יותר קורצים כביכול כמו ג'ודו, שחייה ומה שזמין. אם היו משרישים את הענף הזה כבר בבית הספר, הוא היה היום הרבה יותר מפותח ונמצא בתודעה של כל הורה וילד".
כשאני שואלת אותן על אמירות לא נעימות שנתקלו בהן, לונה מבשרת: "לשמחתי, לי זה לא קרה. לא בהקשר של היותי אישה ספורטאית ולא בהקשר של צבע העור שלי. אולי זה בגלל שאני מוכרת ואנשים בארץ מכבדים את ההישגים שלי".
דיאנה: "אני פעם שמעתי בחדר כושר לחשושים של גברים: 'אוי, איזו חזקה היא, בטח היא כל יום בחדר כושר'. כשהם גילו שאני שיאנית ישראל אז הנימה השתנתה. פתאום הם מעריצים אותי ומבקשים טיפים".
ומי הספורטאית שאתן מעריצות?
"זאת שיושבת פה מולי למשל", מפרגנת דיאנה. "עם השאיפה הגבוהה שלה להצלחה".
לונה: "בישראל אני מעריצה את כל הנשים שרצות ושואפות להצליח - כולל דיאנה כמובן. בחו"ל אני מעריצה רק את הספורטאים הגברים".
השיחה התקיימה בחוף הדולפינריום בת"א. שמי מזרחי, בעל בית הספר לגלישה "go surf" שנכח במקום, זיהה את ויסמן ואמר: "היי דיאנה, למורה שלי לחינוך גופני מהתיכון ברעננה יש חשבון איתך!" המורה שלו, ניחשתם נכון, הייתה אסתר רוט. זה נגמר בהתנצלות מנומסת ובגלישה משולשת עם השקיעה. האולימפיאדה בעוד 365 ימים, יש זמן.
