קווין דוראנט מצא את עצמו בתחילת העונה במצב מוזר: הוא חבר לקבוצה עם ג׳יימס הארדן, שמוכן לוותר על האגו שלו בשביל דוראנט ובשביל הסופרסטאר השני של הקבוצה, רכז ושחקן-על עם ראש מסובב (קיירי ארווינג במקום ראסל ווסטברוק).
דוראנט שוב הגיע למצב שנוח לו: הוא שחקן-על, ההתקפה תעבור דרכו, אבל הוא לא לבד, הוא לא זכר האלפא. לג'יימס הארדן לקח בערך חודש בברוקלין כדי להבהיר מי בעל הבית. דוראנט לא התמרד. זה סידור מתאים עבורו. גם בגולדן סטייט היה לו סידור מעולה. הוא היה הכוכב מספר אחת של הקבוצה. בזה אין ספק. אבל הוא לא היה המנהיג שלה. סטף קרי היה המנהיג. אחריו דריימונד גרין. דוראנט פשוט היה שחקן מכוכב אחר. הוא אף פעם לא הבין מדוע הוא צריך לספק משהו אחר מלבד זאת.
צריך להבין מה זה אומר, "שחקן מכוכב אחר". אז בהתחלה אלוהים המציא את טים דאנקן, 2.13 מ' שיכול לעשות הכל כשהוא משתמש בספר ההדרכה של איך לשחק כדורסל נכון. אבל לאלוהים זה לא הספיק, אז הוא המציא את דירק נוביצקי. נוביצקי היה יכול לשחק עם הפנים לסל, עם הגב לסל, עם הצד לסל. איפה שהיית שם אותו היה עושה סל. ועוד בגרמנית. ולאלוהים זה לא הספיק, אז הוא המציא את קווין דוראנט. 2.13 מ' שיכול לעשות הכל - רק יותר טוב.
הסדרה נגד מילווקי הלכה לצד של דוראנט. הארדן נפצע בשניות הראשונות שלה, אבל ארווינג היה שם. ברוקלין ניצחה בשני המשחקים הראשונים. במשחק השלישי המטוטלת החלה לנוע. במקום שזה יהיה משחק של דוראנט זה הפך להיות משחק של טאקר. פי-ג׳יי טאקר. לראות את טאקר ודוראנט ביחד זה כמו לראות דואט של מיילס דייויס שלצידו מנגן מישהו עם חצוצרת פלסטיק של ילדים ורק מנסה להפריע.
טאקר הוא אדם שמודע לעצמו. אין לו שום אשליות לגבי עומק הכישרון שלו. הוא יודע שכדי לנצח את דוראנט הוא צריך להיכנס לו מתחת לעור, לעצבן אותו, למרפק אותו, לשגע אותו. להוציא אותו מחוץ לאזור הנוחות. כשמוציאים מישהו מחוץ לאזור הנוחות שלו מתברר ממה הוא באמת עשוי, וטאקר לא מחזיק מהאופי של דוראנט. השופטים עזרו לו. הם בלעו את המשרוקיות. בסוף המשחק השלישי דוראנט החזיר את ברוקלין למשחק, קלע מזוויות ומרחקים בלתי אפשריים עם שני שחקני הגנה ששוכבים עליו באלכסון. ברוקלין הייתה מוכנה לתת את המכה. 0:3. ופתאום כל ניסיונות הקליעה האחרונים הלכו לברוס בראון. הנטס הפסידו. דוראנט קיבע את הדימוי שלו.
למשחק הרביעי דוראנט עלה כבר מנוער. טאקר הציק לו, העובדה שבמשחק מספר שלוש הוא הביא את הנטס עד לארץ המובטחת ונתן למישהו אחר לנסות להכניס אותם לשם, ישבה עליו. הוא היה אאוט. מילווקי גלשה לניצחון. ברבע הרביעי ארווינג סובב את הקרסול.
אני רוצה לעשות הפסקת ארווינג רגע. מעולם לא ראיתי שחקן כמוהו. בהתחלה חשבתי שזו הקלישאה של הכדור דבוק לו ליד, הוא אחד עם הכדור. דברים כאלו. ארווינג הוא השחקן הראשון שראיתי שהגוף שלו יותר מהיר מהכדור. הוא שולט מעולה בכדור, בשתי ידיו, מסוגל להוציא זריקה מכל מרחק, מכל זווית, עם או בלי הקרש. משחק ההתקפה שלו מפעים. הוא מסוגל לצאת ממצבים שאחרים בכלל לא יודעים איך להיכנס אליהם. אי אפשר לשמור עליו. מה המגן אמור לעשות, לתפוס אותו? לפעמים ארווינג נכנס להתקפה ויוצא ממנה כמו בסרט מצויר של גיבור שמצליח להתחמק מחמישה רשעים. אתה רואה מהלכים שלו ולא מאמין שהוא עשה את מה שראית. אתה חייב הילוך חוזר כדי לוודא שאין פה איזו מזימה. איך זה יכול להיות?
לקרקע את האל
בחזרה לדוראנט: הראיסים של ברוקלין הבינו במה מדובר. ניצחון נוסף של מילווקי, שלישי ברציפות, הפעם בברוקלין, כנראה היה גומר את הסדרה. הם ידעו מה לחץ כזה יכול לעשות לדוראנט. הם שלחו את כל הצוות הרפואי שלהם לג׳יימס הארדן. מצבו הרפואי הוערך כל חצי שעה: לא יכול לשחק, אולי, נראה, נראה טוב, בספק, רק אם יתגלח, ישחק.
מהרגע הראשון התברר שהארדן לא שם. דוראנט שם את הנקודות שלו אבל הקבוצה התפרקה. טאקר לא הפסיק למות מצחוק. אין דבר יותר מצחיק מצחוק הגורל שמתהפך על הראש. מילווקי הובילה ב-18 נקודות. זה היה נראה סגור לכל דבר ועניין. הקבוצות ירדו להפסקה.
שני דברים מעולם הרוחניות קרו לשתי הקבוצות כשירדו להפסקה. הן חשבו שירדו לחדר ההלבשה ופתאום גילו שנכנסו לאשראם הודי. ההתגלות הרוחנית הראשונה הייתה של מייק בודנהולצר, מאמן מילווקי. הוא סתם עבר ליד המראה מעל הברזיות, רצה לסדר את השיער לפני הראיון עם שדרנית הקווים. הוא נתן מבט חטוף והמשיך הלאה. ואז, כמו בסרט, צעד לאחור, הביט שוב בראי, צבט את לחיו. זה אני? שאל בודנהולצר. אני לא מכיר את עצמי. יש אנשים שלא יכולים לשחרר אם הם מודעים לזה. בודנהולצר החטיף לעצמו סטירה הגונה וחזר לעצמו.
אחרי הסיבוב הראשון נגד מיאמי ואחרי משחקים 3 ו-4 נגד ברוקלין, ניצחונות שבהם היא יצאה משבלונות האימון של בודנהולצר, הקבוצה חזרה במחצית השנייה של משחק מספר חמש להיות מילווקי שמשחקת לפי הספר, בלי קשר לנסיבות המשחק. משחק בידודים אחרי משחק בידודים. בודנהולצר התעקש שיאניס, שחקן ההגנה מספר אחד שלו, לא ישמור על דוראנט, אלייז׳ה ברייאנט (זוכרים אותו?) שיחק דקות מכריעות, בחלקן שמר על דוראנט. אף שחקן שלו לא שיחק יותר דקות מהארדן. למה? כי בספר של בודנהולצר כתוב שיאניס אמור לרדת לספסל שלוש דקות ותשע עשרה שניות לפני סיום הרבע הראשון, ולנוח שם שבע דקות שלמות.
לאיש השני שחווה התגלות אלוהית בחדר ההלבשה קוראים קווין דוראנט. הוא הבין שזה עכשיו או לעולם לא. שזה עליו. שהוא לבד. הוא הבהיר לסטיב נאש שהוא יורד מהמגרש רק על אלונקה. כשקווין דוראנט נולד, אלי הכדורסל השפיעו עליו מטובם וברכתם. אתמול הוא שיחק כדורסל של אלים.
מדובר בסדרה של התאמות. כל קבוצה סופגת, חובשת את עצמה ועולה לסיבוב הבא כדי להחטיף בעצמה. דוראנט עשה את הצעד שלו. עכשיו תורו של יאניס במשחק מספר שש. להגיד לבודנהולצר שישכח מהאופציה שמישהו אחר יקח בהגנה את דוראנט. יאניס חייב להכריח את החברים של דוראנט לנצח אותו. הלילה זהו זמן יאניס. הסטנדרט שהציב דוראנט בשמיים. יאניס צריך להוריד אותו הלילה לעם.
