עשרות שנות בצורת עברו על נבחרת ישראל. מחזוריות מתחדשת של שירת התקווה בתחילת כל משחק, ואובדן התקווה בסופו. ההרגשה המתחדשת שתהילת העולם auc מחליקה לנו מבין האצבעות/ במוקדמות מונדיאל 2006 היינו בלתי מנוצחים מול הצרפתים, השווייצרים והאירים, ובכל זאת הפרש השערים העודף מצד שווייץ הכריע את הכף. במשחק הבלתי נשכח באצטדיון רמת גן נגד נבחרת פורטוגל ורונאלדו במוקדמות מונדיאל 2014, שער שוויון כואב בתוספת הזמן שלח 40 אלף צופים מאוכזבים הביתה, ואותי ללא סיפור טוב לנכדים לפני השינה, ואילו בפלייאוף העלייה ליורו הנוכחי, בשנה שבה אפילו זכייה בליגת האלופות מנוקזת ל-180 דקות של קרב כדורגל טהור, בהרכב סקוטי חסר, כולל השחקן ה-12 ביציעים, ניסיון העלייה ההיסטורי - תרתי משמע - נהדף.
כאן הטבע האנושי בא לידי ביטוי, בעיקרון הפשוט לפיו אין צמיחה ללא כאב. אין התבגרות ללא כאבי גדילה, ואפילו לידה, הרגע הכי טהור של בריאה ואור, לא נוצרת יש מאין. במקרה של נבחרת ישראל, הצמד האוסטרי שבא לעשות פלאים ולבנות אומת כדורגל, מתאדה אט-אט אחרי קמפיין בודד ומאכזב, כזה שהאמוציות שבו בקעו לראשונה גם בקרב שחקני המפתח בנבחרת. רגע השיא היה בראיון האייקוני של אנדי הרצוג, שבו סיכם על סף דמעות את תורת הנאחס הישראלית. סיום הקמפיין הותיר על פני השטח אדמה חרוכה, אך כזו שננטעו בה כמה שתילים. אחד מהם, שערך את הבכורה בעודו ילד פלא שצמח תחילה בדשא אצטדיון המושבה, כבר הספיק לצמוח ואפילו להראות ניצנים ראשונים.
על המגרש, מנור סולומון הוא תופעה לא שגרתית בישראל: מסקירה ראשונית ממדיו צנועים לחלוטין - 1.70 מ' על 67 ק"ג. בתוספת המראה הנערי, האוהד מקבל את רושם שמנציח את תדמית ילד הפלא, אולם ברגע שהכדור מגיע לרגליו, גם המגינים המנוסים באירופה יסתבכו מול ההאצה, הזריזות ושיווי המשקל. ההתמוגגות האמיתית מגיעה כשצופים בדריבל המגוון ובשליטה בהנעת הכדור באגף, מכלול יכולות שגורם לך לתהות האם מדובר בהתגלמות של אדן הזאר, קאמבק של אלכסיס סאנצ'ס, או שמא כוכב ברזילאי צעיר בשם מנוריניו, ייצוא האקדמיה הברזילאית של שחטאר דונייצק.
בשנה האחרונה סולומון התחיל לפרוע שטרות, ובגדול: הופעות יוצאות מן הכלל בבמות הכדורגל הגדולות בעולם, הלא הן אצטדיון איתיחאד, שם כבש את שער השוויון מול מנצ'סטר סיטי, ושער הניצחון הדרמטי שכבש בקור רוח מצמרר בסן סירו, רגע פיק ישראלי היסטורי בליגת האלופות, ששני רק לנגיחה של יוסי בניון ב-2009 בברנבאו. וגם בנבחרת, דמותו של מנור הופכת לבולטת ביותר בקרב השחקנים בראיונות הקודמים למשחק, ודמותו משדרת קור רוח, מקצועיות וענווה, כזו שגורמת לכל אוהד של הנבחרת להזדהות ולהאמין שאולי הפעם זה יקרה.
האיפוק והביטחון שמפגין סולומון בשחטאר ובמסיבות העיתונאים באו לידי ביטוי גם בשבוע שעבר במשחק המכריע בגלזגו: שליטה נהדרת בכדור, דריבלים מוצלחים ומסירות קצרות המוצאות את יעדן. בסיום המשחק הכואב הזה, נולד מנהיג כדורגל אמיתי בדור הנוכחי. עם כל הכבוד (ויש כבוד!) לווינריות של ערן זהבי ולמספרים שסיפק במוקדמות היורו, ולשאר הלגיונרים בשלל הליגות באירופה, חשוב מאוד ליצור הרמוניה ושטף קבוצתי, כזה שלא יראה כאסופת אינדיבדואלים.
למזלנו, באדמה החרוכה ישנם שתילים שפורחים במועדונים הבכירים בישראל, כדוגמת מכבי תל אביב ומכבי חיפה, שבשנים האחרונות נבנות כארגוני כדורגל ממוסדים, בהם מתפתחים צעירים מוכשרים שמשחקים בצוותא כדרך קבע. זה הזמן לזעזוע, הצערה ומתן צ'אנס לדור הנפלא שמחכה לצבור ניסיון, להתפתח לאורך הקמפיינים ובהתאם לחזונו של וילי רוטנשטיינר, לפתח פילוסופיית משחק כחול-לבן. לעדר הזה כבר יש רועה: צעיר אך בוגר, קטן ממדים אך אדם משכמו ומעלה, שעל הדרך מפיל את הבלמים הגבוהים מאירופה לכר הדשא, מתראיין בצניעות ובחינניות, אך כזה שמסתער לכיוון שער היריבה: מנור סולומון. ובניגוד למילותיו של זהבי טרם המשחק מול סקוטלנד – עוד יהיו לילד הפלא הזדמנויות נהדרות כמנהיג נבחרת ישראל.
ואם כבר נערכה השוואה קודם לכן לבניון, אם המנצח האחרון על ההרכב הישראלי היה יוסי בכינור, אז ללא ספק, המנצח הבא יהיה מנור.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
