5 נקודות לסיכום סדרת הגמר בין הלייקרס למיאמי:
1. לברון ג'יימס: היה אפשר לצפות לדיון המעייף ביותר של שנת 2020 עוד לפני שהתחילה סדרת הגמר, ואני כאן כדי להרגיע את כל אותם גברים בני 35+ שכבר ממהרים להגן על מלכם, אלילם, גיבור ילדותם, הלוא הוא מספר 23 משיקגו, הוד אוויריותו, מייקל ג'ורדן.
חברה, תנשמו, אף אחד לא בא לתלוש לכם את הפוסטר מהחדר, מייקל ג'ורדן הוא עדיין העז, אז אין סיבה שלא תחדלו רגע מהטחת טענות על הזכות לכס המלכות, כדי לתת קצת דאמ ריספקט לאלוף ו־MVP של סדרת הגמר.
טבעת רביעית ללברון, ואליפות שמראה, שהוא עדיין רמה אחת מעל כולם. הגדולה האמיתית שלו בשלב הזה של הקריירה, היא לא היכולת האתלטית הבלתי נתפסת שהוא משמר גם בגיל 35, היא לא אינטליגנציית המשחק שגרמה לאייזאה תומאס לקרוא לו "האיינשטיין של הכדורסל", וגם לא המנהיגות והיכולת להפוך את השחקנים שסביבו לטובים יותר, לברון יודע יותר טוב מכולם איך הוא מביא את המשחק לידיים שלו.
אם זה הזמן לחפש נקודות בצבע, אז הוא חודר לטבעת, אם דייויס חם ויכול לנצל את הרכות בהגנה של היריבה אז הוא יעביר את המשחק אליו, הוא ניגש לשופטים בדיוק על השריקות שהוא יודע שהוא יכול לקבל לטובתו, ואם הוא יכול להרשות לעצמו "לנוח" תוך כדי משחק, הוא ידע איך לעשות זאת מבלי לפגוע בשטף משחק ההתקפה, כדי שבזמן הנכון הוא יתעורר וישתלט על העניינים.
לברון כבר ראה הכול, ועשה הכול, וקשה למצוא רגעים, אם בכלל יש כאלה, שאנחנו נצפה בו משחק ונצעק על הטלוויזיה: "מה לעזאזל אתה עושה???" כי הוא יודע מה הוא עושה, לברון ג'יימס מבין בדיוק א-י-ך הוא צריך לשחק, משהו שהרבה שחקנים בקליבר הגבוה ביותר של הענף עדיין מנסים לפצח.
2. ג'ימי פאקינג באטלר: ואם יש כדורסלן שפיצח א-י-ך הוא צריך לשחק, זה המפסיד הכי ווינר היום בעולם, ערן זהבי, שחולק את התואר ביחד עם עוד איזה אחד, קוראים לו ג'ימי באטלר.
באטלר הוא ספורטאי שנע על הספקטרום בין מודל לחיקוי, לבן אדם הזוי. למרות הפלייאוף הנהדר שהוא עשה, הניצחונות האדירים שהוא הביא למיאמי במשחקים 3 ו-5, והמנהיגות שהוא הראה לאורך סדרת הגמר מול השחקן הטוב בעולם, קשה להסתיר את הפיל שבבועה - ג'ימי באטלר לא כזה שחקן טוב.
הוא כדורסלן מדהים, שלא תבינו אותי לא נכון, הוא אחד הגארדים השומרים הטובים בהיסטוריה, אחד שנלחם בכל פוזשן בשני צידי המגרש, והוא באמת לא מפחד מאף שחקן ואף סיטואציה, אבל כדורסל נטו?
בדירוגים של שחקני הNBA בגופי המדיה השונים, המיקום הגבוה ביותר שקיבל ג'ימי באטלר היה ממגזין הבליצ'ר ריפורט, שבדירוג שנערך ביולי לפני תחילת הבועה, באטלר היה במקום ה-9, מתחת לשחקנים כמו דמיאן לילארד, ניקולה יוקיץ', וג'יימס הארדן - כולם שחקנים שהתמודדו מול לברון בפלייאוף, כך שבמשחק הגמר הלייקרס היה אמורים לקבל את הכוכב הכי פחות "מוכשר" שהם פגשו עד כה, ובכל זאת מיאמי, בלי דראגיץ', ועם אדאביו שחזר באמצע הסדרה לא כשיר במאת האחוזים, הייתה היריב הכי קשוח שהלייקרס פגשו.
תסתכלו על השחקנים המובילים של קבוצות שהגיעו לגמר NBA בעשור האחרון: לברון, קוואי, סטף, דוראנט, דאנקן, נוביצקי. ג'ימי באטלר, עם כל האהבה אליו, לא באמת שייך ברמת הכישרון לרשימת המגה סטארים האלה. יש עוד לא מעט שחקנים גדולים ממנו שמעולם לא הגיעו למעמד גמר NBA כדוגמת יאניס אנטטקומפו, כריס פול, כרמלו אנתוני, והרשימה ארוכה.
זה בדיוק למה למה ג'ימי באטלר כזה ענק. הוא לא נתן לדברים איזוטריים כמו "כישרון" לטשטש אותו. מבחינתו הוא לא נופל מאף אחד אחר, גם אם למען האמת, הוא לגמרי כן. באם אדאביו רק בן 23, טיילר הירו הוא רוקי שמראה ניצוצות של אולסטאר בפוטנציה, ועם מנהיג כמו ג'ימי באטלר, מיאמי יכולים לחזור למעמד הזה גם בעונה הבאה, כי יש לה כוכב שמפצה על כישרון בכוח רצון מעורר הערצה שגם טובים ממנו צריכים לשאוף אליו.
3. כמה משפיע היעדר הקהל? אפשר להגיד שהסיטואציה העגומה שבה מתנהל ספורט בעולם כיום אכן מבאסת את חוויית הצפייה, ולהחליף קהל אמיתי במסכים זה כמו להחליף המבורגר אמיתי בהמבורגר עדשים, אבל אנחנו יכולים גם להסתכל על הצד השני של המטבע, ולהבין שלעולם האקדמיה יש פה הזדמנות חד פעמית לחקור ולהגיע למסקנות קונקרטיות על נושא הקהל - כמה זה באמת משפיע?
כשאנחנו מסתכלים על הבועה, זה לא רק היעדר הקהל ביציעים, אלא גם המחנה הסגור שבו שהו שחקני ה־NBA. האם היעדר קהל מוסיף, או מוריד מהלחץ של השחקנים? האם הביצועים של השחקנים משתפרים או נחלשים בגלל הסיטואציה? האם ההתבדלות הפיזית מהעולם החיצוני משפרת את איכות המשחק או לא?
היעדר "השחקן ה־12" וכלוב הזהב באורלנדו הולידו סיטואציה שעולם הספורט לא ראה כמותו מעולם. זה טוב או רע? יאללה קדימה, פרופסורים לפסיכולוגיה, סוציולוגיה, מדעי המחשב או מדעי הדשא, אני סקרן לשמוע.
4. אנתוני דייויס יותר טוב מיאניס: באתי לכתוב את הנקודה הזו, בטוח לא רק במחשבה שהלכה והתחזקה אצלי לאורך הפלייאוף, אלא גם בסטטיסטיקות שיגבו אותי, וכשעשיתי השוואה בין שני השחקנים באתר סטטיסטיקות של הליגה, וואלה.. באסה, כי תכלס אני לא יודע כמה הקייס שלי חזק.
ניסיתי, באמת שניסיתי למצוא מגמה חזקה וברורה שמציגה חד משמעית את היעילות של דייויס מול יאניס, אבל פערי הדקות על המגרש (יאניס עם 30.6 דקות על המגרש מול 36.6 של דייויס), העובדה ששחקנים במילווקי לא הגיעו לפלייאוף והעלו את מדד ה־per (מדד יעילות שסוכם את הפעולות "הטובות" כמו נקודות, אסיסטים וריבאונדים של השחקן מול הפעולות ה"רעות" כמו איבודים, עבירות והחטאות) של יאניס, וניהול פלייאוף לא מוצלח של בודנלהוזר, מאמנה של מילווקי, הפכו את הטענה לעליונותו של דייויס לקצת רעועה בתוך הקונטקסט של הפלייאוף.
אבל בכל זאת, חשבתי על זה פעם נוספת, ואמרתי לעצמי: "למה הגעתי למסקנה הזאת?". התשובה לכך פשוטה, והיא קשורה למעלה הגדולה ביותר של כדורסל פלייאוף - הגנות NBA במאני טיים חושפות שחקנים במערומיהם.
זה שיאניס יכול במהלך העונה הסדירה לקחת כדור מקו ה־3 ולהגיע ב־3 צעדים לטבעת, זה טוב לסרטוני היילייטס בינואר, לא לכדורסל מנצח במאי (או אוקטובר ליתר דיוק). לעומת זאת, האיש והגבה הוכיח בפלייאוף שיש לו הרבה יותר משטיק אחד בשרוול כדי לשים את הכדור בטבעת. דייויס הוא הפאוור פורוורד המושלם, כי הוא יכול לשחק עם הפנים אל הסל, בפוסט אפ, לחפור לטבעת, לעלות מעל כולם בריבאונד, וגם לזרוק ל־3 בכמעט 40% מהשדה.
גם מבחינה הגנתית, על אף שיאניס נבחר לשחקן ההגנה של השנה, התצוגה ההגנתית המדהימה ש־AD נתן מול מיאמי, מעלה את השאלה על הגבוה המגן הטוב בליגה.
אין לי פה קייס חד משמעי כמו שאמרתי, ובמשחקי הסטטיסטיקות כל אחד יכול לבחור את המדדים שהוא ידגיש ויתאימו לאג'נדה שלו, אך עד שהגריק פריק לא יוכיח לי אחרת, מבחינתי, דייויס מקבע את עצמו כביג מן המוביל בעולם. מי יודע, יכול להיות בעונה הקרובה, יאניס יהיה במעמד גמר ויעמוד מול האלוף הנוכחי, לא נראה שיש חובב כדורסל שלא היה שמח לתצוגה שתפתח את סוגיית יאניס מול דייויס.
5. קובי-19-: כבר שנים שיש שיח ודרישה מצד הרבה אנשי תקשורת, אנשי כדורסל, ואוהדים, לקצר את הליגה.
למה 82 משחקי עונה סדירה? כל עונה מחדש אנחנו מבינים שהקשר בינה לבין הפלייאוף, הוא ממש לא עקבי. אדם סילבר, הקומישינר של הליגה, הוא מנהל עם ראש פתוח, והוא הוכיח גם בבועה, את היכולת שלו להיות גמיש ולהקשיב לסיטואציה.
אדון אדם סילבר היקר, בין אם תחליט ללמוד עברית תוך זמן קצר ולהתחיל לעקוב אחרי, או בין אם תמשיך להיות קשוב ולהישיר מבט למציאות, אני מקווה שתראה לנכון, שקיצור העונה הסדירה צריך להתחיל כבר בעונה הבאה, גם בגלל שאנחנו רוצים פחות משחקים ויותר איכות, וגם כי, צריך לנשום שנייה.
רודי גובר מדביק את כל הליגה, ה־NBA יוצאת להפסקה של 4 וחצי חודשים, הבועה באורלנדו, מחאת הBlack lives matter וכמובן הצל הגדול שהותיר מותו של קובי בראיינט. המון דברים חד פעמיים, המון שינויים דרסטיים, המון המון דרמה.
אין מה לקפוץ כל כך מהר קדימה. זאת הייתה עונת כדורסל חריגה בקנה מידה היסטורי, ודברים כל כך משמעותיים התרחשו, שבתוך הסחרור והרצון לסיים את העונה הזאת כמה שיותר מהר, לא עצרנו שנייה לעכל.
מיסטר סילבר, אין מה למהר לקפוץ לעונה הבאה. ה־NBA ממש לא איבדה אוהדים במשבר הקורונה האחרון, וגם מייקל ג'ורדן לא שיכנע מספיק אנשים שהכדורסל של פעם, של המכות הטראש טוק והסקורים הנמוכים, באמת עדיף.
עונת ה־NBA המופרעת, המטלטלת, והקיצונית שאי פעם הייתה הסתיימה לאחר 11 חודשים ו־20 יום, אשכרה עונת כדורסל קלנדרית. כל כך הרבה נרטיבים, כל כך הרבה סיפורים. בוא ניתן לשחקנים לנוח, בוא ניתן לעונה הזאת את הכבוד הראוי לה. אני רק מחכה ליום שתצא סדרת הטלוויזיה על עונת ה"קובי-19" ויתחילו גם ההשוואות האם היא הייתה טובה כמו הריקוד האחרון, אולי אז נשמע קצת פחות דיוני לברון מול ג'ורדן.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
