במאי 2012 עירוני קריית-שמונה הייתה המאמי הלאומית. אלופה טרייה, סינדרלת פריפריה שלא התביישה לרקוד בנשף של הגדולים ולזכות בתואר היסטורי. כולם אהבו לאהוב את הקבוצה מהעיר הקטנה בצפון. יוני 2020 וקריית-שמונה ניצבת מול רגע האמת שלה — היא חייבת לנצח הערב (20.15) בבית את נס-ציונה. כל תוצאה אחרת גוזרת עליה ירידה לליגה הלאומית.
מאז האליפות המדהימה ההיא קרו מספר דברים במועדון של איזי שרצקי והניסיון לשרטט את מסלול ההידרדרות עובר בצמתים עם תמרורי אזהרה שהיו שם, אבל גם בנקודות שנראו בשעתו אופטימיות.
אחרי עונת האליפות בהדרכת המאמן רן בן-שמעון, הצליחה קריית-שמונה להישאר במשך מספר עונות באזור הצמרת (ראו תרשים), ב-2013 היא הגיעה לגמר גביע המדינה, שנה אחר כך היא כבר זכתה בו (בהדרכת ברק בכר) וב-2014 סיימה את העונה במקום השני אחרי האלופה מכבי ת"א. המועדון הצנוע שנהנה מתקציב שהזרים שרצקי השתתף במפעלים האירופיים, זכה פעמיים בגביע הטוטו וגם חגג את תואר אלוף האלופים.
המאמי הצפונית שידרה משהו רענן, קבוצה נטולת אגו, בלי כוכבים נוצצים ובלי קהל גדול, אבל עם הרבה לב ונשמה. המועדון שייצג עיר בת 25 אלף תושבים קטל את האריות מת"א, חיפה וירושלים, אבל בשלב מסוים משהו השתבש. שנה אחרי עונת הסגנות, הקבוצה צללה עד למקום ה-11 וחזרה לאזורים שאותם כבר כמעט שכחה — קרבות תחתית וסכנת ירידה ממשית.
כדי להבין איך זה קרה, אפשר לסמן מספר נקודות משמעותיות.
איזי מתנדנד
כשדיברנו על קריית-שמונה כ"קבוצה נטולת אגו", זה לא כולל את שרצקי. הבעלים ידוע כטיפוס מוחצן, ישיר, רגשן לעיתים ומהיר חימה. אופיו וההשקעה העקבית סייעו להפוך את קריית-שמונה למועדון צמרת בכדורגל הישראלי, אבל גם ייצרו סביבת עבודה מורכבת וטעונה. בנוסף, זה גרם לו לשגר מדי פרק זמן הצהרות זועמות בסגנון "נמאס לי, אני עוזב סופית את המועדון", "אם נתניהו ייבחר לראשות הממשלה, אני לא משקיע יותר ועוזב את קריית-שמונה".
כולם ידעו ששרצקי מחובר בנפשו למועדון שהפך למפעל חיים (נכדו משחק בקבוצת הנוער ואף נכלל בסגל הבוגרת לאחרונה), אבל ההצהרות התכופות על כוונה לעזוב ייצרו אנרגיה לא בריאה של חוסר ודאות ואנשים חששו לעתידם המקצועי. מקבוצה רגועה, נטולת לחץ תקשורתי, מעין חממה לטיפוח צעירים ושחקנים שחיפשו לפרוץ, הפכה קריית-שמונה לסיר לחץ שבו הבעלים מאיים מדי שני וחמישי לשבור את הכלים וללכת.
שמעון אבוחצירה, ששיחק בקריית-שמונה בשתי קדנציות שונות והיה שחקן מוביל בזכייה באליפות: "איזי הוא אדם מדהים והיחיד בכדורגל שלנו שעובד עם הלב. הוא צריך לקבל החלטה אם הוא נשאר או לא כי זה מערער את השחקנים ומחליש אותם מקצועית".
5 צפייה בגלריה
"איזי צריך להחליט אם הוא נשאר או לא". אבוחצירה בחגיגות האליפות ב-2012
(צילום: אפי שריר)
איזי מפטר
שרצקי ידוע כבוס שלא עושה חשבון, יורה מהמותן, ומתעב מה שנתפס בעיניו כחוסר לויאליות. לא פעם זה מביא לפיצוץ במערכות היחסים מול המאמנים שעבדו תחתיו, גם כאלה שהובילו את המועדון להישגים. בן-שמעון, שאחראי לזכייה באליפות ההיסטורית, חשב על התקדמות מקצועית והרומן נגמר בפיצוץ ובהשמצות, עם בכר שהביא לו גביע, זה הסתיים בפיטורים לאחר ששרצקי גילה שהמאמן ניהל מו"מ עם הפועל באר-שבע, את בני בן-זקן הוא פיטר בשידור חי ברדיו בזמן שקבוצתו משחקת ותומר קשטן נשלח הביתה לאחר שהתראיין ב"ידיעות אחרונות" ותקף את הבעלים: "הוא צריך בובה ולא מאמן". וזו רשימה חלקית בלבד. גם אם לאחרונה שרצקי לקח צעד לאחור בשל גילו ומצבו הרפואי, הדומיננטיות והדעתנות שלו הקשו מאוד על הצוות המקצועי.
הלכו המנהיגים
שרצקי ידוע כאיש עסקים ממולח ובשנים האחרונות השיג על שחקניו עסקאות חלומיות. לדוגמה: רועי קהת עבר לאוסטריה וינה תמורת 1.2 מיליון שקל, שיר צדק – 1.3 מיליון לבאר-שבע, איתן טיבי – 1.5 מיליון למכבי ת"א, וובה בראון – 2 מיליון לבאר-שבע, נייג'ל האסלביינק – 4 מיליון שקל לבאר-שבע. השבחת השחקנים הפכה לסמל המסחרי של המועדון, אבל לעיתים הוויתור עליהם נעשה בפרק זמן קצר והשאיר את הקבוצה עם צעירים חסרי ניסיון ויכולת. אבוחצירה מאבחן: "בשנים ההן, בנוסף אליי היו שחקנים שהיו מנהיגים באופיים. גם היה רעב, כולם רצו להיות ביחד ולהתאמן, היה איזון בין צעירים למבוגרים וזה אחד הדברים הכי חשובים. בשנים האחרונות קריית-שמונה איבדה את המנהיגים שלה, אם זה מאמן, צוות, ושחקנים שמחוברים לצוות. אין מנהיג במגרש".
הקהל לא הגיע
שרצקי חלם להפוך את עירוני קריית-שמונה לפנינה הספורטיבית של הצפון והפך עולמות כדי להביא קהל ליציעים: מינויים במחיר 99 שקלים, כניסה חופשית לנשים וילדים ושחקנים שנשלחו לבתי הספר כדי לבנות גרעין צעיר של אוהדים. ובכל זאת הקבוצה לא הצליחה לבנות בסיס חזק של אוהדים ולייצר סביבה התלהבות מקומית. האוהדים מדברים על מחסור בשחקני בית שיהוו מקור הזדהות, אבל נראה שמדובר במשהו עמוק יותר. וכשאין קהל, לשחקנים קל יותר לפתח חוסר אכפתיות.
אלעד גבאי, מכוכבי האליפות, מנתח: "קריית-שמונה איבדה את הזהות שלה. אני מדבר עם אנשים וזו לא אותה קבוצה שהייתה לנו, עם החיבור לתושבים, למקום, אין זהות של שחקני בית. יש שחקנים שכיכבו שם ורצו לחזור, אבל לא רצו להחזיר אותם. עכשיו זו קבוצה שהיא מין תחנת מעבר. הקסם שהיה שם בעבר נעלם, וכואב לראות את ההתפרקות".
בן-שמעון מסכם ומקווה: "מבלי לפגוע בנס-ציונה ובמאמנה, קריית-שמונה זה מועדון שיקר לליבי ואני מאוד מקווה שיהיה להם טוב, גם לאיזי, גם למנכ"ל יוסי אדרי, ואני מתפלל להצלחתו".
