בשנות ה-40, כאשר אירופה הייתה שקועה עד צוואר במלחמת העולם השנייה, והכדורגל המקצועני והבינלאומי הושבת כמעט לחלוטין, היה מקום אחד בעולם שבו המשיכו לשחק כדורגל. ולא רק לשחק, אלא גם לייצר אגדות.
עוד כתבות בסדרת "האלמונים"
דרום אמריקה הייתה המקום לחיות בו בשנות ה-40. אלפי קילומטרים מזירות הקרב המדממות, ברזיל, ארגנטינה, אורוגוואי, קולומביה, צ'ילה ושאר המדינות פשוט פרחו, מבחינה כלכלית, תרבותית וספורטיבית. והכדורגל, השיגעון האמיתי של היבשת הלטינית, זכה לתנופה אדירה וחסרת תקדים.
השם הגדול ביותר באותן שנים היה ריבר פלייט, מועדון הפאר של בואנוס איירס. ריבר הייתה קבוצה גדולה גם לפני כן, אבל בין השנים 1941 ל-1946 היא הייתה הקבוצה הטובה בעולם.
זו אולי לא חוכמה גדולה, שכן הליגה האנגלית, הטובה בעולם בשנות ה-30, לא פעלה בשנות המלחמה. ולעולם גם לא נדע עד האם ריבר פלייט ההיא הייתה מנצחת את הקבוצות הבכירות באירופה מהסיבה הפשוטה שעד סיום המלחמה ב-1945 לא התקיימו משחקים בינלאומיים.
הקדימה את זמנה בעשרות שנים
אבל אם להאמין לאנשים שראו את ריבר ההיא במו עיניהם, היא הייתה קבוצת כדורגל מופלאה. בין 1941 ל-1947 היא זכתה ארבע פעמים באליפות ארגנטינה ושלוש פעמים ב"גביע אלדאו", שהוענק למנצחת בדו-קרב בין אלופות ארגנטינה ואורוגוואי, שתי המדינות החזקות ביותר באותן שנים בדרום אמריקה.
ריבר פלייט ההיא הייתה לא רק עוצמתית, אלא גם שיחקה כדורגל מרהיב, שלא נראה כמוהו עד אז. היא הקדימה את זמנה בעשרות שנים, כאשר השחקנים היו מחליפים ביניהם תפקידים ומקומות על המגרש בסינכרון מופלא. כן, ה"טוטאל פוטבול" ההולנדי של שנות ה-70 שוחק בגרסה המוקדמת שלו 30 שנה קודם לכן בבואנוס איירס.
"לה מאקינה" – המכונה. זה היה הכינוי שדבק בקבוצה האגדית ההיא, כינוי שקיבלה מהעיתונאי בורוקוטו, שראה אותה מביסה את צ'קריטה ג'וניורס 2:6 ב-12 ביוני 1942.
ארנסטו לסאטי, כוכב בוקה באותן שנים, אמר: "שיחקתי מול 'לה מאקינה' עם כל הרצון לנצח אותם, אבל כחובב כדורגל הייתי מעדיף לשבת ביציע וליהנות מהמשחק שלהם".
"חלק יוצאים, חלק חוזרים. כולם עולים, כולם יורדים", הסביר קרלוס פאוסז'ה, מי שיצר את הסגנון הייחודי כשהיה הקפטן של ריבר. "על הלוח ועל המגרש המערך הטקטי שלנו חורג מה-5-3-2-1 המסורתי. אנחנו משחקים 10-1".
בשנים ההן, של שיטת ה-WM, לכל קבוצה היו חמישה חלוצים, ובמקרה של "לה מאקינה" היו אלו חמישה כדורגלנים מדהימים, כל אחד כוכב-על בפני עצמו: חואן קרלוס מוניוס, אדולפו פדרנרה, אנחל לאברונה, פליקס לוסטאו ומעל כולם חוסה מנואל מורנו.
בשיאו מורנו היה השחקן הטוב בעולם. אולם מאחר ושיחק רק בדרום אמריקה מעטים באירופה שמעו עליו, שלא לומר ראו אותו בפעולה. עקב העובדה ששיא הקריירה שלו היה בשנות ה-40, כאשר המונדיאל לא התקיים, הוא לא זכה להפגין את יכולתו בפני העולם כולו.
אבל בדרום אמריקה אף אחד לא שכח אותו. ב-1999 הוא נבחר לכדורגלן החמישי הטוב ביותר בהיסטוריה של דרום אמריקה. רק אלופי העולם פלה, מראדונה וגארינצ'ה, וכמובן אלפרדו די סטפנו, מקדימים אותו.
בספרו האוטוביוגרפי כתב מראדונה: "כשההתאחדות הארגנטינאית בחרה בי כשחקן הטוב ביותר בכל הזמנים, זה החמיא לי אבל יחד עם זאת הרגשתי נבוך ששחקן כמו מורנו יישאר מאחוריי".
אז נכון שמאז הצטרפו לרשימה גם לאו מסי, רונאלדו הברזילאי ורונאלדיניו. אבל מקומו בין עשרת הראשונים בכל הזמנים מובטח. ובניגוד לכל השמות האחרים, הוא מעולם לא שיחק במונדיאל. אפשר רק לנחש איפה הוא היה מדורג אם הייתה ניתנת לו ההזדמנות לשחק בגביע העולם.
"טנגו הוא האימון הטוב ביותר"
מורנו נולד ב-3 באוגוסט 1916 בשכונת העוני לה בוקה, בסמוך לנמל של בואנוס איירס, ובמרחק הליכה מאצטדיון הבומבונרה של בוקה ג'וניורס.
כן, מורנו הצעיר היה אוהד שרוף של בוקה. כדי לסייע בפרנסת המשפחה הוא עבד במכבסה שכונתית. יום אחד חלפו על פני המכבסה דומינגו טראסקוני ורוברטו צ'רו, שניים מהכוכבים הגדולים של בוקה. הם היו לבושים בחליפות, מבושמים ושיערם משוח בברלנטין. "אני רוצה להיות כמוהם!", אמר לעצמו הנער הנפעם.
כשהגיע בגיל 15 למבחנים בקבוצה החמישית של בוקה מורנו הבקיע שני שערים, אבל המאמן שלח אותו הביתה. רועד מזעם מורנו הצעיר צעק: "אתם עוד תתחרטו על כך, אתם עוד תראו!". כמה ימים לאחר מכן הוא החל לעבוד במגזין הספורט המפורסם "אל גרפיקו", כסבל. מי היה יכול להאמין אז שכמה שנים לאחר מכן הוא יככב על עמוד השער של המגזין.
מורנו התלבט אז האם לנסות את כוחו כמתאגרף או ככדורגלן, אבל אחרי שחטף אגרוף עקב שבר באפו, הבין שהעתיד שלו הוא על הדשא ולא בזירה. ב-1934, כשהוא בן 18, ריבר פלייט הסכימה לתת לו הזדמנות. את הבכורה שלו עשה מורנו במשחקי ידידות מול ואסקו דה גאמה, בריו דה ז'ניירו. במשחק השני מול ואסקו הוא אמר לחבריו לקבוצה: "אל תדאגו חבר'ה, אנחנו ניתן להם חמישייה. תראו את הבלם השחור שלהם, הוא מאוד מכוער ואני הולך להרקיד אותו". ריבר ניצחה 1:5, מורנו היה כוכב המשחק – והאגדה נולדה.
המאמן שנתן לו את ההזדמנות היה אמריקו הירשל, יהודי יליד הונגריה שהיה המאמן הזר הראשון בכדורגל הארגנטינאי. הירשל, ששמו הפרטי האמיתי היה אימרה, הגיע לארגנטינה במקרה, החליט להישאר, ועשה מהפכה אדירה בכדורגל המקומי.
כל בני משפחתו של הירשל שנשארו בהונגריה, נרצחו ע"י הנאצים באושוויץ, והוא בזכות קשריו בחלונות הגבוהים סייע לפליטי מלחמה יהודים שרצו להיכנס לארגנטינה לקבל את האישורים המתאימים.
חוסה מנואל מורנו שיחק תשע שנים בריבר פלייט, בין 1935 ל-1944, הבקיע 156 שערים ב-256 משחקים והפך לאליל. גם של אוהדי הקבוצה, אבל לא פחות, של נשות בואנוס איירס. מורנו היה כדורגלן ענק, אבל גם בליין לא קטן. לא עזר שום דבר, אף מאמן ואף מנהל לא הצליח למנוע ממנו לבלות במועדוני הריקודים עד אור הבוקר, לשתות אלכוהול ולנהל עשרות (אם לא מאות) רומנים עם נשות העיר.
"תקפו אותי על הלילות שביליתי במועדוני המילונגה, אבל טנגו הוא האימון הטוב ביותר", הוא נהג לומר. "אתה לוקח את הקצב, משנה אותו תוך כדי המהלך, אתה מנהל את כל העסק, והכל בתנועות של המותניים והרגליים".
בכל יום ראשון בצהרים, לפני המשחקים, הוא היה מחסל תבשיל עוף ולפחות שני בקבוקי יין אדום. כשניסה לשנות את דרכיו, זה לא בדיוק הצליח. "פעם אחת הסכמתי להתנהג יפה", הוא סיפר. "בלי בילויים עד אור הבוקר ושבוע שלם שתיתי חלב במקום ליקר. ביום ראשון שיחקנו נגד אינדפנדיינטה ואחרי 10 דקות לא יכולתי לנשום. לא הייתי רגיל לאורח החיים הזה והייתי פשוט גרוע".
כשהוא חזר לסורו, המועדון השעה אותו. חבריו לקבוצה לא היו מוכנים לקבל את רוע הגזירה – ופתחו בשביתה. וכך בתשעה משחקים נאלצה ריבר לשחק עם המחליפים.
את הופעת הבכורה שלו בנבחרת ארגנטינה ערך מורנו ב-1936, כשהיה בן 20. הוא שיחק במדי האלביסלסטה 14 שנה, היה מלך השערים של הקופה אמריקה ב-1942 ונבחר לשחקן המצטיין באליפות היבשת של 1947.
הוא היה שותף לשתי זכיות באליפות היבשת, ב-1941 וב-1947, כששיתף פעולה בהתקפה עם מי שיהיה יורשו בריבר פלייט, אלפרדו די סטפנו, שהיה אז בן 21.
באליפות של 1942 מורנו הבקיע חמישייה בניצחון 0:12 על אקוודור, משחק בו עד לדקה ה-32 היו לו כבר ארבעה שערים. בסה"כ מורנו הבקיע 13 שערים בשלושת הטורנירים בהם השתתף והוא מדורג במקום ה-6 בכל הזמנים.
אגב, את הזכייה של ארגנטינה באליפות של 1945 הוא החמיץ מאחר ועבר לשחק במקסיקו אחרי עוד סכסוך עם הנהלת ריבר.
כאמור, גם את המונדיאלים הוא החמיץ. בגלל מלחמת העולם השנייה המונדיאלים של 1942 ו-1946 בוטלו, ולמונדיאל של 1950 שנערך בברזיל ארגנטינה סירבה להתייצב בגלל סכסוך עם ההתאחדות הברזילאית.
אמנם הוא שיחק רק שנתיים במקסיקו, אבל זו הייתה תקופה משמעותית בקריירה שלו. הוא זכה באליפות וגם בכינוי שליווה אותו מאז – "צ'ארו" (הקאובוי המקסיקני). ולא היה מועדון לילה במקסיקו סיטי שלא זכה לביקור שלו.
החונך של די סטפנו
מורנו חזר לריבר פלייט ב-1946 והאוהדים כמעט יצאו מדעתם. במשחק הקאמבק שלו נכנסו 45 אלף צופים ליציעים של אצטדיון פרוקאריל אואסטה, שיכלו להכיל לא יותר מ-35 אלף. ההיסטריה הייתה מוחלטת ואלפי אוהדים ואוהדות נרגשים פרצו למגרש. כשהמהומה הסתיימה ריבר ניצחה 1:5 ומורנו הבקיע שלושער. הוא שיחק בריבר שלוש שנים בקדנציה השנייה, זכה בעוד אליפות וחנך את די סטפנו הצעיר.
די סטפנו תמיד אמר לכל האירופאים שהתפעלו מיכולותיו בריאל מדריד וכינו אותו "השחקן המושלם", כשהיה לוקח את הכדור בהגנה ומסיים בהתקפה: "מורנו עשה את זה לפניי בריבר פלייט. אתם פשוט לא ראיתם אותו".
בדצמבר 1948 פרצה בארגנטינה שביתת שחקנים על רקע המאבק על קבלת שכר הוגן, לאור ההכנסות העצומות של המועדונים ממכירת כרטיסים. השביתה נמשכה מספר חודשים והפכה לאסון מבחינת הכדורגל הארגנטינאי.
כמעט כל השחקנים הבכירים החליטו לעזוב. 57 שחקנים, כולל מיטב שחקני הנבחרת, ביניהם די סטפנו ופדרנרה, עברו לשחק בליגה הקולומביאנית המקצוענית, שלא הייתה אז תחת הפיקוח של פיפ"א. הקבוצות הקולומביאניות שילמו אז פי 10 ו-20 לשחקנים שנהרו ל"אל דוראדו" מכל רחבי דרום אמריקה, וגם מאירופה.
מורנו, שהיה אז כבר בן 32, החליט לעבור לצ'ילה. הוא חתם באוניברסידד קתוליקה, וסייע לה לזכות באליפות הראשונה שלה.
חברו לקבוצה מנואל אריגדה נזכר: "הוא אהב לרקוד. הלכנו לקברטים של סנטיאגו והוא תמיד היה יוצא משם הכי מאוחר מכולם. אבל הוא היה הראשון להגיע לאימונים".
בשנים הבאות מורנו המשיך לנדוד ברחבי היבשת וסיים את הקריירה ב-1957, כמאמן-שחקן באינדפנדייטנה מדיין, כשהוא בן 41. די מדהים, בטח ביחס לחיים המאוד לא ספורטיביים שניהל.
אגב, ב-1955 הוא כיכב בזכייה של אינדפנדיינטה מדיין באליפות קולומביה, מה שהפך אותו לשחקן הראשון בהיסטוריה שזוכה באליפויות בארבע מדינות שונות. הרבה שנים לאחר מכן עשו זאת גם ריבאלדו והחלוץ הצ'כי יירי ירושיק.
ב-1978, חודשיים בדיוק אחרי שמריו קמפס הוליך את ארגנטינה לזכייה בגביע העולם הראשון שלה, באצטדיון המונומנטאל של ריבר פלייט, האצטדיון שלו, חוסה מנואל מורנו הלך לעולמו.
43 שנים עברו מאז ש"צ'ארו" מורנו הלך לעולמו, אבל בארגנטינה אף אחד לא שכח את הכדורגלן האגדי, הסופרסטאר הראשון בתולדות המדינה, שחגג את החיים בכל יום מחייו.
