ב-16 במאי 2011 החזירה לעצמה מכבי חיפה את תואר האליפות. שחקן העונה ליאור רפאלוב, לבוש וסט ועניבה כאילו היה חתן בר-מצווה, הועבר מכתפיים של אוהד אחד לאלה של אוהד אחר. את הרכב של גוסטבו בוקולי עצרו האוהדים והוציאו את הקשר החוצה לטובת ריקודים על הכביש.
"לא היה קל לקום אחרי סטירת הקיזוז", אמר הקפטן יניב קטן, "אבל מכבי חיפה חייבת לקום, היא לא יכולה להישאר במקום השני הרבה זמן". לא קטן, ולא אף שחקן או אוהד של מכבי חיפה, חשב שהרבה זמן זה לפחות עשר שנים.
אז, בימים שבכל העולם התעסקו בחיסולו של אוסמה בן-לאדן, אף אחד לא היה יכול לדמיין איך ייראו השנים הבאות של מכבי חיפה, וכתוצאה מכך איך יושפע הכדורגל הישראלי כולו. והנה, עשור ושבוע אחרי הלילה ההוא, יכולה מכבי חיפה לזכות שוב באליפות. סיכוי סביר שזה לא יקרה כבר הערב - כדי שהמאבק יוכרע הערב רשמית היא צריכה לנצח את אשדוד ושבמקביל מכבי ת"א תפסיד בחוץ למכבי פ"ת - אבל תיאורטית זה אפשרי, ותיאורטית זו הפעם הראשונה זה עשור ושבוע שבה מכבי חיפה פותחת יום שבסיומו היא יכולה להיות אלופת המדינה. יש לה אפשרות לסיים את העשור הסיוטי שעבר עליה.
שפל וביזאר
אחרי אותה אליפות אחרונה, ה-12 במספר של המועדון, זכה אלישע לוי להארכת חוזה. שנה מאוחר יותר הגיע לעמדת המאמן ראובן עטר, התקווה הגדולה, האיש שאת תלתליו הניפו בשלטי קריית אליעזר. עטר רשם את פתיחת העונה הגרועה ביותר בתולדות מכבי חיפה, עם ניצחון בודד וארבעה הפסדים בתשעת המשחקים הראשונים. הוא נתן את האות לבאות.
כבר אז אמרו דברים בסגנון "בסדר, מדובר פשוט במאמן לא מתאים", אבל כך המשיך הסיפור בכל פעם, שנה אחר שנה. בכל תקופה רעה, בכל תקופה כושלת, היו בטוחים כולם שמדובר בפרק זמן שכזה, שיחלוף מהר, שהוא בר תיקון מיידי - מדובר הרי במכבי חיפה, לא בעוד קבוצה, ותמיד הגיעה התרסקות נוספת.
העשור השחור של מכבי חיפה מזכיר משחק של סולמות ונחשים. בכל פעם עושים איזה צעד שנראה משמעותי מאוד, שכולם בטוחים שהנה, הוא זה שיעזור לקבוצה לטפס במהירות למעלה - מאמן חדש, החתמה של שחקן יקר, אולי מנהל מקצועי - אבל מיד הייתה מגיעה הירידה על גופו של הנחש, ופעמים רבות ההידרדרות הורידה את המועדון למקום נמוך עוד יותר מזה שהיה בו קודם.
כן, בכל פעם שנראה שהגיע רגע שפל התווסף לו אחד חדש. את השיא השלילי של עטר כבר הזכרנו, וכמות הסיפורים שהגיעו לאחר מכן בלתי נתפסת. הייתה עונה בלי ניצחון בדרבי. הייתה גם נומה קאליו האסטונית הקיקיונית שהביאה להדחה מאירופה. זוכרים שאלי גוטמן אימן את הקבוצה למשך פחות מחודש עד שהודיע על פרישה? רוני לוי פתח עונה מבלי שהקבוצה כבשה שער, אפילו לא אחד, בחמשת המחזורים הראשונים. גם סיפור רובן ראיוס, שגמר את הקריירה לרפי דהן, התרחש בעשור הזה.
יש עוד, המון. לא לשכוח עונה של פלייאוף תחתון ומקום עשירי בטבלה - המיקום הגרוע ביותר של הקבוצה מאז עלתה לליגה הבכירה בתחילת שנות ה-80. ומה עם התבוסה הגדולה ביותר, 6:0 למכבי ת"א? גם כשהגיע משהו טוב, הזכייה בגביע עם ניצחון על אותה מכבי ת"א לאחר התבוסה המדוברת, הפכה השמחה לסדרת אירועים שליליים. יוסי בניון הודיע על מעבר לצהובים, והחגיגות התפוצצו כשיעקב שחר קרא למכבי ת"א "מכבי" והאוהדים הגיבו בשירי גנאי ליריבה הגדולה.
מדובר בסדרת אירועים גדולים וביזאריים שיכולים למלא ספר על היסטוריה שלמה של קבוצה, לא על עשור אחד. כל אחד מהמקרים ראוי לכתבה נפרדת משלו. כן, זה לא היה סתם עשור שחור, אלא כזה בגוון שחור נדיר במיוחד.
חוות ניסיונות
מה לא ניסו במכבי חיפה, לאיזה כיוון לא הלכו? בעשור הזה עברו בקבוצה 12 מאמנים קבועים - מאלכסנדר סטנוייביץ' ועד פרד רוטן, דרך גיא לוזון ורנה מולנסטיין בתוספת פעמיים מרקו בלבול. גם שני מנהלים מקצועיים זרים הגיעו.
היה מצד אחד ניסיון למהפכת צעירים דרך שחקני בית ומהצד האחר תקופות בהן היה רצון להחתים שחקני התקפה ישראלים עם שם גדול כמו עומר דמארי, אלירן עטר ואיתי שכטר. היו עונות "פיננסיות", יחסית, והיו עונות בהן נרכשו שחקנים זרים בכסף משמעותי.
היה את הולמר איולפסון ששולם עליו מיליון יורו (בשנה שעברה חזר לרוזנבורג), והיה את "הסקורר" סטפנוס אתנסיאדיס, שהבקיע רק שער אחד, גם הוא בדקה ה-95 מבלי שהשפיע על התוצאה בהפסד לבית"ר ירושלים (שיחק השנה בליגה השנייה בקפריסין). הגיע לכאן ניקולה דרינצ'יץ', שלא סתם עזב את הקבוצה אלא הודיע על פרישה (אבל חזר בהמשך ואף נתן תקופה טובה בקבוצה הסרבית וויוודינה), וגם מו אידריסו בן ה-34 ורשימת בעיות המשמעת שלו.
אפשר להמשיך עם עוד שמות ועוד סיפורים, הרשימה כמעט בלתי נגמרת. ובין לבין, אחרי כישלון אחד ולפני סיפור מוזר אחר, היה גם המעבר לאצטדיון החדש, לסמי עופר. מכבי חיפה שברה את שיא המנויים לקבוצה ישראלית אחרי המעבר, אבל כל אותם מנויים, כל אותם אוהדים, לא ראו אפילו אליפות אחת. הם גם לא ראו ניצחון על מכבי ת"א באצטדיון הזה. 30 אלף איש מסביב לדשא יכולים לקבל הערב את החגיגה הגדולה ביותר שידע המקום.
המשימה של בכר
אין ספק שפתיחת העונה המגמגמת של מכבי ת"א תרמה משמעותית לכך שמכבי חיפה קרובה לזכייה באליפות, אבל גם ליקויים שהיו לירוקים בעשור הנוראי תוקנו, לפחות חלקם. בעיקר בכל מה שקשור לאיכות הסגל ולהתאמת שחקנים זה לזה, תהליך (זוכרים שהמילה הזו הייתה מילת גנאי למה שעובר על מכבי חיפה?) שהחל בעונה שעברה אצל מרקו בלבול.
צ'ארון שרי הוא אחד הזרים הטובים בליגה, והעונה הצטרף אליו בוגדן פלאניץ'. חוסה רודריגס, למשל, אינו מבריק, אבל עצם הימצאות שחקן כמוהו בסגל עזרה להתעצמות של הקפטן נטע לביא. ג'וש כהן הוא שיחוק, ומקצועית גם ההחתמה של עומר אצילי. ניקיטה רוקאביצה הוא מלך השערים של מכבי חיפה בעשור השחור, הבקיע כמעט כפול מהבא אחריו, וויאם עמאשה, והוא שחקן מכבי חיפה הראשון שמוכתר למלך השערים מאז שלומי ארבייטמן.
אגב, מלך הבישולים של הקבוצה בעשור המדובר הוא חן עזרא, לא אחד שידוע דווקא באהבתו למסירות, דבר המעיד על החוסר במוסרים בשנים קודמות. עם זאת, חמישה מתוך ששת מבשלי העשור של הקבוצה נמצאים בסגל הנוכחי, עם דגש על דולב חזיזה, שתופס את המקום החמישי למרות שהוא משחק בקבוצה פחות משנתיים.
ויש גם את עניין המאמן. זו לא עונה מושלמת של ברק בכר, אבל הוא הגיע עבור מטרה אחת, זכייה באליפות, ואם המטרה תושג הרי שעשה את שלו. אחוז ההצלחה של מכבי חיפה מאז הזכייה האחרונה באליפות עומד על 53 אחוזים בלבד, כשרק שלושה מאמנים השיגו מספר גבוה יותר, כלומר העלו את הממוצע – אריק בנאדו, בלבול ובכר, שמחזיק בשיא עם 73 אחוזים.
גם העונה הראשונה של בכר בהפועל באר שבע הסתיימה עם זכייה באליפות בשיניים. המטרה הייתה לקחת את התואר כדי לשחרר איזה פקק, די דומה, גם אם לא במספר השנים שעברו בין האליפויות, למה שנדרש ממנו העונה. בשנה השנייה, אחרי שהפקק השתחרר, הגיעה ההתפוצצות האמיתית של באר שבע, ובמכבי חיפה מקווים שזה בדיוק מה שיקרה - שאליפות אחת תשחרר משהו שיביא איתו עשור אחר לגמרי, טוב בהרבה.
אבל זה העתיד הרחוק, שאין מה לדבר עליו כרגע. למכבי חיפה יש אפשרות לחוות כבר השבוע, אולי כבר היום, תחושות להן הייתה רגילה בעבר וכמעט שכחה מקיומן. עבורה העיקר הוא לצאת מהחושך ולהרגיש שוב את האור, זה שנמצא בקצה המנהרה.
