לפני 40 שנים אירעה סנסציה גדולה במרתון בוסטון, אחת התחרויות היוקרתית בעולם. למקום הראשון הגיעה הרצה האלמונית רוזי רואיז. מארגני המרתון היו נבוכים, איש מהם לא שמע עליה קודם לכן. לפי כל כללי הטקס, היא עמדה על הפודיום לצד המנצח בין הגברים, הרץ המפורסם ביל רוג'רס. תמונתה עיטרה את העמודים הראשונים של כל העיתונים, זה היה נראה כמו סיפור סינדרלה אמיתי, אבל זה היה הדבר הכי רחוק מאגדה.
רצות העילית, שהיו מועמדות ברורות לניצחון, טענו כי כלל לא ראו אותה לאורך המסלול. הן גם לא הבינו כיצד אישה אלמונית הקדימה אותן. תחקיר מהיר העלה את תוצאת המינימום שלה, תנאי הכניסה לחבורת המשתתפים בבוסטון, זמן של 2:56.29 שעות, שהושג לכאורה במרתון ניו-יורק.
פרד ליבו המנוח, יהודי שייסד ואירגן את מרתון ניו-יורק, גילה עניין רב בסיפור של רואיז. הוא חזר שנה אחורה, למרתון שלו בניו-יורק. ואז, מעדויות מהימנות, התברר לו כי את המסלול שלה רואיז עשתה ברכבת התחתית. היא כמובן נפסלה וגם מארגני מרתון בוסטון התחילו בחקירה משלהם.
הצופים שהיו במרתון התבקשו לשלוח תמונות, אם וכאשר צולמו. אלפי תמונות הגיעו לחוקרים, אבל באף אחת מהן רואיז לא צולמה, להוציא את מאות המטרים האחרונים. בסופו של דבר נמצאו שני סטודנטים שהעידו כי ראו אותה נכנסת למסלול בקטע האחרון. התרמית התגלתה. לאחר הפסילה של רואיז הזמינו המארגנים את המנצחת הנכונה, ז'קלין גרו, שהגיעה במיוחד מקנדה. 3,000 צופים חזו בה חותכת את סרט הסיום ומנצחת במרתון.
ברור שהדבר השפיע על תחרויות המרתון לאחר מכן. מארגני מרוצים רבים החליטו לשכלל את שיטות הבקרה שלהם כדי להבטיח כי כל הרצים עוברים את כל המסלול. לדוגמה, צילומי וידיאו בנקודות שונות. האמצעים האלקטרוניים הנהוגים כיום, שבבים (צ'יפים), הונהגו בהיקף נרחב רק בשנות ה-90.
מי שסבור כי הסמים הם הדרך היחידה בה אפשר לרמות בספורט טועה בגדול. רמאים היו הרבה לפני כן באתלטיקה, הענף המוביל של האולימפיאדה. כבר ב-1896, באולימפיאדה הראשונה באתונה, סיים ספירידון בלוקאס היווני במקום השלישי במרתון, והיה אמור לזכות במדליית הארד. בהמשך התברר כי עבר חלק מהדרך בכרכרה ונפסל. ספירידון אחר, ספירידון לואיס, היה המנצח בריצה זו, בזמן של 2:58.50 שעות והפך לגיבור לאומי ביוון ואחד המפורסמים בין משתתפי האולימפיאדות.
נסע בכרכרה בדרך לזהב
שמונה שנים לאחר מכן, באולימפיאדה בסנט-לואיס 1904, פרד לורז מארה"ב נכנס ראשון לאצטדיון לקטע המסיים במרתון. לורז אמנם התייצב לפתיחה, ואפילו הוביל בקצב מהיר ב-15 הקילומטרים הראשונים, אך הפסיק בגלל כאבי שרירים. הוא לא ויתר על השאיפה שלו לנצח, ונכנס למכונית שנסעה לעבר קו הגמר. לרוע מזלו, המכונית התקלקלה שמונה ק"מ לפני הסיום. הוא חזר למסלול כשהוא טרי ורענן, וניצח. התרמית התגלתה, ולורז נפסל "לכל החיים". עונשו קוצר, וכבר ב-1905, שנה לאחר הבלוף בסנט-לואיס, הוא זכה במרתון בוסטון.
במינכן 1972, האמריקאי פרנק שורטר נכנס לאצטדיון האולימפי כשהוא בטוח בניצחונו, אך הופתע לשמוע שריקות בוז במקום מחיאות כפיים. התברר כי סטודנט גרמני, נורברט סודהאוס שמו, פרץ לאצטדיון והחל לרוץ לעבר קו הסיום. אנשי הביטחון הגרמניים שהבחינו בו נכנסו למסלול והוציאו אותו.
גם מרוצי הכבישים היוו כר נרחב לרמאות. במרוץ אחד חילקו שני אחים בעלי מראה זהה את הדרך, כאילו היה זה מרוץ שליחים. המארגנים התקשו להבחין ביניהם עד שהתרמית התגלתה. במקרה אחר התברר כי שיא עולם לוותיקים במרתון נשבר ע"י בן 69. האמת התבררה מאוחר יותר כאשר התגלה כי חתך 10 ק"מ מהדרך, ועבר כביכול את המחצית השנייה של המרתון בפחות משעה, זמן שמתאים לבכירי הרצים בעולם.
אפילו בישראל, במרתון טבריה שנערך ביום האחרון של 1977, הייתה מיני-תרמית. הקולומביאני קרלוס גודוי, שנחשב מועמד לניצחון, פרש אחרי מספר קילומטרים. הוא מיהר לתפוס טרמפ במכונית של צוות הטלוויזיה, ירד מהמכונית בהמשך וחזר למסלול. הבושות נמנעו מכיוון שגם כך סיים רק במקום התשיעי, כך שלא עורר תשומת לב מיוחדת.
השיא שחלף עם הרוח
אולי הרמאות המפורסמת בהיסטוריה הייתה באליפות העולם באתלטיקה ברומא 1987. האליפות שבה הפציע לראשונה בן ג'ונסון עם 9.83 שניות אגדי, שיפור של עשירית שלמה לשיא העולם ב-100 מ' לגברים, שנפסל שנה אחר-כך.
בבור הקפיצה למרחק, התחרות התנהלה כסדרה והסתיימה בניצחונו הצפוי של קרל לואיס, "אתלט המאה ה-20", עם 8.67 מטר. אחריו סיים הארמני רוברט אמיאן עם 8.58 מ'. תוצאות אדירות גם עכשיו. הקרב הגדול היה על המקום השלישי, שבו דורג זמנית האמריקאי לארי מיירקס 8.33 מ'. ג'ובאני אבנג'ליסטי ייצג את איטליה המארחת. האיטלקי התעופף באחד מניסיונותיו ל-8.37, שהעלה אותו לעמדה המקנה מדליית ארד.
צופים רבים חשו שלא הייתה זו התוצאה הנכונה. שני אתלטים ישראלים מצטיינים, רוגל נחום והקופץ לגובה צפריר מינצר, צפו בעניין רב בתחרות בעמדה הקרובה לבור הקפיצה. הם ראו את מה שהציגו צילומי הווידאו: קפיצה שהוערכה למרחק של סביבות ה-7.85 בלבד.
אחרי מספר חודשים של בדיקות שביצעה ההתאחדות האיטלקית עצמה, נמצא כי אכן הייתה רמאות במדידה. מאמן איטלקי שהסתובב בשטח טען כי שני פקחים מטעם ההתאחדות הבינלאומית שהיו אחראים על השופטים נקראו בדחיפות "לבדוק בעיה בקפיצה במוט". כך, בהיעדר הפקחים, השופטים האיטלקים יכלו לבצע את התרמית. התוצאה של אבנג'ליסטי בוטלה, וכעבור חודשים אחדים המדליה הוענקה למי שהגיע לו, לארי מיירקס.
שמונה שנים אחר-כך, ב-28 ביולי 1995, חזרה איטליה לכותרות האתלטיקה. בתחרות המסורתית בעיר סיסטיירה, בגובה 2,000 מ' מעל פני הים, השיג הקובני הנפלא איבן פדרוסו בקפיצה לרוחק 8.96 מ'. סנטימטר אחד יותר משיאו המפורסם, 8.95 מ', של האמריקאי מייק פאוול. לפי מד הרוח, מהירות הרוח הייתה 1.2 מטר לשנייה, כלומר שיא חדש כשר. באצטדיון שרר ערפל כבד וקשה היה לראות משהו בשידורי הטלוויזיה.
שוב הועלו ספקות, הגיוניים באותם תנאים, לבהירות האירוע. בבדיקות התברר כי בכל קפיצותיו של פדרוסו עמד אדם שחסם את הרוח. הנתון המסכם של תחרות הקפיצה למרחק הראה כי מתוך 60 הקפיצות שהתבצעו, רק בארבע מהן הייתה מהירות הרוח מותרת, התוצאה לא הוכרה כשיא עולמי, פדרוסו אפילו לא ביקש שהוא יוכר ככזה.
לא מעט רמאויות התרחשו באתלטיקה, שמכונה "מלכת הספורט", ובכל זאת היא הצליחה לשמור על מעמדה. מהאולימפיאדה הראשונה בעידן המודרני ועד ימינו, רמאים תמיד ימצאו את דרך לרמות.
תודה גדולה ליורם אהרוני, מומחה הספורט מהמכללה האקדמית במכון וינגייט, על הסיוע בהכנת הכתבה.
