כמו שמרחק נמדד במטרים, משקל בקילוגרמים, וטמפרטורות במעלות, כך אושר נמדד במנות כאב. ככל שסבלת, כך תהיה מידת האושר שלך גבוהה יותר. זה מה שאושר עושה: הוא האנטיביוטיקה של הכאב, הוא מפרק אותו ומוציא אותו כמולקולה של אושר, באנחה, בדמעה, בחיבוק, בצעקה גדולה. אין הרבה אוהדי כדורגל שסבלו כמו אוהדי בית"ר ירושלים בשנות השבעים והשמונים.
בית"ר של השנים האלו הייתה הגרסה הכדורגלנית לבחורה עם אופי. קבוצה של גביע. הקופסה בימק"א הייתה סיר לחץ שמבשל לשני הכיוונים: שחקני היריבה פחדו לבטא את עצמם עליו, שחקני בית"ר נכנסו ללחץ כשהגול לא הגיע. תמיד היו חסרות לה חמש אגורות לשקל. לפעמים שתיים.
כל זה היה אמור להשתנות ב-1984. זו הייתה השנה שאלי אוחנה תפס מקום קבוע בהרכב. לאוחנה היה את המימד השלישי, המאדרפאקרי, לוקח האליפויות לא משנה מה. אין תירוצים. אוחנה סיפק את הסחורה. דוביד שווייצר על הקווים נתן את הטון. שועל או כריש, תלוי מאיזה צד של המתרס היית איתו על המגרש, אבל חיית אליפויות. במחזור ה-14 של אותה עונה בית"ר הגיעה לבלומפילד וניצחה את היריבה העיקרית, הבודדת שלה, הפועל תל אביב של משה סיני 2:3. התגיות התחילו לרדת. האליפות הייתה סלולה. אף אחד לא שם לב לחיפה ושלמה שרף-ארבעה חלוצים-עם צדוק מלכה. במחזור ה-29 משה סיני בא לימק"א ותקע שני שערים בשלהי המשחק, משחק האליפות. משה סלקטר ירד מהעננים לעוד כדור גובה ביהוד מעל אריה חביב והעלה את חיפה לראש הטבלה.
אני אמור לכתוב כאן על האליפות הראשונה, האליפות של 1987. אבל מי זוכר את האליפות של 1987? מי זוכר משם משחק אחד? גול? הקבוצה בכלל שיחקה את משחקיה הביתיים בבלומפילד. אוחנה היה על סף חתימה במכלן. הימין כבר שלט במדינה בשגרה. כל הקסם הסינדרלי שלה פג. היא לקחה את האליפות הזו בלי בעיות ובלי הרבה תחרות. מעמדה ברורה של פייבוריטית. האליפות של 1987 לא הייתה אליפות של אושר, היא הייתה שואב האבק של הכאב.
כדי לשבור בצורת אליפויות של חמישים שנה, רומן אברמוביץ' היה חייב לדחוף את הידיים שלו עמוק לכל כיס אפשרי, במכנס ובז'קט. בשנה הראשונה שלו בקבוצה, הוא צפה בעיניים כלות בקבוצה לונדונית אחרת דורסת את הליגה בלי הפסדים. השנה השנייה של אברמוביץ' בקבוצה הייתה גם השנה ה-99 לקיומה של צ'לסי. זה היה זמן לתת סטייטמנט, להבהיר שהוא כאן כדי להישאר, שהוא בליגה של הגדולים.
כדי לבצע שינוי ארגוני כזה, כדי להפוך את צ'לסי למועמדת קבועה לאליפות, החתמת שחקנים לא הייתה צעד מספיק. השינוי היה חייב לבוא מלמעלה. אברמוביץ' הביא את ז'וזה מוריניו. מוריניו הביא עוד שני שחקני הגנה מפורטו (קראבליו ופריירה). קודם לא נספוג, למעלה כבר יקרה משהו. כדי שיקרה משהו למעלה החתימו את דידייה דרוגבה. גם פטר צ'ך ואריין רובן הוחתמו. סך הכל הוציאה צ'לסי באותה עונה כמעט 95 מיליון פאונד, ומכרה כל מיני שחקנים שהיו מזוהים עם הרוח הישנה של המועדון בשני מיליון פאונד. כסף אולי לא קונה אליפויות, אבל הוא לגמרי עושה אותן קלות יותר.
למוריניו היה שלל מכובד של שחקני התקפה: דרוגבה, ג'ו קול, למפארד, רובן. אבל למוריניו היה פחות אכפת משמות, ויותר אכפת מתעודת הזהות שלו, מהחותמת שלו על המועדון. הזהות ההגנתית של הקבוצה: פטר צ'ך השוער, ג'ון טרי, הפורטוגלים החדשים ובעיקר הקשר האחורי קלוד מקאללה בנו מערך כמעט בלתי פריץ. צ'לסי של אותה עונה קבעה שלל שיאים: הכי מעט שערים שספגה במהלך העונה (25), הכי מעט שערים שספגה במשחקי חוץ, הכי הרבה ניצחונות במשחקי חוץ. צ'לסי של 2005 הייתה קבוצה ששברה את הרוח שלך. היא זכתה באליפות שלושה מחזורים לסיום העונה. שנה אחר כך צ'לסי זכתה באליפות שנייה ברציפות.
כדי להביא לעיר חולת הספורט קליבלנד אליפות ראשונה אחרי יובש של 52 שנה, לברון ג'יימס, יליד אקרון הסמוכה, היה צריך להתגבר על גולדן סטייט, קבוצה שניצחה אותו בגמר שנה לפני כן, וקבוצה שסיימה את העונה הרגילה עם המאזן הטוב ביותר בכל הזמנים (9:73), קבוצה עם סטף קרי, קליי תומפסון ודריימונד גרין. הוא היה צריך להתגבר על הפסד בשני המשחקים הראשונים בהפרש כולל של 48 נקודות, להיות השחקן הראשון שמוביל קבוצה לניצחון בסדרת גמר מפיגור 3:1, והשחקן הראשון שמנצח עם הקבוצה שלו משחק שבע בחוץ, בקטנה.
הוא היה צריך להתגבר על התפיסה (בבייסבול), הזריקה (בכדורסל) והדרייב (בפוטבול) שהביאו ל-147 שנים כוללות של בצורת אליפויות בקליבלנד. הוא היה צריך להתגבר על שריפת החולצות שלו לאחר שבחר לקחת אליפויות קלילות במיאמי. מה לקליבלנד ומיאמי? האקט הזה היה בגידה בכל מה שקליבלנד מייצגת. מי שנולד פה אמור להבין את זה. לא ללכת לאורות הבוהקים, אלא להישאר פה ולהזיע בכחול צווארך עד שתביא ישועה.
לפחות לקבוצות אחרות היו שמות לקללות שלהן, הייתה איזו זווית. הקבוצות של קליבלנד סתם לא לקחו אליפויות. תמיד שיחק מולן איזה שחקן-על שעשה את הבלתי ייאמן והכניס את קליבלנד, שוב, לצד הלא נכון של ההיסטוריה. ספורט היה אמור להיות המקום שבו הבדיחות על קליבלנד מסתיימות.
האליפות של לברון ב-2016 היא האליפות הגדולה בקריירה שלו. הוא השיג אותה נגד כל הסיכויים. הוא חזר הביתה ועמד בהבטחה שלו. הוא נתן משחקים הירואיים. הוא לא היה שחקן כדורסל באותה שנה, הוא היה המושיע, הגואל.
מה שמדהים בתיאו נתניאל אפשטיין: הוא יהודי, נולד בניו יורק, למד בייל, הפך לג'נרל מנג'ר הצעיר ביותר בתולדות ליגת הבייסבול כשבוסטון החתימה אותו ב-2002 לתפקיד. ושאחד הדברים הראשונים שהוא עשה בקבוצה היה להעביר ממנה את נומר גרסיהפארה, הכוכב הכי גדול והכי אהוד של הקבוצה. זו הייתה טביעת עין של אלופים.
מה שמדהים בבוסטון הוא שלמרות שאין קבוצת NBA יותר מעוטרת אליפויות וכוכבים כמוה, ולמרות שניו אינגלנד פטריוטס הם מועדון הפוטבול הגדול בכל הזמנים, תחברו את שתיהן ביחד, תכפילו במספר דמיוני ולא תגיעו אפילו קרוב לכמה בוסטון רד סוקס, קבוצת הבייסבול, חשובה ואהודה בעיר. מדובר בדת. דת של עיר קתולית. תשאלו פרופסור בהארוורד מה יותר חשוב, ניצחון של הרד סוקס או מציאת חיסון לקורונה ואני לא בטוח מה תהיה התשובה. במקרה של ניצחון בוורלד סיריז, התשובה היא די ברורה.
מה שמדהים בחיבור ביניהם: בא הג'נרל מנג'ר הכי צעיר בתולדות הליגה, איש של מספרים מבית מדרשו של בילי בין, בחור יהודי בעיר קתולית שהתנ"ך שלה הוא כדור בייסבול, וקורע לחתיכות מיתולוגיות של עשרות שנים. שנתיים אחרי ההחתמה של אפשטיין, בוסטון זכתה באליפות הראשונה שלה מזה שמונים ושש שנה. אפשטיין היה הפטיש ששבר את קללת הבמבינו, הקללה שהוטלה על הקבוצה לאחר שהעבירה את בייב רות', שחקן הבייסבול הטוב בכל הזמנים, ליריבה השנואה ניו יורק יאנקיז. שנה לאחר מכן שיקגו ווייט סוקס שברה בצורת של 88 שנים וזכתה באליפות. כעת הבצורת הארוכה ביותר הייתה שייכת לשיקגו קאבס, שלא זכתה באליפות מאז 1908. שלוש שנים לאחר הזכייה, בוסטון זכתה באליפות נוספת.
מה שמדהים בתיאו נתניאל אפשטיין: ב-2011 הוא שילם על מודעה של עמוד אחד בעיתון המקומי כדי להודות לאוהדים ולקבוצה על העזרה והתמיכה שנתנו לו. כמה ימים לאחר מכן הוא הוחתם כנשיא של שיקגו קאבס. שוב היהודי בעיר וואספית חולת בייסבול. ב-2016 שיקגו סיימה עם המאזן הכי טוב בליגה, ניצחה במשחק השביעי של הוורלד סיריז ושברה את קללת בילי העז. מה שמדהים באפשטיין זה שהוא חזר על אותו נס. פעמיים.
האוהדים של פילדלפיה הם אוהדים מעולם אחר. הם אוהדים שזורקים כדורי שלג על סנטה קלאוס. אוהדים שאחרי הפסדים כואבים הולכים לגשר שמול מנחת המטוסים ומעודדים מטוסים להתרסק. הם ישכנעו אותך בלהט שאלן אייברסון הוא שחקן פי מאה יותר גדול ממייקל ג'ורדן, וששניהם בכלל יכולים ללמוד מאנדרו טוני. הם משוכנעים בזה בלהט. בפילדלפיה זה לא ממש חשוב כמה אתה כוכב, יותר חשוב כמה אתה אמיתי.
האוהדים של פילדלפיה לא אוהבים שמזכירים אותם ואת הקבוצות שלהם בהשוואה לשווקים קטנים. בעיני עצמם אין עיר כמוה בעולם. בספורט, ובכלל. הם נעלבים כששמים אותם ברשימה אחת עם פורטלנד או טנסי. הם מרגישים שהם שייכים לליגה של הגדולות, הם מרגישים דחויים, לא רצויים. הם מרגישים שייכים, אבל המועדון לא נותן להם להיכנס.
האליפות של האיגלס ב-2017 סגרה את הסיפור. הזכייה הראשונה של פילי בסופרבול קבעה שפילדלפיה זכתה באליפות בארבעת מקצועות הספורט העיקריים באמריקה: הוקי, כדורסל, בייסבול ופוטבול. רק ארבע ערים אחרות מחזיקות ברקורד הזה: ניו יורק, לוס אנג'לס, שיקגו ובוסטון. הגדולות.
