היה לי עצוב לקבל ביום חמישי האחרון את הידיעה הכואבת על פטירתו בגיל 94 של שמואל ללקין ז"ל, איש ספורט בכל רמ"ח אבריו, חבר יקר שכיהן במשך 33 שנים כמנכ"ל ההתאחדות לספורט ותחת קורת הגג של המוסד הזה ניהל ושלט ברוב הענפים בישראל, שעם השנים הפכו כולם לעצמאיים.
הייתי עיתונאי צעיר בראשית דרכו, כשנהגתי להתייצב מדי יום אחר הצהריים במשרדו של ללקין שהיה ממוקם ברח' מאזה בת"א, בסמוך למה שהיה פעם בית חולים "הדסה". באמצעות מזכירותיו, הייתי מקבל בקביעות דוח מקיף על הנעשה בכל אחד מהענפים. הוא לא הסתיר דבר. איש כלבבי, למרות שהיה מחובר לעסקונה של המרכזים, שחלקם דאגו לפרסם רק את מה שהיה נוח להם. אצלו מילה הייתה מילה ואהבתי את זה, ולכן שמרתי איתו על קשר גם כשעברתי לכסות כדורסל - וגם שנים אחרי שכבר פרש.
היה כיף לעבוד איתו. הוא, הרבה יותר מאחרים, הבין מוקדם מאוד את חשיבות התקשורת בהתקדמות הענפים השונים. באחד מחגי השבועות נערכה אליפות ישראל בשייט, וללקין דאג ועמד על כך שהעיתונאים יעברו השתלמות קצרה לפני התחרות, וייצאו לים לסירה המלווה את התחרות. זו הייתה רק אחת מאין ספור תחרויות ואליפויות שהתעקש שנגיע ונסקר.
בתוקף תפקידו הוא היה ראש המשלחת לארבע אולימפיאדות בין 1968 ל־1984, ובהן, כמובן, אולימפיאדת מינכן 1972 הטראגית. לו רק היו שומעים לאזהרותיו לפני המשחקים, אחרי ביקור בכפר האולימפי, ייתכן שטבח י"א הספורטאים הנורא היה נמנע. ללקין הזדעזע מהתנאים במקום והתריע בפני הגורמים השונים כי אמצעי הבטיחות אינם מספיקים, וכי גורמים עוינים יוכלו להתפרץ בקלות לכפר.
במהלך האולימפיאדה הוא התגורר 10 מטרים בלבד מחדרי המשלחת אליהם הצליחו המחבלים לפרוץ. לא אשכח את הלילה הנוראי ההוא. בערך בין 4 ל־5 בבוקר קיבלתי את הדיווח על ההתרחשויות אחרי שללקין מיהר לפנות לאחד העיתונאים מישראל ולבקש שידווח לכולנו מחשש שקבוצת מחבלים נוספת תנסה להשתלט גם על המגורים שלנו. במהלך כל אותו יום ארור, עד שהתברר כי כל בני הערובה אינם עוד בחיים, הוא דאג שנקבל מידע אמין מהשטח ולא את הבדיות שהפיצו המארגנים, שבשלב מסוים פרסמו רשמית כי 9 מבין 11 הישראלים שרדו.
טקס האזכרה שנערך למחרת באצטדיון האולימפי במינכן הציג את נפשו הקרועה לגזרים של ללקין שהתעלה על עצמו. תוך כדי טיפול בחזרת שאר המשלחת לישראל, הוא נשא את נאום חייו שהועבר ע"י רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות למאות מיליוני צופים בכל היבשות. ללקין התעקש לדבר בעברית למרות שחלק מהמארגנים דרשו שיעשה זאת באנגלית, והודיע לעולם כולו כי הספורטאים מישראל לא יירתעו וימשיכו להגיע לכל מקום ולהתחרות. לא פעם בשנים שאחרי שאלתי אותו מאיפה היה לו האומץ לעשות זאת, והוא ענה: "גם אני לא יודע". והוא עמד במילה שלו. עוד לפני חזרתו לארץ, הוא כבר טיפל ביציאת משלחת של ספורטאי הפועל למשחקי ספורט הפועלים באוסטריה. הוא הציע לאכסן אותם במבנה צבאי – וכך נעשה. מאז מינכן זוכים הספורטאים מישראל לאבטחה כבדה בכל מקום בעולם מרגע נחיתתם בנמלי התעופה השונים, הרבה בזכות דבריו של ללקין.
עוד לפני כן הוא נתן את הלב לישראל. העסקן הפעלתן הזה שירת בפלמ"ח ושנים כקצין בצה"ל. למרבה הצער, עם השנים, ככל שהתבגר, ללקין חי בתחושה כי שכחו אותו. הוא האמין כי לא קיבל את הכבוד הראוי. ואכן צדק. מעטים האנשים שהשפיעו ועיצבו את דמותו של הספורט הישראלי כמוהו. יהי זכרו ברוך.
