עד לא מזמן העולם היה המום מרצף שלוש הזכיות של ריאל מדריד בצ'מפיונס לגברים. המדהים הוא שזה כלום לעומת המלכה של כדורגל הנשים, ליון הצרפתית.
שבע פעמים זכתה הקבוצה בליגת האלופות לנשים – ושימו לב להישג הנדיר הזה – חמש מההנפות הושגו ברציפות מאז 2016. "הקבוצה התחילה בסיפור האגדה שלה לפני כמה שנים ואני חושב שהיא לא כתבה עדיין את סופו", אמר המאמן ז'אן־לוק ואסר לאחר הניצחון 1:3 על וולפסבורג בגמר שלשום. והוא כנראה יודע על מה הוא מדבר. כפי שנבחרת הנשים של ארה"ב השתלטה על הטורנירים הבינלאומיים ומהווה רמה בפני עצמה, כבר זמן רב אין מי שמסוגלת להתמודד עם ליון, שאספה את השחקניות הטובות בעולם לצד כוכבות נבחרת צרפת, ויצרה סגל באיכות נדירה.
עד כמה ליון אימתנית? מהגמר נעדרו ארבע שחקניות בולטות, בהן החלוצה הנורווגית המעולה אדה הגרברג והקשרית האחורית אמנדן הנרי, אבל זה לא הפריע לקבוצה לנצח בקלות יחסית את הקבוצה הגרמנית, היריבה הבולטת שלה בשנים האחרונות באירופה. ואם דיברנו על רצפים, מ־2007 ועד היום יש לליון 14 אליפויות צרפת בזו אחר זו, למרות שגם פ.ס.ז' נחשבת לאחת מקבוצות הנשים הטובות בעולם. לא ברור אם אחד מהרצפים האלה יסתיים בקרוב.
חזון והשקעה
כיצד הפכה הקבוצה מצרפת לאגדה אירופית? זה חייב להתחיל בחזון. ב-2004, כאשר שדרי ספורט בצרפת עוד העזו לומר בשידור כי "מוטב שהשחקניות יחזרו לסירים בבית", בליון החליטו שלכדורגל הנשים בארץ הבאגט יהיה עתיד אחר, אופטימי ומזהיר, והם עבדו קשה כדי להפוך את החזון למציאות. נשיא המועדון פול פימונטזה התחיל במסע, וז'אן־מישל אולאס ממשיך בו עד היום.
ההתחלה לא הייתה פשוטה. קבוצות ליגת הנשים בצרפת רק יכלו לחלום על מה שנחשב למינימום אצל קבוצות הגברים. אבל בליון נתנו לנשים גב והשקעה ראויה. המועדון דאג לקבוצה ממש כמו לקבוצת הגברים, עם מגרש הולם ותנאים ראויים, ממכון כושר ועד מעטפת מקצועית ורפואית. בתוך כך, אקדמיית הנוער של ליון, שנחשבת אחת הטובות באירופה, התחילה לשים דגש גם על הנערות. דוגמה לכך היא החתמת שמונה מבוגרות האקדמיה בקבוצות הליגה הצרפתית בשנה האחרונה.
החינוך לכדורגל נשים מקצועני ומצליח הוא מוטיב מרכזי במועדון, ובליון מנסים להפיץ את הנוסחה. שחקניות הקבוצה נואמות בבתי ספר בכל רחבי צרפת כדי להסביר לבנות, וגם לבנים, כמה חשוב שנשים יוכלו לבעוט בכדור. והעניין לא מסתכם בחינוך, כי הקבוצה תפסה גם מעמד תרבותי: סרט דוקומנטרי חדש בשם "השחקניות: לא נמצאות כאן כדי לרקוד", שאמור לצאת בימים הקרובים לבתי הקולנוע בצרפת, מתאר את עלייתה המסחררת של הקבוצה, את ההשקעה וההצלחה, וגם את האחווה בין השחקניות. הוא מספק מבט מבפנים, וכולל ראיונות עם השחקניות וקריאות למען שוויון ומאבק בסטריאוטיפים.
לא רק אמבאפה
בקיץ 2019 אירחה צרפת את מונדיאל הנשים. האירוע הססגוני הביא לחשיפה עצומה של הענף בצרפת, והוביל להרשמתן של אלפי בנות לקבוצות כדורגל. במדינה התחילו לדבר אז על כך ש"בנים מכירים לא רק את קיליאן אמבאפה, אלא גם את אוז'ני לה סומר או וונדי רנאר". שתי האחרונות, אם תהיתם, הן כוכבות בליון.
רנאר, למשל, היא סיפור מעורר השראה. הקפטנית והבלמית המצוינת שנולדה באי הקטן מרטיניק שבקריביים, התמודדה בעבר עם גזענות אבל לא נתנה לזה להפריע לה בדרך לפסגה. "השוו אותי לקוף ופירסמו תמונות מהסוג הזה באינטרנט. זה לא עושה עליי רושם ומזל שאנחנו מנצחות", אמרה רנאר.
ולמרות ההצלחה של ליון ושל כדורגל הנשים בצרפת, יש עוד מה לשפר. הכסף הגדול עדיין לא הגיע. בניגוד לפופולריות העולה, הגרף התקציבי לא בהתאם. התקציב של מארסיי הוא הגדול בליגת הנשים, 8 מיליון יורו. לשם השוואה, תקציב קבוצת הגברים של המועדון עומד על 110 מיליון. המשכורת הממוצעת של שחקנית כדורגל מקצועית בצרפת הוא 2,500 יורו לחודש, כאשר כוכבות גדולות מרוויחות 25 אלף יורו בחודש. על השכר של כדורגלנים בצרפת (מי אמר ניימאר?) אנחנו הרי לא צריכים להתחיל לספר לכם. אבל אולי ליון תהיה מבשרת המהפכה.
