ערב שבועות, הימים ימי בין הגלים, עם ישראל עדיין שאנן שאננות בריאה מול מלכת הנגיפים המנמנמת. חלק מאוהדי הכדורגל בישראל מצחצחים גרונות לקראת השבת שבה הכדורגל סוף סוף חוזר, עד שהם נזכרים שזה הולך לקרות בלעדיהם. בטדי, סמי עופר ובלומפילד היציעים יהיו שוממים.
הכדורגל חוזר
אבל בזמן הזה, תתפלאו לשמוע, משהו טרי בממלכת דנמרק: יציע הזום הראשון בתולדות הכדורגל, שהושק במשחק שבו ארהוס מהמקום הרביעי אירחה את ראנדרס השביעית במסגרת המחזור ה-24 של העונה הרגילה. משה חוגג ובית"ר ירושלים כבר חטפו את הרעיון וגם במשחק הערב בטדי מול הפועל ב"ש (20:45, שידור ישיר בספורט4) יהיה יציע זום של אוהדים בצהוב שחור. זו הייתה הזדמנות טובה עבורנו לבדוק בשבילם את השטח הווירטואלי הזה.
אבל רגע אחד קודם - אם כבר מצאנו את עצמנו מעורבבים בליגה הדנית, יש מקום להקדיש כמה מילים לשיטה מרוממת הנפש שבה היא מתנהלת. ידענו שמערכת החינוך אצל הסקנדינבים נאורה ומתקדמת - מתברר שגם לתכנן עונת כדורגל כמו שצריך הם יודעים די טוב. למה שלא יידעו בעצם.
בארבע העונות האחרונות זה עובד ככה: יש בסופרליגה של דנמרק 14 קבוצות, כמו בליגת העל שלנו, שבתום 26 מחזורים מתחלקות לפלייאוף עליון בו משחקות שש הראשונות, ופלייאוף תחתון שכולל את שמונה האחרונות - גם כן כמו בליגת העל שלנו. אלא שבשלב זה מתחיל כל מה שהוא לא כמו בליגה שלנו.
הפלייאוף העליון שנקרא ה-Championship Playoff, מבטיח לשתי הראשונות את המקום באירופה, אחת באלופות ואחת בליגה האירופית. גם מחזיקת הגביע הדני זוכה בכרטיס אוטומטי. אבל הכרטיס הרביעי והאחרון הוא המפתח למה שמחזיק את העונה בחיים עד השנייה האחרונה שלה. הקבוצות שמשתתפות בפלייאוף התחתון, שזכה ובצדק לשם החיובי Qualifying Playoff, מתחלקות לשני בתים. בסוף התהליך שכולל שתי מיני-ליגות של ארבע קבוצות ועוד שני משחקי נוקאאוט – תקבל אחת מהן הזדמנות להתמודד על הכרטיס האחרון לליגה האירופית מול הקבוצה שסיימה שלישית או רביעית בפלייאוף העליון. עזבו את כל מה שמסובך, את השורה האחרונה שמעתם נכון: בדנמרק אפשר להעפיל לאירופה מהפלייאוף התחתון.
גם המאבק בתחתית נגד הירידה נותן לכל קבוצה כמה גלגלי הצלה ובעיקר מבטיח מתח עד הרגע האחרון. בסיום מתקיימים משחקי נוקאאוט של האחרונות במיני-ליגות מול הקבוצות במקום השני והשלישי בליגה השנייה.
התרחקנו מהעיקר. באנו לדבר על יציעי זום. אז היציעים באצטדיון היו ריקים מאנשים בשר ודם, אבל מלאים במסכים שעליהם הוקרנו הפרצופים של האוהדים שלא הורשו להגיע פיזית לאצטדיון. מי שרצה יכול היה להירשם מראש ולשמור לעצמו מקום ביציע הזום. ניתן היה לבחור אם לשבת ביציע של המארחת או של האורחת. האוהדים הצטיידו בצעיפים, דגלים וחולצות של הקבוצה ויצאו לדרך- אל הסלון - שם צפו במשחק ששודר בטלויזיה המקומית. נחשו מי הצליח להשיג כרטיס?
(האמת היא שהתשובה לשאלה האחרונה היא אורי קופר, אבל מחוייבויות קודמות מנעו ממנו להגיע אז התגנבתי ל"יציע" במקומו. היה חוויה).
הקטע הטריקי עם הכרטיס שהשגנו היה שהוא הקנה לנו את הזכות לראות ולשמוע את כל האוהדים שישבו לצידנו ב"יציע", לחוות איתם את המשחק ולהרים איתם לחיים (זה היה חלק מההנחיות הרשמיות להתחברות לצפיייה המשותפת: להצטייד בבירה), אבל מכיוון שהמשחק לא שודר בארץ, הוא לא הקנה לנו את הזכות לצפות במשחק עצמו. שאר בני המשפחה בארוחת החג המשפחתית שלתוכה התפרצו המון דנים שיכורים, היו מרוצים מהעניין הזה, בזמן שאנחנו גנבנו הצצות לסטרימינג בטלפון כשבין 150 ל-200 אוהדי ארהוס מציצים ממסך המחשב שבסלון. והאמת? המשחק, שהסתיים עם 1:1 דרמטי משוויון של הקבוצה הביתית בדקה ה-93, היה החלק הפחות חשוב ומעניין בערב הזה, למרות החשיבות שלו עבור שתי הקבוצות (האורחים פיספסו הזדמנות להיצמד לשישייה הראשונה).
היה משהו קסום בחוויית הצפייה הייחודית הזו. לצפות באוהדי כדורגל, בארץ רחוקה, מתוחים ונרגשים יחד בריבועים קטנים - כל אחד בתוך הסיטואציה הפרטית שלו: חלק ישבו בחצר, חלק בחדר השינה, כמה חברים יחד בסלון של אחד מהם, זוג מאוהב שמצפה לילד שרוע על הספה, איש מבוגר עם הכלב שלו ושני ילדים עם אבא שלהם. וכולם לבושים במדי הקבוצה וכולם בעניין.
בדקה ה-36 סימון פיסינגר, הקשר האוסטרי של ראנדרס, נתן את היתרון לקבוצה שלו ואנחנו קיבלנו הזדמנות להתרשם איך מתנהגים אוהדים דנים כשהם בדיכאון. אחת המסקנות המפתיעות: גם בדנמרק אוהדים עוזבים את היציע כשהקבוצה בפיגור. מספר הצופים המחוברים לזום צנח לאט לאט ככל שהמשחק התקדם, ואת השוויון הדרמטי של פטריק מורטנסן רבים פיספסו. גם אנחנו לא ראינו את זה בשידור חי, היינו בדיוק סביב השולחן, עסוקים בוויכוח פוליטי סוער עם המארחים שלנו, שתויים למדי. אבל כשהשוויון הגיע התכונה על המסך הייתה גדולה מספיק כדי שנבחין בשינוי. הדנים יצאו עם טעם טוב מהזום.
אז חוגג זיהה את הפוטנציאל, לא חשש לאמץ את הרעיון והציע לאוהדי בית"ר להשתתף ביוזמה דומה. יהיה מעניין לראות מה תהיה מידת ההיענות ואיך זה ייראה. היה משהו מרגש בפמיליאריות המרוחקת הזאת, שהזכירה במשהו, כמו שקרה הרבה מאז שהקורונה התפרצה לחיינו – מהם הדברים שחשובים בחיים, למה אנחנו מתגעגעים באמת ומה הכוח של הביחד. גם כשהוא לחוד. זה רעיון שיכול לעבוד כאן, בעיקר כשבליגה שלנו גם ככה כמעט באף משחק היציעים לא מלאים. אנחנו בכל אופן, מתכוונים להתייצב הערב בטדי. מה איתכם?
