אחרי שנים ארוכות ראשי ההתאחדות עדיין לא הפנימו שאנחנו לא אימפריית כדורגל דוגמת גרמניה וברזיל. מבחינת מעצמות כדורגל כישלונות בטורנירים גדולים זה סוף העולם, אבל ההבדל ביניהם לבנינו זה שהם יכולים להרשות את זה לעצמם כי הם מעצמות ואנחנו לא, בקושי הגענו לטורניר גדול אחד.
כמה כבר דיברו שחייבים לבנות דרך. קחו למשל את נבחרת איסלנד. כן, הדוגמה הזאת חרושה אבל היא קלאסית, עם 330 אלף תושבים ותראו איזו דרך הם עשו. אפילו הונגריה, אלבניה ולוקסמבורג הקטנה, שאמנם עוד לא הגיעה לאף טורניר, אבל רואים שהעבודה הנעשית שם תקצור להם פירות בעתיד. אבל כאן עדיין לא הפנימו. ממשיכים לחשוב שמסי ורונאלדו רצים על המגרש בסמי עופר ושאנחנו נבחרת טופ 10 בעולם. אז זהו שלא.
כל קמפיין, כל מינוי מדברים על דרך, שלוקח שנים לבנות נבחרת מנצחת. עזבו מנצחת, נבחרת אטרקטיבית שתשחק כדורגל מודרני התקפי, שיהיה לקהל הישראלי כיף לצפות בה לעומת הכדורגל האפור והנורא שגוטמן ואלישע לוי שיחקו.
לדרך צריך סבלנות, להגיד שלא נורא אם לא נעפיל אבל לפחות נראה התקדמות, ואת ההתקדמות הזאת ניקח לקמפיין הבא ושם גם נתקדם עד שבסוף אולי סוף סוף נהפוך לנבחרת מנצחת. וזה קודם כל מתחיל במינוי צוות לשנים עם מאמן שלא ידאג לפיטורים אם יפסיד במשחק הבא.
צריך לתת זמן להטמיע את האני מאמין שלו. אני שומע שנבחרת אי אפשר לאמן ושצריך מאמן שיש לו חוש למשחק ואינסטינקטים. צר לי לאכזב אתכם, אבל זה ממש לא נכון.
למה לאיסלנד פתאום יש מזל כי לה מאמן עם אינסטינקטים? איזה שטויות, נתנו לו זמן כמו להרבה מאוד מאמנים בנבחרות מצליחות שמטמיעות דרך ושיטה לאורך שנים ולא בחודשיים. אפשר לאמן נבחרת, רק צריך להבין איך בונים תכנית נכונה כדי שזה יתאפשר. למה גרמניה שולטת במסגרת נבחרות ולא מפספסת חצי גמר של אף מונדיאל? כן נכון, זאת גרמניה ואין מה להשוות, אבל אני לא משווה, אלא נותן דוגמה על דרך ועבודה נכונה.
גם לגרמניה בימי קלינסמן היו שנים לא טובות למרות שהסגל שלהם היה נהדר, לדעתי אפילו יותר טוב מהסגל שלהם כיום, או מהסגל שזכה בגביע העולם ב־2016. לאחר שקלינסמן יחסית נכשל, הם לא התחילו מאפס, אלא פנו לעוזרו יוגי לב, על מנת שימשיך את הדרך וייקח את גרמניה קדימה. נתנו לו שקט לעבוד, להטמיע שיטה, להפוך את גרמניה לנבחרת מאומנת. זה אמנם לקח זמן, אבל אחרי שנים של עבודה זה השתלם להם בסופו של דבר.
כולם יורדים על הרצוג, אבל בעיני ולמרות שלא עמד במבחן התוצאה, הנבחרת התקדמה. הוא קידם צעירים, החזיר את ערן זהבי והפך אותו לנשק בלתי ניתן לעצירה, שאף מאמן לפניו לא הצליח. בנוסף, הכי חשוב לדעתי, היה כיף לראות את הנבחרת. יוזמת התקפית, כל משחק שווה לפחות שער אחד. נכון, ההגנה הייתה חלשה, אבל כשהכדור היה אצלנו היה כיף לצפות.
אמנם לא ניצחנו בחוץ, אבל לא פחדנו לתקוף בזמן שקודמיו רעדו לעבור את החצי. אולי הם הביאו תוצאות (קצת, לא משהו להתגאות, כי עדיין אנו מדברים על זה שלא הגענו לשום טורניר), אבל שיחקו כדורגל לא טוב וגם לא יפה שהבריח את הקהל מהיציעים. אנדי הרצוג, עד כמה שחושבים שהוא גרוע, החזיר את החשק לראות את הנבחרת. אבל לצערנו כמו אחרי כל קמפיין, מפטרים מבלי ללמוד איפה כן התקדמנו ומה היה טוב. הכי חשוב שבעיני מקבלי ההחלטות, לא עלינו לטורניר גדול וכל השאר לא מעניין, כי הרי אנחנו טופ 10 בעולם.
אולי הבעיה בכלל לא המאמן.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
