אנטוורפן שבבלגיה, האקדמיה הצבאית "ווסט פוינט" שבמדינת ניו־יורק, בנגקוק שבתאילנד ופיג'י שבקצה היקום. מה הקשר בין כל המקומות הללו? תאמינו או לא, אל כולם הגיעה נבחרת ישראל בכדורסל במסע משחקים אחד ב־1966, שנמשך קרוב לחמישה שבועות של הקפת העולם.
היום זה נשמע דמיוני, משום שאף קבוצה לא הייתה מוכנה לשחרר את שחקניה לתקופה ממושכת כזו לטובת פעילות בינלאומית, אבל חשוב לזכור שאלו היו ימים אחרים – ולמעשה, ככל שצורפו עוד ועוד מדינות למסע הביזארי, הדבר הוזיל בסופו של דבר את ההוצאות בהשוואה לעלויות של כמה נסיעות נפרדות.
ראש המשלחת, והאיש ששלט ביד רמה בשורה של תחומים בספורט הישראלי באותן שנים, היה חיים גלובינסקי – דמות ציורית, מוכרת ומתוקשרת ברחבי תבל. לא היה מקום על הגלובוס בו גלובינסקי לא הכיר מישהו. אחד הרגעים המטורפים באמת בנסיעה הגיע בנחיתת הביניים בפיג'י, שאם היום עוד נחשבת מרוחקת ואקזוטית, רק תארו לעצמכם עד כמה הייתה כוכב שעוד לא התגלה בימים האלה.
אחד משחקני הנבחרת באותה תקופה, אמנון אבידן, נזכר כי לפני הנחיתה באי הוא התערב שגלובינסקי לא יהיה מסוגל למצוא מכר במקום הזה, "אבל איך שנחתנו שם", אומר אבידן, "הוא פגש אדם אותו הכיר היטב, שחיכה לטיסת המשך". בסוגריים אפשר להוסיף את המקרה ממשחקי אסיה באיראן ב־1974: בעת ההמתנה בנמל התעופה ליציאה לכפר הספורטאים, ניגשו כמה מהכדורגלנים הישראלים לעמדת הכריזה במקום והכריזו: "טלפון, מיסטר גלובינסקי". הוא ניגש לטלפון, מעברו השני כמובן לא היה אף אחד, אבל לסובבים אותו אמר: "השאה הפרסי התקשר, בירך אותי אישית על בואי לטהרן והזמין אותי לביקור בארמונו...".
בחזרה לנבחרת הכדורסל: באותה תקופה היא כללה את אבידן, תני כהן־מינץ, יגאל דר, עופר אשד, רמי גוט, דוד קמינסקי, צבי לובצקי, גרשון דקל, עמי שלף, חיים שטרקמן, אילן זייגר זוהר ויצחק מזרחי. המאמן היה שמעון שלח והמנהל עמירם שפירא. "זה היה חתיכת מסע שנמשך ולא נגמר", נזכר מזרחי, "אבל עברנו חוויה בלתי רגילה".
הפתיחה הייתה באנטוורפן, שם מככב כיום הכדורגלן ליאור רפאלוב, בטורניר מוקדמות אליפות אירופה. ישראל הביסה את לוקסמבורג 39:81 ואת דנמרק 49:101, הפסידה לבלגיה 73:70 ועלתה לטורניר. העניין הלך והתפתח משם: באותה תקופה התקיים גוף פעיל מאוד בארה"ב, ששמו הוועד האמריקני למען הספורט, שהציע לארגן מסע הכנה בארה"ב לפני כל אירוע גדול בו הייתה אמורה נבחרת ישראל ליטול חלק. וכך, הצדדים סיכמו שאחרי בלגיה ולפני הטורניר האסייתי בבנגקוק, הנבחרת תקיים מחנה בארה"ב, מלווה במשחקים מוקדמים מול יריבות מקומיות. הכדורסלנים שוכנו במחנה הצבאי "ווסט פוינט" שבתוך האקדמיה, וערכו משחקים, איך נאמר, מוזרים. אבידן: "קיימנו משחק אימון נגד נבחרת המחנה וקיבלנו על הראש איזה 40 הפרש. במשחק נוסף ניצחנו קבוצה של כבאים, אבל בסה"כ הייתה חוויה גדולה".
מהמחנה הצבאי האמריקאי שוב הגיעה טיסה לעולם אחר, למשחקי אסיה בבנגקוק. ישראל זכתה שם במדליית הזהב עם מאזן 1:6. בשלב המוקדם הביסה את איראן 55:87, את דרום וייטנאם 70:100, את בורמה 51:91, גברה על הפיליפינים 86:91 והפסידה לדרום קוריאה 62:48. בחצי הגמר הביסה את יפן 34:57 ובגמר את תאילנד 42:90.
די, זה הספיק לחבר'ה. על הכוונת עמד עוד יעד – כנראה שמישהו ממשרד החוץ רצה לשבור את השיא של פיליאס פוג מ"מסביב לעולם ב־80 יום", ולנבחרת הוגשה בקשה מהמשרד להמשיך משם למסע משחקים בסרי לנקה – אבל הרעיון זכה להתנגדות נחרצת של השחקנים וגלובינסקי, שרצו כבר לחזור הביתה.
