1. אתה שואל את עצמך: למה שקבוצה תשלם 140 מיליון דולר לארבע שנים לכוכב הראשי שלה, והשחקן הזה יהיה הקלע הרביעי הכי טוב שלה? כי מיאמי לא משלמת לבאטלר 140 מיליון דולר עבור הסטטיסטיקות שלו, היא משלמת לו כי היא רוצה שרוחו תהיה רוח המועדון, התרבות שלו. היא רוצה שקבוצות יסתכלו עליה ויראו את ג'ימי באטלר. היא רוצה שיריבות יסתכלו על הלו"ז ויסתכלו על המשחק נגדה ויגידו: שיט, אנחנו משחקים נגד ג'ימי באטלר. אנחנו משחקים נגד הקבוצה הכי מאומנת, הכי משקיעה, הכי לא נשברת, שהכי סוחטת את הכישרון שלה.
איפה שקבוצות אחרות רואות בבאטלר בעיה (הוא רב עם שני הכוכבים הראשיים בשתי הקבוצות הקודמות שלו), פט ריילי ראה הזדמנות. הוא ראה מודל לחיקוי. אולי ראה אפילו קצת מעצמו. פרויקט באטלר הקדים את עצמו. באטלר החזיר למיאמי כל אגורה של השקעה. היום בלילה הוא נלחם על הכבוד. לא היו לו טנקים וכל מטוסיו קורקעו, וג'ימי באטלר הלך להילחם עם הידיים. אלו היו 45 דקות של הירואיקה.
2. מי שעוד קיבל הזדמנות היה אנתוני דיוויס. תמיד ידענו שדייויס הוא מהכוכבים הגדולים בליגה. הפלייאוף, ובעיקר סדרת הגמר, שמים אותו בחמישייה הראשונה. דייויס הוא כמו מדפסת הכל באחד: הוא לוקח ריבאונדים ומוציא מתפרצות, הוא גארד וסנטר, הוא קולע משלוש ומטביע, הוא השחקן הראשי ובתפקיד המשנה באותה עת. דייויס הוא למעשה התגלמות כל החלומות של מנהלי ומאמני מיאמי לגבי איך הם היו רוצים את השחקן המושלם לשיטה שלהם. רק שהוא משחק אצל היריבה. מיאמי כבר שמרה השנה על שחקן מאוד דומה לדייויס, ובהצלחה. הפלייאוף הזה מראה מה ההבדל בין דייוויס ליאניס אנדטוקומבו.
דייוויס התחיל את הרבע השלישי בשני סלים קשים ל-2 נקודות, שלשה, חדירה לסל, כדור חוזר בהתקפה וסל, והטבעה. הוא נראה כמו מישהו בדיבוק. הוא סיים את המשחק עם 75 אחוזי קליעה מהשדה, וזה קרה רק אחרי שבדקות האחרונות הוא החטיא כמה זריקות. זה כמו שמישהו יוריד ממך את כל האיפור ויגיד לך: "או, עכשיו אתה נראה כמו בראד פיט".
3. ואם כבר מדברים על בראד פיט: ב-2008 יצא לאקרנים הסרט "המקרה המוזר של בנג'מין באטן" בכיכובו. העלילה מתארת את חייו של הגיבור, המתבגר באופן הפוך. אבל בעצם מדובר על סרט בכיכובו של ראג'ון רונדו גרסת 2020. מאז שנות השיא של רונדו (שגם הן היו בערך ב-2008), רונדו היה רעל. לא רק רעל אלא גם פצוע כרוני. מוקדם יותר השנה הלייקרס ניסו להביא את דרו קוליסון. האוהדים שנאו אותו: מילא אקס בוסטון, אבל גם מחרב שמחות.
למזלו של רונדו, לברון נמצא על הצד שלו. גם העובדה ששיתף פעולה עם דייויס בניו אורלינס עמדה לטובתו. היום הוא נתן משחק דובשניה. הלך לישון ב-2008 והתעורר היום סטף קרי מהשלשות, מסר אסיסטים, לובים, מסירות ארוכות אחרי איבודי כדור של מיאמי, והיה אחת הבחירות לשחק כרכז שני, בתוך רחבת העונשין נגד האיזורית של מיאמי.
4. מיאמי עשתה כמה ריצות. פה נכנסה שלשה, שם שחקן הבריק, שם ההגנה התקפלה טוב פעמיים או שלוש רצוף. ואז היא הסתכלה על הלוח וראתה פיגור דו ספרתי. למיאמי לא היה כוח מנטלי (וגם לא מספיק שחקנים) כדי לבצע עוד ריצה. זה היה גרוע מסיזיפוס. הם הזיעו, רקעו ברגליהם, סחבו אחד את השני למעלה ואז הביטו למעלה רק כדי לגלות שהם נמצאים באותו מקום על ההר. השמיכה של מיאמי הייתה קצרה מדי מההתחלה, וחלקים נכבדים ממנה נתלשו ממנה במשחק הראשון. וכמו שתיכף נראה, מיאמי ממשיכה לחתוך עוד ועוד חלקים מהשמיכה הזו.
5. לפני שנעבור הלאה יש לציין: הגמר הזה הוא הכי אנטי קליימקס שהיה אי פעם לפלייאוף.
6. מיאמי לא עוזרת לעצמה בשני מישורים. הראשון הוא העובדה שהלייקרס עובדים יותר קשה ממנה. זה בלתי קביל. ללייקרס יש יתרון בכישרון ויש לה יתרון בריאותי. מיאמי צריכה להגיב על זה בנשמה. אבל מיאמי נראית כמו קבוצה שזקוקה למכונת הנשמה מוטיבטורית. הלייקרס לוקחים ריבאונדים אחרי החטאות עונשין. ספרתי לפחות חמישה מקרים שבהם הלייקרס החטיאו שלשה, לקחו את הריבאונד וקלעו מיד שלשה. 1:48 לסוף המחצית מיאמי איבדה כדור בהתקפה. השופט המתין מספר שניות לפני שהעניק את הכדור לשחקן של הלייקרס מעבר לקו האורך, לכל השחקנים היה זמן לרדת להגנה ולהסתדר. הכדור הוצא לרונדו, רונדו כידרר פעמיים ומצא במסירה ארוכה את דייוויס שהצליח לעמוד מאחרי כל ההגנה של מיאמי. סל, עבירה, שברון לב.
7. מי שעוד אחראי הוא אריק ספולסטרה. אחרי שהיה המאמן הכי טוב בפלייאוף בשלושת הסיבובים הראשונים, הוא מובס פה לחלוטין על ידי פרנק ווגל. מאמן הלייקרס פירק לחלוטין את ההגנה האיזורית של ספולסטרה. הוא שם קצת מתחת לקו העונשין, על קו האורך של רחבת העונשין, את אחד משלושת הפליימייקרים שלו (רונדו, ג'יימס ודייוויס), שלושה שחקנים לא אנוכיים שפשוט פירקו את ההגנה הזו. מי במסירות לליי-אפ או הטבעות, מי לשלשות, ומי, בעיקר ג'יימס, לשחקנים חותכים. ההגנה של מיאמי היא בית רוחות ושדים, אתה נכנס אליו בחיל ואימה. באו הלייקרס בראשות דיוויס: דפקו בדלת והציגו את עצמם: 'צהריים טובים, אני ויקטור פרנקנשטיין'.
יש לספולסטרה כאמור הרבה תירוצים מקלים. אבל אין תירוצים לזה שלמיאמי אין אש, שהיא מפסידה בנקודות המאמץ ורוח הלחימה. ספולסטרה צריך להחליף שמירה, להודות בכך שהאיזורית לא עובדת, לזרוק שני שחקנים על דייויס. מה יש לו כבר להפסיד? אף אחד לא יגיד כלום אם הוא יחליט להשתגע, להיות הפרופסור המשוגע. שיגיד לקבוצה לזרוק רק משלוש. מה יש לו להפסיד? ריפ המילטון, חבר נכבד בחמישייה של דטרויט, אמר בראיון הבוקר: "מיאמי חייבת לעשות משהו אחר. עוד לא ראיתי את השחקנים של הלייקרס עוזרים לדייוויס או ללברון לקום מהרצפה. אני רוצה לראות שחקן של הלייקרס יורד מהמגרש עם דם". קצת מוגזם, דטרויטי, אבל זה הכיוון.
8. מיאמי יכולה להרים ידיים. היא יכולה לשחק בלי הפצועים. למה לסכן? הרי כל הפרויקט ממילא הקדים את עצמו בשנה או שנתיים. אבל זו לא רוח המועדון. מיאמי מעולם לא הפסידה בכוונה כדי להתקדם למקום גבוה יותר בדראפט. בשביל זה היא החתימה את באטלר. היא לא הולכת לשום מקום, אבל היא צריכה עכשיו לחפור הכי עמוק. היא רוכב האופניים שנמצא עכשיו יום לפני סיום הטור דה פראנס על עליה באלפים ויכול להישבר או להחליט למצוא ממה הוא עשוי באמת.
9. לברון ג'יימס משחק כרגע את הכדורסל הכי אינטליגנטי בקריירה שלו. הוא כמעט ולא מבצע שום החלטה שגויה. אתמול הוא לא איבד כדור. כמה מהבחירות שלו, וכמה מהכניסות לסל היו שירה. נדמה שכל הכובד המנטלי הוסר ממנו, הוא העביר את השרביט לדייוויס, ועכשיו הוא יכול לשחק כדורסל נטו. זה קצת מסכם את הקריירה שלו: סוף כל סוף הוא מתרכז רק בכדורסל, סוף כל סוף גדלות רוח לוותר, סוף כל סוף פורצת החוצה כל אינטליגנציית המשחק של 17 שנה שמפוזרת על מסה מושלמת של שרירים ואתלטיות. סוף כל סוף כל אלה, ואין אף אחד ביציעים כדי לראות את זה.
