(צפו בטריילר לסרט)
פתיחת הסרט הדוקומנטרי "לאנס ארמסטרונג" (נחשו על מי ועל מה), ששני חלקיו מוקרנים בימים אלו ב-HOT8, נותנת את התחושה שאתה עומד לצפות במשהו אחר לגמרי: הסרט נפתח עם מונולוג האדרה עצמית מעט משונה של הגיבור, שמספר איך שילם על המשקאות של שולחן שלם של אנשים שקיללו אותו בבר, כמה שנים אחרי התפוצצות פרשיית הסמים שלו.
למרות תוכן הסיפור, משהו באופן הצבת המצלמה ובהתמקדות בניואנסים של ההבעה המתאמצת להיות נינוחה של ארמסטרונג, מסביר שאנחנו לא ניצבים בפתחו של פולחן אישיות שטוח ומתמשך. שני הדוברים שמופיעים מיד לאחר מכן, עיתונאים בכירים שבקיאים בסיפורו של ארמסטרונג ומכירים היטב את אופיו של האיש, מחזקים את התחושה הזאת: הם לא מדברים עליו, אלא על הסרט עצמו, ועל ודאות ההנחה שלהם שארמסטרונג יעשה כל שביכולתו כדי להשפיע ולעצב כרצונו את הנראטיב.
קשה לקבוע אם ארמסטרונג הצליח או לא, אבל אם יש דבר אחד מרשים במיוחד בסרט שנעשה על ידי מארינה זנוביץ' במסגרת פרויקט 30X30, זהו הסירוב המתמיד של הבמאית להיכנע לסיפור שאמרסטרונג מבקש להכתיב, לצד התעקשות על הצגת המורכבות המלאה של הסיפור שלו, ופירוק קלישאת "הנבל" שנוח כל כך להדביק לו. דומה שלזנוביץ' יש משיכה בדיוק לאזור הכפול הזה: בסרטים קודמים שלה היא ליוותה את סיפורו של הבמאי המבריק והפדופיל המורשע רומן פולנסקי, ושל הקומיקאי העצוב מאוד רובין וויליאמס. אלא שבשונה משני הסרטים האלו, כאן ארמסטרונג הוא האיש שמקבל את זמן המצלמה הרב ביותר – לא רק דרך קטעי ארכיון, אלא כמי שקולו נשמע יותר מכל אחד אחר במניפת המבט המקיף לאחור שפורש הסרט על התקופה המדוברת. גם שם הסרט המקורי, "לאנס" – רומז על רצון לנקות את השולחן מהמטענים המוכרים לעייפה, לפני תחילת העיסוק בדמותו.
אבל רגע, תקציר מזורז (ביותר) של האירועים הקודמים: לאנס ארמסטרונג, מטאור בענף מרוצי האופניים (ועוד קודם לכן, כנער, בטריאתלון), גילה בשנת 1996 עוד לפני שהגיע לגיל 25, כי הוא חולה בסרטן האשכים ושהמחלה נמצאת בשלב מתקדם ביותר שמעמיד את חייו בסכנה של ממש. הרופא שטיפל בו ומתראיין לסרט מספר שאמר לארמסטרונג שיש לו בין 15 ל-20 אחוזים של סיכוי לשרוד, ושגם את זה עשה רק כדי לא לשבור את רוחו, כי למעשה כלל לא האמין שיש לו סיכוי. למרות זאת, ארמסטרונג מצליח להחלים ועושה את הבלתי ייאמן: חוזר לרכוב וזוכה כעבור שלוש שנים, ב-1999, בטור דה פראנס, המרוץ שנחשב בעיני רבים לתחרות הספורט המפרכת ביותר בעולם. הוא ממשיך לשבע זכיות רצופות במרוץ, הופך לאגדה חיה ובמקביל מקים את קרן לאנס ארמסטרונג שמצילה את חייהם של חולי סרטן רבים. איש גדול מהחיים. פלאש פורוורד: ב-2012 הוא מורשע בשימוש בסמים משפרי ביצועים ונשללים ממנו כל התארים בהם זכה.
הגיבור המובס משלם את חובו לאומה
לאנס ארמסטרונג הוא לא איש נחמד במיוחד, אפשר לומר זאת די בבטחה. אבל הוא גם היה פעם ילד, שספג מאביו המאמץ מכות עם אלת בייסבול כי לא סגר את המגירה של החדר; ארמסטרונג הוא רמאי שהשתמש ביודעין בסמים משפרי ביצועים ופעל באופן אקטיבי כדי לשבש את האפשרות שייתפס ולחמוק מעונש גם כאשר כבר נתפס. אבל שערוריית הסמים הענקית הראשונה שהתפוצצה בטור דה פראנס הייתה בכלל שנה לפני הזכייה הראשונה שלו, בטור שבו הוא כלל לא השתתף; כלומר, ארמסטרונג השתלב היטב והצטיין מעל האחרים בתוך תרבות חומרים ממריצים שכלל לא נחשבו בעולם הרכיבה כאסורים, וכלל לא עוררו שאלות של אתיקה או מוסר. אמר כבר מי שאמר שאם אחד מאיתנו היה נקלע לשבט קניבלים, הוא זה שהיה נתפס כחסר תרבות על כך שאינו אוכל בשר אדם.
ועדיין, קשה לחבב את האיש, וזה לא נעשה קל יותר כאשר רואים את הזחיחות שבה הוא מדבר על עצמו, או שומעים את העדויות על הבריונות שגילה כלפי כל מי שסבב אותו אם לא התיישר על פי רצונו. לא פעם ניכר גם שהוא משחק למצלמה, עושה עצמו כאילו הוא צריך לחשוב על השאלה, אף שמן הסתם נתן כבר את התשובה אינספור פעמים (שאלה: "מתי בפעם הראשונה לקחת סמים ביודעין?". היסוס, המהום, מבט חושב כלפי מעלה, תשובה: "כנראה בערך בגיל 21". באמת? כנראה? בערך?). זו כנראה הסיבה לפוזיציית "המובס" שממנה הוא מתחיל את הסרט, כמי שנאלץ לשלם חמישה מיליון דולר במסגרת עסקת הסדרת תביעה של רשות הדואר האמריקאית, שהייתה קבוצת האופניים היחידה (כן, יש דבר כזה) שהסכימה לתת לו הזדמנות אחרי שחלה. זו רק אחת ממבול של תביעות שהוא מתמודד איתן, והיא סמלית במיוחד: המדינה עצמה שאותה עשה ארמסטרונג גאה, זו שעם נשיאה ג'ורג' בוש היה יוצא לרכיבות חבריות, תובעת אותו על שעשה זאת במרמה.
במציאות, לאנס ארמסטרונג היה כל הדברים יחד. הוא היה ספורטאי-על ברמה הגבוהה ביותר, אולי הגדול אי פעם בתחומו, אבל הוא היה גם רמאי. ואז יש את "הצד השלישי" - שהוא היה רמאי בענף שבו בלי לרמות אתה לא יכול אפילו להתקרב אל שולי הפסגה – ועל כך מעידים כל מי שהסכימו ואלו שלא הסכימו לקחת חומרים משפרי ביצועים בשנים ההן: בלעדיהם, לא היה לאף אחד סיכוי, לא משנה כמה מוכשר היה.
חבר ילדות מספר על "אישיות האלפא" שהייתה לארמסטרונג מאז שהיה ילד קטן שלא מוכן להפסיד בשום דבר. כאשר הדימוי הזה שלו מתבסס במהלך הסרט, מגיעים לשלב שאותו כינה אז ארמסטרונג "מגפת ה-EPO" – חומר חדש שיצר מהפכה ביחסי הכוחות בין הרוכבים ובו השתמשו כולם, מלבד קבוצת מוטורולה של ארמסטרונג, כבר בשנת 1993. חוסר היכולת לסבול הפסד יחד עם הידיעה שהוא טוב יותר מהאחרים ומפסיד להם בגלל הסמים שנמנעים ממנו, אינו מצדיק כמובן את הכניעה לתכתיב, אבל כן נותן לו הסבר די הגיוני. יש מקום להזכיר גם את העובדה שאותו חומר, שמעודד ייצור של כדוריות דם אדומות, סייע לתהליך החלמתו של ארמסטרונג.
תווית התוקף של תואר ה"אשם"
מלבד ארמסטרונג, יש לא מעט פנינים בסרט שמראות מבפנים את העולם המיוחד שבתוכו הסיפור הזה מתקיים. למשל, כאשר יוהאן ברוינל הבלגי, המאמן שליווה את ארמסטרונג וקבוצתו בשנים הכי גדולות שלהם, אומר: "מעולם לא פגשתי אנשים כל כך מוזרים כמו רוכבי אופניים אמריקאים. אני חושב שיש לזה הסבר. זו לא בחירת ענף הספורט ההגיונית ביותר שם. אם אתה אמריקאי שבחר ברכיבת אופניים, אתה כנראה בחור שלא משתלב".
או המונולוג העסיסי והמצמרר שבו מתאר חברו לשעבר של ארמסטרונג לקבוצה את חוויית הרכיבה בטור דה פראנס כאירוע טראומטי, שמשלב פרמטרים של חרדה ממוות, צורך בשמירה על ריכוז מוחלט בכל רגע ורגע לצד אינסוף הסחות דעת בלתי פוסקות מכל הכיוונים - והכל תוך כדי עינוי פיזי נורא.
כך או אחרת, דבר אחד ברור: לאנס ארמסטרונג אשם. זה הוכח ובוסס ונגרר ונמרח. השאלה שעולה במקרה כמו שלו היא האם, ועד מתי, האשמה הזו ממשיכה להיות רלוונטית. הרי בבית דין אחר - לא משנה אם של מעלה או של מטה, העיקר שאחר - הוא יכול היה לזכות באות כבוד על החיים שהציל עם פעילותו ותרומתו למלחמה בסרטן. ובהתבוננות שאינה על פי קריטריונים דיכוטומיים של שחור או לבן, טוב או רע, שקר או אמת, הוא היה יכול להיתפס כקורבן של נסיבות חייו, שנולד כשאמו הייתה רק בת 17 וצמח פרא, כמו גם האמביציה חסרת השליטה לניצחון שהשתוללה בתוכו.
"לאנס ארמסטרונג", החלק השני של הסרט ישודר הערב (שלישי, 10 בנובמבר) ב-22:00 ב-HOT8, שני החלקים זמינים ב-HOTVOD.
