זו הייתה עדנה בלתי רגילה מבחינתי בשבוע שעבר, כאשר קיבלתי טלפון מחבר קטלאני ותיק שהתחיל את השיחה כמו רוח סערה: "רפאל! בשעות הקרובות שאראס שאתה אוהב יוכרז רשמית כמאמן ברצלונה!" הוא המשיך והסביר: "ראשי המועדון לא יכלו לסבול את ההשפלה של ההפסד לבאסקוניה בגמר טורניר סיכום העונה". האמת היא שמספר ימים קודם לכן הנהלת המועדון עוד אישרה את תוכניותיו ודרישותיו של המאמן סבטסילב פשיץ' לעונה הבאה, אבל ההפסד היה הקש ששבר את גב הגמל, ועם שריקת הסיום נפלה ההחלטה. אגב, פשיץ' ושאראס מעולם לא הסתדרו ביניהם, והליטאי עזב את המועדון למכבי ת"א בגלל סכסוך עם המאמן.
אני מודה שאני לא אובייקטיבי בכל הנוגע לשאראס – ואני לא לבד. במועדון מכבי ת"א, שבסמוך להיכל מנורה מבטחים, היו לא מעט אנשים שהפסיקו לרגע את עבודתם כאשר התקבלה הבשורה מברצלונה. שמעון מזרחי, הפדרמנים והרקנאטים, כבר סימנו אותו כמאמן העתיד של הצהובים, חיזרו אחריו מספר פעמים - אבל לשאראס תוכניות משלו. ומכל הקבוצות שבהן שיחק בעבר – ברצלונה, פנאתייאיקוס, אולימפיה לובליאנה, ריטאס וילנה, פנרבחצ'ה מכבי ת"א, ז'לגיריס ואפילו גולדן סטייט, אינדיאנה ומכללת מרילנד, הוא התחבר במיוחד לקטלוניה, שם הוא גם מחזיק בית. וכשהגיעה ההצעה לא חשב אפילו לרגע וענה: "אני מגיע".
במכבי ת"א שמחו בשביל אחד מגדולי הכדורסלנים שידע המועדון בתולדותיו, אבל שוב ראו אותו מתרחק. בערב שאחרי המינוי שאל אותי מזרחי מה דעתי על המינוי, כאילו חתם אצלו במועדון, ופירגן לו בגדול: "הוא ענק". כך נהגו גם דייויד פדרמן וכל האחרים. הדבר המיוחד הוא שמכבי לא הייתה בזה לבד: בכל התחנות בהן עבר שאראס הוא זכה לברכות על המינוי, ובז'לגיריס, אותה עזב, אמרו: "הוא יוכל לחזור לכאן בכל עת". עולם הכדורסל האירופי בטירוף מהמהלך, בעיקר בגלל החיבור בין המועדון שמסתמן כחזק ביבשת לקראת העונה הבאה לבין הרכז האגדי שמתחיל להסתמן כמאמן מבריק. היו כבר מי שכתבו שהוא יירש את ז'ליקו אוברדוביץ' ויהפוך לגדול מאמני היבשת, וז'ליקו בכבודו ובעצמו עשה הכל ששאראס יהיה מחליפו בפנר מהרגע שפרש מהקבוצה.
אז למה היחס שלי כלפי שאראס מיוחד? אולי יהיה מוגזם לקבוע שהוא גדול השחקנים הזרים שהופיעו במכבי ת"א, בגלל שעם השנים עברה כאן סוללת שמות לא נורמלית, אבל בטוח שהוא היה אחד הגדולים. הוא בכלל לא ספר את התקשורת, אבל כבש את כולם בזכות היכולת שהפגין על המשטח, הווירטואוזיות, העין הפקוחה שבחנה למי מחבריו להעביר את הכדור בדיוק של לייזר, הווינריות, היכולת לנצח משחקים לבדו, ההשקעה שלו באימונים – כל אלו היו יוצאי דופן. הוא שיחק כאן במחיצת ענקים כמו אנתוני פארקר, ניקולה וויצ'יץ' (נשארו עד היום חברים טובים) וטל בורשטיין, אותם הותיר לעתים מאחור, כי ליכולת שלו לא היו גבולות. אלו דברים בלתי ניתנים לתיאור, מעבר לזכייה בשני גביעי אירפה, שתי אליפויות ישראל ושני גביעים.
מבין אינספור המבצעים והתעלולים שהיה מעורב בהם עולים לי פתאום בראש כמה. הגעתי באחד הימים לאימון בוקר (אז האמונים עוד היו פתוחים), ואיש סוד סיפר לי ששאראס "סגר" בלילה את אחד המועדונים. האימון נקבע ל־10, אבל הבילוי בכלל לא השפיע על שאראס שהתייצב מוכן בבגדי ספורט שעה לפני כולם. כשהיה מישהו שהרגיז אותו, הוא הזמין את השחקן למשחק של אחד על אחד שהפך לקרקס – כי שאראס והכדור השלימו אחד את השני. לשאראס היה חבר אמיתי, מרטין ליכטיג, שהלך אחריו לכל מקום. הוא יכול להעיד על כך שאחרי הזכייה בגביע אירופה במוסקבה שאראס עמד בהבטחתו, ובבוקר החזרה, למרות הלילה הסוער שעבר, הגיע לארוחת בוקר חגיגית שערך האוהד אברהם מלצמן לחברי ההנהלה ולאוהדים החוזרים. שאראס היה גמור ועזב לפני הסוף. מונית היתה אמורה לאסוף אותו, אך לפני שזו הגיעה הוא צנח על הכביש. למזלו, נהג המונית שהגיע עזר לו להיחלץ ולקחת אותו הביתה. זהו שאראס האחד והיחיד, על המגרש ומחוצה לו.
הקשר הישראלי שלו היה ענף, וכולם זוכרים גם את הנישואים למיס עולם לינור אברג'יל שהסתיימו תוך שנתיים. הוא אפילו פתח ב-2011 מסעדה בראשל"צ עם חיים כהן. אבל כנראה שברצלונה החזיקה מעמד בלבו יותר מישראל, ועכשיו הוא חוזר לשם כדי להקנות לקבוצה את סגנונו המיוחד.
